יום שישי, 20 בינואר 2012

מעגל קסמים ללא מוצא

ספרו של ניקולא פארג, הייתי מאחוריך, יותר נכון שמו של הספר, הילך עליי קסמים כמה שנים, מאז ראה אור בעברית בשנת 2008 בהוצאת בבל.

בסופו של דבר נכנעתי לכשף וניגשתי לקרוא בו, וכמו כל כשף יעיל הוא אחז בי כל עוד לא סיימתי לקרוא בו והשבתי אותו לספריה, לדור בבטחה בין הספרים האחרים שלי.

העלילה של הייתי מאחוריך J'étais derrière toi)) בנאלית ביותר, לכאורה: גבר בוגד באשתו, אשתו בוגדת בו חזרה וכן הלאה. נפתח מעגל אימים ממנו אף צד לא ייצא בזול..

זאת היתה, אני חושב, השעה הקשה ביותר בחיי.

בתחילת הרומן, ולמעשה לאורך הרומן כולו, הקורא ער לכך שהמספר מצוי בעיצומה של סערת רגשות. המספר, שאיננו יודעים מה שמו, נמצא בשלב שפל במיוחד בחייו, והוא לוקח עימו את הקורא אל הפינות החשוכות ביותר בתודעותו, וחושף בפני הקורא דברים שאולי לא היה רוצה להיות שותף להם (יש ברומן כמה סצנות אלימות 'קשות' שעשויות לדחות את הקוראים העדינים יותר..)

העלילה כולה נמסרת כמונולוג אחד ארוך, ללא חלוקה לפרקים, כמעט ללא חלוקה לפסקאות (תומאס ברנהרד עולה מייד על הדעת, אולם על אף שהמספר של ברנהרד וזה של פארג - לשניהם זיק של טירוף - מדובר בז'אנר אחר לגמרי..)

מכיוון שהטקסט כולו נמסר מנקודת מבטו של הבעל הבוגד (והנבגד) הקורא מוצא עצמו במהרה נאלץ לתווך בין שני הלכי רוח קוטביים: מצד אחד הוא נחשף לרחשי ליבו של הקורבן, ומצד שני הוא עד ללבטיו של התליין:
 

ניסיתי להעמיד פנים בנוכחות אחרים, המשכתי לחייך כמו משוגע כדי להוכיח שאני לא פראייר של אף אחד ושל שום דבר. אלא שמאחורי המסווה נקרעתי לחתיכות, הרגשתי שאיש בעולם לא יורד מהפסים כמוני.

וכן:


איבדתי שליטה וניפצתי בחמש שניות את כל שנות הזוגיות שלנו שאף ענן אמיתי לא העיב עליהן, ועוד עם שני ילדים בנוסף לכל [...] הייתי מקבת׳ אחרי רצח המלך, הרגתי את התמימות וגרמתי לעצמי לשלם על כך מחיר כבד.


מדי שנייה אישה בוגדת בבעלה אי שם בעולם.. אנחנו בסל הכול חיות, בסיכומו של דבר. 

בתמורה לכרטיס חזרה לתוך זוגיות רעועה, המספר מוכן לחיות ולהסכין עם כל יחס מזלזל מצד אשתו:

הייתי מוכן לכל ההשפלות, לכל המכות, למען יד רחומה שתונח על השערות שלי או על לחיי, למען יד חיוך פשוט.


ובמקום אחר:

היא נזקקה לי בתור עד ובתור שעיר לעזאזל לסבל שלה, היא גבתה ממני מחיר בעבור הבגידה מדי יום וכמיטב יכולתה [...] במשך כל חיינו כזוג. עשיתי כל מאמץ לא לתת ביטוי לצורך שלי לחשוב גם על עצמי כדי לא לפגוע באלכס. כי הייתי מטורף עליה, על אלכסנדרין. מטורף. 

הישועה מגיעה בדמותה של נערה איטלקיה בשם אליצ'ה שהמספר פוגש במקרה (למעשה היא זו ש'מתחילה' עם המספר, כשהיא מבקשת ממלצר במסעדה למסור לו פתק בשמה: 'הייתי מאחוריך..'). 

המפגש עם אליצ'ה שולף את המספר באחת מתוך העגמומיות שמאפיינת את חיי הנישואין שלו ומשיבה אותו אל מחוזות האושר:

אני יודע שזאת קלישאה, אבל זה נכון. נדמה לי שאני מחזיק מראה. תחושת קרבה פתאומית של גילוי עריות כמעט כמעט, מין שיבה אל העצמי, אפשר לומר...

דמותה של אליצ'ה, בניגוד לדמותה של אלכסנדרה, אשתו של המספר, נותרת לאורך הרומן די מעורפלת: כמעט שאיננו 'שומעים' אותה או רואים אותה (למעשה, תיאוריה משתנים כמה פעמים לאורך הספר.) עם זאת, מיוחסים לנוכחותה כוחות מאגיים ממש:

אליצ׳ה הצילה אותי בלילה ההוא. כיוון שלא היה לה מושג באיזה עיוות כלאתי את גופי ואת נפשי במשך כל אותן שנים, כיוון שלא היה לה שום קשר לזה, כיוון שלא היו לה שום דעות קדומות עלי, שום איבה ושום רצון מודע להשפיל אותי, היא החזירה לי, מבלי משים, את הביטחון בעצמי. במחיצתה הרגשתי את עצמי שום גבר 

לדיכוטומיה הזו בין המאהבת/מלאכית והאישה/שטן מצטרף מימד בעייתי נוסף: לאורך הספר, על אף שאיננו מתייחס לכך בפירוש, המספר רומז לכך שאחת הסיבות לעימותים בינו ובין אשתו אלכסנדרין היא עניין של מזג.. או יותר נכון, עניין של גזע (אלכסנדרין שחורה, ואילו המספר שלנו אדם לבן.)

העימות בין השניים לובש מייד מימדים של עימות בין תרבותי; התנגשות בין שתי ציביליזציות, אם לשאול את המונח שטבע סמואל הנטינגטון:

אני חושב שסוף הסיפור שלנו הוא אולי תוצאה של עימות בין תרבותי מתמשך ונסתר מן העין. עימות בין לבן ושחורה, בין מערב ומזרח, אך גם בין גבר ואישה - עימות שלא ייתכן שלא יתקיים..


כך, על אף שנימה אקזוטית נלווית לתיאוריה של אליצ'ה האיטלקיה, עדיין מדובר באישה לבנה, מוכרת, 'בטוחה', ואילו  אלכסנדרין היא האישה הזרה, השחורה, המאיימת.. או כמו שמסכם זאת המספר, באופן פשטני למדי: ׳אי אפשר לחיות עם אישה שחרדים מפניה, שמפחדים ממנה אפילו במיטה.׳

כך או כך אתה לבד בעולם, לבד עם חלומותיך

המסר ששם פארג בפי מספרו הינו עגמומי ביותר: חיי הנישואין והזוגיות מתוארים כ'מעגל קסמים ללא מוצא', חדר חשוך אליו אנו נכנסים בביטחון אך איננו יודעים איך נצא ממנו.

אפשר להיות אומלל עד עפר, אפשר לסבול כמו חמור ולא להודות בזה בפני עצמך. אפשר להחזיק לעד בתקווה שבסוף נזכה באהבה. אפשר להתהלך באפלה כזאת במשך שנים, מתוך סירוב להכיר במציאות. להסתפק בשיירים ועוד לומר תודה. אפשר לאהוב את התליין שלך, כמו שאומרים.  

***

על אף כל האמור לעיל, המונולוג שפארג שם בפי מספרו הינו סוחף ומרתק את הקורא לכל משך הקריאה. ספרו של פארג נקרא בשקיקה ומעיד על יכולת כתיבה מיומנת ביותר. 

4 תגובות:

  1. שגם הפוסט סוחף לא פחות מתיאורך את הספר עצמו. ומעניין שמה שנראה כמורכב וסבוך הופך באחת לשחור ולבן תרתי משמע, או במילים אחרות פשוט וסבוך באותה מידה.
    "אפשר להתהלך באפלה כזאת במשך שנים, מתוך סירוב להכיר במציאות. להסתפק בשיירים ועוד לומר תודה. אפשר לאהוב את התליין שלך, כמו שאומרים."
    ואת הציטוט הזה מתוך הספר אהבתי במיוחד, מפני שלא פעם אדם מוצא עצמו בתוך נוחות שרק ממרחק הוא יכול לזהות כאשליה של אהבה.

    השבמחק
  2. היססתי הרבה פעמים אם אני רוצה לקרוא את הספר.. אבל עכשיו - ללא היסוס!
    סחפת אותי לגמרי בפוסט הזה... :)
    תודה

    השבמחק
  3. לדעתי אפשריותם של יחסי אהבה בין גזעיים היא אחד מהנושאים המרכזיים של הספר הזה (כל הדיון הזה הוא כמובן ספוילר ענק כי העניין הזה, כאמור, מתגלה רק באמצע הקריאה). פנטזיות הקנאה והבגידה מחדדות ומעצימות את המתיחות הבינגזעית. למיטב זכרוני, בסופו של דבר, המספר מתייחס ליחסים עם האישה האירופאית כאל סוג של חזרה הביתה, ליבשת הישנה והמוכרת.
    יחסים בין אירופאים ואפריקאים עומדים גם במרכזם של הרומנים האחרים של פארג. שנים מהם, אחד מוקדם יותר מ"הייתי מאחוריך" ואחד מאוחר יותר, עתידים לראות אור בעברית.

    השבמחק
  4. תודה לכל המגיבים.
    אכן, נושא האהבה בין הגזעים הוא אחד מהנושאים המרכזיים בספרו של פארג. אולם לטעמי זהו מעין לייט-מוטיב שפארג מותיר ברקע העלילה ומשתדל שלא לפתח, מטעמים ברורים..
    עבורי, דווקא אי-ההיתכנות של הזוגיות בכלל, ושל חיי הנישואין בפרט, הוא-הוא הנושא המרכזי בספר.
    מבחינה זו ספרו אינו אלא שיר קינה לזוגיות, ובהקשר זה עליי לציין שהוא מותיר טעם מר מאוד..

    השבמחק