יופיו של החטא: על היקיצה

ספר צריך (יודעים מה? חייב!) להיות גם אובייקט יפה. לעטוף טקסט, טוב ככל שיהיה, בעיצוב חסר השראה, שלא הוקדשו לו יותר מכמה דקות מחשבה, זהו עוול שלא יתואר. ההיפך איננו תמיד נכון, כמובן, אך קשה להפריז בחשיבות עיצוב הכריכה, במיוחד בעידן המתבסס כל כך על האימג', ופחות ופחות על המילה הכתובה.

במחוזותינו, למרבה הצער, אין מקדישים מספיק תשומת לב לעיצוב כריכות הספרים, ובמיוחד כשמדובר בספרות מתורגמת. כמו יוצא המו"ל מנקודת הנחה שדי נעשה בתחום התרגום והעריכה, העימוד וההדפסה, שלא חשוב אם יחפפו קצת בעיצוב העטיפה..

זו כמובן אמירה כללית מאוד, והדעות לגביה חלוקות, אך יש למרבה הצער יותר מידי דוגמאות (שלא נביא כאן, כמובן, מטעמי צניעות..)

לקביעה נחרצת זו יש, למרבה המזל, גם יוצאים מן הכלל, ולאחרונה בולטים בתחום זה הספרים שראו אור בסדרת נובלה של הוצאת כתר. הספרים בסדרה זו, בעיצובה של טליה בר, עוצבו (כמעט) כולם באופן שמייחד אותם מרוב אחיהם הישראלים, והייתי אף מסתכן וקובע כי גם אם אין בכוונתכם לקרוא אף אחד מהם, עדיין טוב תעשו  אם תרכשו עותק של היורש, מאת אסמעיל קדארה, למשל, או של חציית קיץ מאת טרומן קפוטה, שזה עתה ראה אור - ואילו רק בכדי להימצא במחיצתם של דברים יפים.

למרות כל האמור לעיל, לא הזדמן לי להתייחד עם רבים מידי מספרי הסדרה הנ"ל בשנה האחרונה, ובכוונתי לתקן זאת במהרה. 


אחרי שקראתי וכתבתי על יומן אבל מאת רולאן בארת, הגעתי באיחור אופנתי קליל גם לספרה של קייט שופן, היקיצה. הספר זכה לחשיפה תקשורתית רבה בחודשים האחרונים, אך יותר מכל היתה זו העטיפה של הספר שמשכה אותי לקרוא בו. מדובר במלאכת מחשבת אמיתית, הקוראת לקורא או למתבונן - קחני! במדינה מתוקנת היו מחלקים פרסים (גם) על עיצוב כריכות. אני חושב שהיקיצה היה לוקח מקום ראשון לשנת 2010 במסגרת תחרות שכזו.

עד כאן פטפטת בנושא עיצוב כריכות. אמרנו די..

***

היא רצתה שיתרחש דבר מה - דבר מה, כל דבר שהוא; היא לא ידעה מה.


היקיצה עוקב אחר קורותיה של גב' עדנה פונטלייה, אם צעירה שמתאווה לחיים אחרים, לשינוי, ליקיצה.

בתחילת הנובלה היפה הזו, שתורגמה ע"י מירי קרסין, ונערכה להפליא על ידי לי-עברון ועקנין ורחל שוורץ, אנו מוצאים את עדנה פונטלייה, גב׳ קום איל פו, מבלה את חופשת הקיץ שלה עם בעלה ושני בניה בעיירת קיט, לא הרחק מעיר מגוריה, ניו-אורלינס. לכאורה תפאורה אידילית, אלא שעם אידיליה לא בונים עלילה, וחופשת הקיץ משמשת כר מושלם להתעוררות שעדנה הולכת לחוות.

אל חייה של עדנה נכנס רובר, גבר שצעיר ממנה בכמה שנים בלבד, אך לכל הדעות נתקע איפשהו בשנות הילדות או הנעורים. רובר נטול הדאגה, הפלרטטן, הוא ההפך הגמור מעדנה, שתוהה בסבך פנימי של הרהורים, ושמועקה שאין לתארה במילים, אשר דומה כי הצטברה באיזה חלק בלתי מוכר של תודעתה, מילאה את כל הוויתה בחרדה עמומה. 

רובר 'מנצל' את מצבה נפשי המעורער של עדנה וקונה לעצמו חזקה במחשבותיה ודמיונה. מהופנטת מנוכחותו השובה, עדנה הלכה כעיוורת אחרי כל דחף שהניע אותה. כשזה עוזב למקסיקו, כדי 'לנסות את מזלו', עדנה חוזרת לביתה בניו אורלינס ושבה לשיגרה המשמימה של חייה. אך במהרה היא נכנעת לחיזוריו של מחזר נוסף, אלסה ארובן. הסוף, כמו בכל רומן של המאה התשע-ישרה העוסק בחריגה ובהפרה של הסטטוס-קוו החברתי (transgression), ידוע מראש..

ספרה של קייט שופן מזכיר לא פעם את מאדאם בובארי של פלובר. בסיפוריה הקצרים של שופן, ניכר שהיא הושפעה מהסופר הצרפתי בן תקופתה גי דה מופאסאן, וסביר להניח שגם קראה את רומן המפתח של פלובר, שמופאסאן היה בן חסותו - רומן שהדי השערורייה שעורר כשראה אור בשנת 1857 וודאי עשו דרכם אט אט אל העולם החדש.

נקודת המוצא של שני הסיפורים דומה מאוד: אמה בובארי נישאת לשארל ומייד מרגישה מחנק בחיי הנישואין ואילו עדנה מצאה את עצמה פנים אל פנים עם המציאות כשהתחתנה עם ליאונס, וסגרה מאחורי גווה לעולמים את שעריה של מלכות האהבה והחלום.

כמו כן, גם המבנה התמטי של שתי העלילות כמעט זהה: אישה צעירה נישאת וחווה שיעמום; היא מתאהבת בגבר צעיר ולא מנוסה (לאון אצל פלובר; רובר אצל שופן - ע"ע אהבה לא ממומשת) עד שזה עוזב; הגיבורה מחוזרת ע"י גבר בוגר יותר (רודולף אצל פלובר; אלסה ארובן אצל שופן), דרכיהם נפרדות לפני שהתשוקה ממומשת; האהוב הצעיר חוזר, האהבה מתממשת ומביאה חורבן על כל הסובבים (זהירות, ספוילר).

תוסיפו לזה את העובדה (המקרית, אולי?) שבשתי העלילות משחקות דמות הרוקח ואשתו (מר וגברת הומה אצל פלובר, ומר וגברת רטיניול אצל שופן) תפקיד של ראי למעשי הגיבורה והתנהלותה, ומספקות בכך קנה מידה מוסרי וערכי לפעולותיה, והרי לכם משוואה די ברורה. 

***

גורלותיהן של שתי הנשים קשורים זה בזה, אם כן.


ההתעוררות שעדנה חווה במהלך הנובלה כמו נכפית עליה ממעל, שכן, כמו אמה בובארי, גברת פונטלייה לא היתה אישה-אם, אחת מאלה שסגדו לבעליהן וחשבו זאת לזכות קדושה לבטל את עצמן ולהצמיח כנפיים של מלאכי שרת.


לא ולא: גב׳ פונטלייה, בניגוד לאישה הקריאולית שאינה עושה דבר העלול לסכן את בריאותה אם היא יכולה להימנע מכך [...] אמרה שהיא לעולם לא תקריב את עצמה למען ילדיה או למען כל אדם אחר. היא גם אינה חוסכת בשיפוט הסובבים אותה: ההצצה החטופה הזאת אל ההגמוניה הביתית (של משפ' רטיניול) לא עוררה בה כמיהה, גם לא געגועים. צורת החיים הזאת לא התאימה לה, והיא לא מצאה בה אלא שיממון נורא וחסר תוחלת.

אין זה מקרה, אם כן, שההתעוררות שעדנה חווה היא בה בעת גם אקט של התבטלות; אקט של פסיעה מתוך עצמך; האקסטזה המלווה בשחרור אולטימטיבי.

מונחית על ידי דחף בלתי נשלט להשתחרר מן הכבלים שאזקו אותה עד כה, עדנה הלכה כעיוורת אחרי כל דחף שהניע אותה כאילו הפקידה את עצמה בידיים זרות שיכוונוה ושחררה את נפשה מכל אחריות.

זהו מהלך בלתי נמנע, שסיבותיו ותוצאותיו ידועות מראש, שכן עדיף להתעורר למרות הכול, אפילו לסבול, ולא לשגות באשליות כל החיים.

5 עותקים במתנה לקוראי הבלוג של אטלס

מבצע מיוחד לכל קוראי הבלוג של אטלס.

הוצאת רסלינג מוציאה ספר חדש - רולאן בארת על פי רולאן בארת - ואתם יכולים לזכות בעותק חינם!

כדי להשתתף בהגרלה, השאירו תגובה בתחתית הידיעה הזו, במידה ואתם רשומים לבלוגספוט.

במידה ואינכם רשומים, השאירו בתגובתכם כתובת אימייל כדי שאוכל לחזור אליכם.

אני אצור קשר עם חמשת הזוכים ב16.02.11

* שימו לב, רק תגובות שיושארו בבלוג תיחשבנה. מכירים מישהו שעשוי להתעניין? העבירו את הלינק הלאה..

רולאן בארת על פי רולאן בארת נחשב לאחת מיצירות המפתח להבנת כתיבתו של רולאן בארת, אחד מגדולי הוגי הדעות של המאה ה-20. הספר מציג שילוב מיוחד של כתיבה אוטוביוגראפית וכתיבה עיונית, אנליטית.

אלוהים, איזו מין קלישאה

 חזרתי לפלובר בעקבות ספרה של קייט שופן, היקיצה, שעלילתו מזכירה לי את אמה בווארי (עוד ארחיב על כך בפוסט שאקדיש לספרה של שופן). ואם כבר פלובר, הנה דוגמא לכך שגם באמצע המאה התשה-עשרה ידעו להשתטות, הרבה לפני החברה' של אוליפו.

הדוגמאות הבאות לקוחות מתוך מילון הקלישאות שכתב פלובר בין השנים 1850 ו1880 (הספר עצמו ראה אור רק ב1913, לאחר מותו של פלובר).


אבסינת: סם מסוכן במיוחד: כוס אחת ואתה מת. העיתונאים נוהגים לשתות הרבה ממנו בזמן שהם כותבים את מאמריהם. הרג יותר חיילים מהבדואים


אוריינטליסט: כל אדם שטייל הרבה ברחבי העולם.

אידאולוגים: כל העיתונאים הם אידיאולוגים

איווטו (YVETOT*): לראות את איווטו ולמות (או את נפולי או את סביליה)
* איווטו היא מקום הולדתו של גי דה מופאסן,  בן חסותו של פלובר.

אלוהים: וולטר עצמו אמר: "אילו אלוהים לא היה קיים, צריך היה להמציאו"


גבינה: צטטו את הפתגם של ברייה-סוורין: קינוח ללא גבינה זה כמו יפהפיה שחסרה לה עין

ג'נטלמן: כבר לא עושים כאלה

היסטריה: תמיד מתבלבלים בינה ובין הנימפומניות

התאבדות: אקט של פחדנות

יפן: הכל שם עשוי מפורצלן

יתוש: המסוכן מבין חיות הטרף

מכירה: קנייה ומכירה, זו מהות החיים

סטודנטים: לובשים כולם ברט אדום, מכנסיים מרושלים, מעשנים מקטרת ברחוב* ואף פעם אינם לומדים
* טוב, נו, אולי בימיו של פלובר


ספרות: עיסוקם של העשירים וחסרי המעש

עצבים: מוזכרים בכל פעם שלא מצליחים לאבחן מחלה, תמיד לשביעות רצון המאזין


קוראן: ספרו של מוחמד, אל תחפשו שם יותר מידי נשים

רפובליקאים: לא כל הרפובליקאים גנבים, אך כל הגנבים הם רפובליקאים

שאטובריאן: מוכר בעיקר בזכות מנת פילה הבקר הקרויה על שמו.


שירה: לא שימושית בעליל. אופנה שחלפה

תבל: אמרו "ארבע פינות תבל" אף על פי שהיא עגולה

תקציב: אף פעם לא מאוזן

שאלת פינקלר או השאלה היהודית

זה למעלה מעשור, אני עוקב אחר הנעשה בממלכה הבריטית, או יותר נכון באנגליה, לפחות בכל הקשור לספרות שיוצאת מן האי הקטן והמגוון הזה.

כמו הצרפתים עם פרס הגונקור שלהם, גם האנגלים מעניקים מידי שנה את פרס הבוקר לסופר או סופרת מן הממלכה הבריטית. מאז 1999 קראתי ארבעה מן הספרים הזוכים בפרס: ב1999 היה זה ג'יימס קוטזי (לימים זוכה פרס הנובל לספרות) עם חרפה. ב2003, ורנון גוד ליטל של די.בי.סי. פייר לקח את הפרס. ב2004 קו היופי המצוין של אלן הולינגהרסט (עדיין לא תורגם לעברית, וחבל. רוב זוכי פרס הבוקר, אגב, מתורגמים לעברית באיחור קל).

השנה היה זה The Finkler Question של הווארד ג'ייקובסון שגרף את הפרס והתהילה מול מתמודדים ראויים אחרים כמו C המעניין של תום מקארתי, וספרו המצליח של הסופר האוסטרלי, פיטר קארי, Parrot and Olivier in America.

The Finkler Question הוא ספרו ה11 במספר של ג'ייקובסון, סופר ומחזאי, ובין השאר גם עיתונאי ומנחה טלוויזיה.

למרות שג'ייקובסון עוסק בעיקר ביהודים בספריו, ספק אם היינו שומעים עליו כאן במזרח התיכון אילולא זכה בפרס הבוקר היוקרתי. כעת, משזכה בפרס הבוקר, ניתן למצוא את ספרו האחרון (כמעט) בכל סניף סטימצקי, בהנחה מיוחדת לחברי מועדון הסיפור שלי, וציפור קטנה לחשה לי שבהוצאת כתר עומלים ברגעים אלו ממש על הוצאתו לאור גם בעברית.

כאמור, ספריו של ג'ייקובסון עוסקים רבות בשאלת הזהות היהודית: מה זה אומר להיות יהודי בימינו? איזו אחריות עלינו ליטול על עצמנו בתור יהודים? מהו היחס של יהודים לישראל? מה יעלה בגורל היהדות ועד כמה עלינו באמת להישמר מתופעות של אנטישמיות גואה? שאלות רציניות כולן. החן בכתיבתו של ג'ייקובסון שהוא עושה זאת בהרבה הומור (עצמי) ותחכום.

***

The Finkler Question עוקב אחר שלושה גיבורים, סאם (סמואל) פינקלר, ג'וליאן טרסלאב וליבור סביק. השניים הראשונים היו בנעוריהם תלמידיו של ליבור. כעת, בסוף העשור הרביעי לחייהם, הם עדיין ידידים של מורם, בן ה91.

פינקלר וליבור יהודים. טרסלאב לא. פינקלר וליבור שניהם שכלו את נשותיהם. טרסלאב רווק שמחפש נואשות אהבה.

לזכות כתיבתו של ג'ייקובסון אפשר לומר שכל אחד מהגיבורים הנ"ל היה מספיק בהחלט למלא רומן שלם, או לפחות נובלה ארוכה.

הדמות המרכזית ברומן אם כן היא זו של ג'וליאן טרסלאב (True Love). כשמו, כן הוא, טרסלאב

כולו הִתְאַוּוּת: הִתְאַוּוּת לאהבה. הִתְאַוּוּת לזהות. הִתְאַוּוּת לאובדן (בתחילת הרומן הוא מקנא בחבריו על השכול שחוו, על ההזדכחות שבחיים חסרים).

כמה עמודים אל תוך העלילה, טרסלאב נשדד ברחוב ע"י אישה. השודדת קוראת לו בשם כלשהו. טרסלאב מנסה לשחזר מה היא אמרה לו ומגיע למסקנה שהיא קראה לו יהודי.

זו נקודת הפתיחה של הרומן, וממנו משתלשלת רוב העלילה.

טרסלאב, שחיכה נואשות לתפנית בחייו, חווה משבר זהות בעקבות ההתקפה:

The sense of history swirling around him ... made him an unreliable witness to his own life

הוא מנצל את ההזדמנות הזו שכמו נכפתה עליו כדי להביא לידי שינוי בחייו:

The morning after his humiliating mugging Treslove had woken to an alien sensation of near-cheerfulness. Was this what has all along  been missing from his life - a palpable loss to justify his hitherto groundless sensation of it, the theft of actual possessions as opposed to the constantly nagging consciousness of something having gone missing

הוא חוקר את זהותו ואת עברו, את מניעיו בכל מה שקשור לחיי האהבה שלו, ומתחיל להתקרב אל היהדות, כלומר אל הפינקלריות (מהר מאוד מתברר שפינקלר ברומן שלפנינו, היא מילת קוד ליהודי, וששאלת פינקלר - The Finkler Question - היא בכלל השאלה היהודית).

בחירתו של טרסלאב בזהות שעד כה לא היתה מוכרת לו מעלה בו שאלות מעניינות גם לגבי היהדות בכלל:

He knew it was not morally or intellectually acceptable to accuse Jews of inviting their own destruction, but was there a proneness to disaster in these people... Was being a Finkler an open invitation to assault

ו-

The fall, the flood, Sodom and Gomorrah, the Last Judgment, Massada, Auschwitz - see a Jew and you think of Armageddon

ועד כמה העיסוק בשאלה היהודית (או שמא, השאלה הפינקלרית) נהפך לעיסוק בנושא שכולו טאבו, שהילה של 'תקינות פוליטית' עוטפת אותו, מונעת מאיתנו להגיע אל לב הדברים:

He wasn't sure, though [...] Whether it was no longer defensible even to use the word Jew in a public place. After everything that  had happened, wasn't it a word for private consumption only? Out there in the raging public world it was as a goad to every sort of violence and extremism. It was a password to madness. Jew. One little word with no hiding place for reason in it. Say 'Jew' and it was like throwing a bomb

בניגוד לטרסלאב, חברו פינקלר הוא יהודי מבטן ומלידה. פילוסוף במקצועו שמפרסם מדריכים לחיים בסגנון אלן דה בוטון, פינקלר הוא יהודי שמתבייש בזהותו והשתייכותו (החורגת, יש לומר) לעם ולאום המגדיר את זהותו באמצעות דיכוי זהותו של עם אחר. בעל כרחו הוא נהפך למעין ליצן חצר של המדיה, דּוֹבֵר של יהדות במחלוקת, זהות שנמצאת כל הזמן בקונפליקט עם עצמה:

One of those Jews to whom, in an other age, even the most avidly Jew-hating emperor or sultan would have given high office

ו-

A thinking Jew attacking Jews was a prize. People paid to hear that

יחד עם קבוצה של אינטלקטואלים, אקדמאים, קומיקאים ואמנים, פינקלר מקים תנועה של יהודים מוכי בושה, Ashamed Jews, או בקיצור ASH. במקרה הטוב, ג'ייקובסון מתאר אותם כקבוצת תמהונים, חלוקה בדעותיה, שאינם מצליחים להגיע לידי החלטה משמעותית אחת (משהו בסגנון 'החזית העממית של יהודה' של המונטי-פייטונז בבריאן כוכב עליון):

Merton Kugle was the group's prime boycotter. Already he was boycotting Israel in a private capacity, going through every item on his supermarket shelves to ascertain its origin and complaining to the manager when he found a tin or packet that was suspect. In pursuit of 'racist merchandise' - usually, in his experience, concealed on the lowest shelves in the darkest recesses of the shop - Merton Kugle had ruined his spine and all but worn out his eyes

וזה לא הפורטרט המגוחך היחיד.מצטרפים אליו עוד כמה המעוררים בה בעת סלידה ואמפטיה, כמו זה של אלווין פוליאקוב, יהודי שמתבייש בברית המילה שעבר, ומנסה בכל כוחו לשחזר את השנלקח ממנו:

Alvin Poliakov, son of a depressed Hebrew teacher, bachelor, body builder, one-time radio engineer and inventor, founder member of ASHamed Jews, begins his morning by tugging at the loose skin on his penis, easing a little more skin up the shaft. He does this for two hours, breaks for mid-morning tea and a chocolate digestive biscuit, and then begins again. It is a slow, slow process. In the afternoon he takes measurements, collates the morning's data and writes his blog

ואחרון חביב:

Lonnie was a presenter of children's television programs and a writer of school geography books from which he famously omitted Israel

מול הדמויות הקריקטוריות הללו, בולט במיוחד באנושיותו ליבור, ה'מבוגר האחראי' בחבורה.

זו דמות שניתן להזדהות עימה כמעט ללא סייג: הצער שלו על מות אשתו, מלקי, הוא אמיתי והספק שהוא מעלה בנוגע לחייו, ובנוגע למצב היהדות היום הוא כן ומרגש. אך ליבור הוא דוגמא להוויה שגוועת. בשל גילו המופלג, דמותו כמעט שאינה מורגשת, וגם את מחאתו הוא משמיע בקול חלוש..

מה נותר מן היהדות, אם כן, מכל הסחרחורת האידיאולוגית הזו?

ג'ייקובסון איננו אופטימי מידי (אם כי, כאמור, הוא דואג לצפות כל חזיון אימים בשכבה נאה של הומור-עצמי).

Anti-Semitism was becoming again what it has always been - an escalator that never stopped, and which anyone can hop on at will

מן הפוסט- והאנטי- מרים את ראשו יצור ישן-נושן, שהיה ספק-רדום ספק-אורב להזדמנות חדשה להרים את ראשו. זוהי כמובן האנטישמיות הישנה-נושנה.

ומה תפקידם של היהודים בהתעוררותה של התופעה? עד כמה הם מלבנים את האש שמניעה את השנאה והכעס

Can't you want better of your own without actually cheering on your enemy

כאמור, השאלות ששאלת פינקלר מעלה כולן רלבנטיות מאוד לחיים שלנו פה, כישראלים וכיהודים.

כדאי מאוד לקרוא את הספר הזה, עכשיו באנגלית, או כשיראה אור בעברית. 

השמיים נופלים: לורנצה מאצטי. לסלוח ולשכוח?

טבעם של תאים שהם מתים או מתפצלים. כך בטבע וכך גם בחיים.

כך מתפרקות להן מפלגות גוועות ומולידות מתוכן סיעות עם סדר יום עמום וכך גם פורחים מתוך הוצאות ספרים 'גדולות' ענפים שמבקשים לגדול בנפרד.

הוצאת סמטאות ספרים היא דוגמא לחדשנות והתנגדות לסיאוב. אוריאל קון, שערך בשנים האחרונות את סדרת "ליברו" בהוצאת כתר ואת סדרת "אלדורדו" בהוצאת כרמל, הקים לאחרונה את סמטאות בקול תרועה, כראוי למהפיכה קטנה (או לפחות ללידה קטנה).

ואכן, אם לשפוט על פי שני הספרים הראשונים שראו אור בהוצאה בתחילת השנה האזרחית, השמיים נופלים מאת לורנצה מאצטי ורשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל מאת של אסקילדסן (לא נפוט כאן את תוכן הספרים. כ"א וטעמו..) הרי שמדובר לפחות מבחינת הגשה בסטאנדארט חדש של הוצאה לאור: שני הספרים ראו אור בפורמט ספר-כיס, עם סרט אדום קטן סביבם, ובכל ספר יש סימניה קטנה שהותאמה לספר, עם פרטים על הספר ועל הסופר/ת.

כך, עוד לפני שפתחת את הספר והחלת לקרוא בו, אתה יודע שצפויה לך הנאה מובטחת, לפחות בכל הקשור לחשיבה על חווית הקריאה.

עם כל האמור לעיל, הבחירה להוציא לאור את הספרים בפורמט של ספר כיס מעוררת בי יחס אמביוולנטי.

מצד אחד, הלוואי שכל הספרים יראו אור בפורמט כיס: מתאימים בדיוק לכיס של הז'קט או לכיס האחורי של המכנס (תיזהרו לא לשבת עליהם!) אפשר לשלוף אותם כמעט בכל מקום ולקרוא בהם כמעט בהיחבא (במחוזותינו עדיין לא נהוג לקרוא ספר בנונשלנטיות כמו באנדרגראונד האנגלי, הסאבווי האמריקאי או המטרו הפריזאי, צריך לעשות את זה בדיסקרטיות..)

מצד שני, צערי בצד המוציא לאור. ספרי הכיס סמויים לרוב מעין בחנויות הספרים, כשהם חבויים בין ים הספרים החדשים והישנים, שרובם מודפסים בפורמט גדול יותר. כך, נעלם מעיני כל האורח המסתורי מאת גרגואר בוייה, וגם מיזמים שונים של הוצאת ספרי כיס דעכו כלעומת שהופיעו (חוץ אולי מסדרת פרוזה אחרת של הוצאת עם עובד).

***

ובכל זאת, לעלילה.

השמיים נופלים היא נובלה הכתובה בפרגמנטים, והיא מסופרת מנקודת מבטה של פני, ילדה קטנה באיטליה הפשיסטית של שנות הארבעים של המאה שעברה. פני ואחותה, בייבי, נמסרו לאימוץ על ידי אביהן לאחר שאימן נפטרה והן חיות עם דודן היהודי, אדם עשיר ובעל השפעה.

עולמן של הילדות סובב כולו מסביב לשלוש דמויות פטריארכליות: הדוד חמור הסבר השולט ביד רמה בווילה שעל הגבעה, ישו החומל שמביט בהן מבעד למחברות בית הספר, וכמובן הדוצ'ה (בניטו מוסליני), שדיוקנו נישא בכל מקום והעם האיטלקי כולו עושה את דברו. אמנם, הבתולה הקדושה נותנת מידי פעם הופעה, אך גם היא נהפכת בדמיונה הקודח של ילדה מבולבלת ל"בתולה הקירחת" (כמו הדוצ'ה).

פני הקטנה מבולבלת מריבוי האבות הסמליים הזה, וכולה התאוות וכמיהה לאהבה:


אני חושבת על היום שבו הדוד יבין שאני טובה ושהאמת שלי אמיתית. אני מדמיינת אותו בא אלי בזרועות פתוחות כדי להשלים ולתת לי את כל הנשיקות ואת כל החיבוקים שהוא לא נותן לי אף פעם.
ו
יום אחד אברח מהבית הזה שבו אף אחד לא מנשק אותי ואף אחד לא מחבק אותי. לכולם יהיה כל כך טוב בלעדי ואלזה לא תצעק עוד שאני מפריעה לה במטבח או כשנעלם לה העוף (כי לקחתי אותו אל הכלב העזוב המסכן הזה שבייבי ואני מצאנו), ומרי לא תצעק עוד על זה שאמרתי ללאונרדו שהיא מאוהבת בו. האם שיקרתי רק כי קראתי את זה ביומן שלה? לא, אמרתי את האמת והענישו אותי.

ואכן, הבלבול והסתכול מן המציאות הלא ברורה חוגגים בהשמיים נופלים: כמו בחלק הראשון של ספרו של דוד גרוסמן, עיין ערך אהבה, מומיק, גם בהשמיים נופלים מבינים הילדים את הדברים פשום כמשמעם, ופועלים על מנת להציל את נפשו של הדוד היהודי מן השטן והגיהנום שמצפה לכל הנפשות הטועות, לדברי הכומר.

ממש כמו בספרו של גרוסמן, שם נאבק מומיק במרתף ביתו בחיה הנאצית הרעה, כך גם בספרה של מאצטי, מייסרים הילדים את עצמם כדי 'להציל את הדוד':

בנינו כנסייה ביער. בכנסייה גם בייבי ואני יכולנו לקיים את המיסה בימי ראשון. כולנו היינו כורעים ברך מול המזבח. היינו מוציאים חתיכות שוקולד מקופסת פח, שוקולד שוויתרנו על אכילתו כדי להציל את הדוד, ולכן היינו מניחים אותו על המזבח [...] כדי לסבול יותר היינו שמים אבנים קטנות וחדות מתחת לברכיים כל הזמן שארכה אמירת מחרוזת התפילה. [...] לאה אמרה שתרזה הקדושה הייתה מצליפה בעצמה בכל יום נוכח הצלב, ושפרנציסקוס הקדוש ישן על הארץ אפילו כשהוא היה חולה [...] החלטנו שגם אנחנו צריכים לענות את בשרנו ולישון על הארץ. ואז פיירינו הלך לחפש מקל הליכה וחזר עם שוט מקנה סוף. "תצליף בי!" אמרתי. 

אולם בטון המתיילד והנאיבי של מאצטי (על אף ההומור הרב שמקנה הדבר לסיפורה) גלומה גם בעייתיות עמוקה: אנו נוטים לשפוט בסלחנות סיפור שנמסר מנקודת מבטו התמימה של ילד. גישה שלא היתה עוברת בשלום אם היה מדובר, נניח, בגרמניה הנאצית, אך עוברת בחן כשמדובר ברפובליקת הבננות של מוסליני (האם העולם לא ׳שוכח וסולח׳ לכל אחד משיגיונותיו של הדוצ׳ה בן זמננו, ברלוסקוני, בטענה שהוא לץ לא מזיק?).

לסיום, קל להבין מדוע נמשך כ"כ הבמאי האיטלקי פדריקו פליני לספרה של מאצטי. בדיוק כמו אצל פליני (רומא, וזכרונות, לדוגמא), הנראטיב של מאצטי הוא קקופוניה של קולות, דעות קדומות, חצאי אמיתות ומציאות הזויה - בדיוק כמו החיים, בעיקר בעת מלחמה. 

אני שם!

אם אתם מחפשים אותי פה, אני שם.

Scorch Atlas: ממלכה של הרס וחורבן

כמו בכל אדם כנראה, יש (גם) בי צד מופרע. צד הרסני. צד שתמיד מטיל בספק.

בתחילת שנות העשרים לחיי גיליתי את דניס קופר, שקובץ סיפורים שלו תורגם בשנת 1999 לעברית בהוצאת המעורר תחת השם הלא משתמע לשני פנים: ׳רע׳.

בזמנו קראתי את הסיפורים ב׳רע׳ בשקיקה. תוארו שם רוצחים סדרתיים, אנשים פגועים ומבולבלים לגבי הזהות שלהם (המינית ובכלל) באופן שחף ממפורנוגרפיה, ואם כבר, כמו ספריהם של ברט איסטון אליס וצ'אק פאלאניוק אולי, נותן ביטוי לריקנות, בדידות וכאב שהם הצד הפחות מואר של של החיים העירוניים במערב.

יחד עם ספרו של ברט איסטון אליס, פסיכופת אמריקאי, שראה אור בעברית בסוף שנות התשעים של המאה שעברה בהוצאת שדוריאן, שני הספרים הללו תדלקו איזשהו צורך שחשבתי שהיה קיים בי בזמנו, הזינו איזושהי חיה בְּבִּדיון (ממש כפי שמוריס מאכיל את הפרח הטורף שלו בסרט ׳חנות קטנה ומטריפה׳).

לימים הבנתי שלא החומר ממנו עשויים הספרים של אליס וקופר הוא שעניין אותי, אלא הגישה השונה שלהם, ההליכה על קו דק בשולי התמונה, הם-הם שסיקרנו(ועדיין מסקרנים אותי, יש לומר). 

מתוך עניין דומה, כנראה, נמשכתי אל הספר Scorch Atlas של בלייק באטלר. שם הספר והכריכה סיקרנו אותי, לצד העובדה שאטלס הוא גם שם המוזה שלי.

תוסיפו לזה שבאטלר ואני נולדנו באותה שנה, שהוא פרסם כבר שני ספרים (לראשון קוראים Ever) ושהוא מנהל כמה בלוגים (ביניהם אחד בעל שם מעניין, ז'יל דלז התאבד וכך גם יעשה ד"ר פיל, ותיווכחו במהרה שלא חסר ממה להסתקרן אצל הסופר הצעיר הזה. 

***

לא חשבתי שמישהו יכול להיות יותר מופרע מדניס קופר, אבל בלייק באטלר נותן פייט הולם גם לסופר הקליפורני.  אילו Scorch Atlas היה סרט, הוא היה ככל הנראה סרט אימה. אם כי לא מהסוג הטראשי, הזול, אלא משהו שדייויד לינץ׳ היה עושה ממנו מטעמים (בלייק עצמו מודה בריאיון שאחד ממקורות ההשראה שלו הוא סרטו של לינץ׳, מלהולנד דרייב).

Scorch Atlas מורכב מ14 סיפורים קצרים שיחדיו מתלכדים לכדי רומן. האווירה המתוארת בהם היא על גבול האפוקליפטי, ומזכירה לעיתים גם את הרומנים של דון דלילו. הכאוס של העולם החיצוני חודר אל חיק המשפחה הגרעינית והורס אותה מבפנים: הורים נעלמים או מוחזקים כבני ערובה ע"י ילדיהם, תינוקות נולדים עם מומים, בתים נהרסים ע"י גשם, שריפה או סופות אבק  - כל סיפור הוא איזור מוכה אסון בזעיר אנפין ויחדיו הספר כולו מעמיד ממלכה של הרס וחורבן (האלוזיה המרכזית בשמו של הספר היא כמובן לאדמה חרוכה, או באנגלית scorched earth).

מעבר לכתיבה הייחודית של באטלר והעלילה המטרידה, הספר מרתק גם מבחינה אסתטית: הדפים הפנימיים של הספר עוצבו כולם כדי להצביע על 'אסון' כלשהו. רובם נצבעו בגוונים של שחור, כאילו נרטבו בגשם, והרוח פרעה בדפיהם וקימטה אותם.


מבחינות רבות, הקריאה בספר הזה היא חוויה מטלטלת. מומלץ.

לפברק את המציאות כדי להתאים אותה למידותינו

בסרטו של צ'רלי קאופמן, אדפטיישן (2002) מתלונן במונולוג זכור במיוחד גיבור הסרט, תסריטאי במקצועו (כלומר אדם שתפקידו להעביר עלילה ממדיום אחד לאחר, או 'לבדות (עוד) מציאות'), על כך שהספר שניתן בידיו, "גנב הסחלבים", נטול עלילה ובלתי ניתן ל'תרגום' לפורמט כמו תסריט, ובכלל, שאי-אפשר לברוא עלילה משום מקום, ושבחיים אין רגעי הארה, אין רגעים של הבנה, אין רגעים של שינוי מהותי.


שאר הסרט הוא כמובן הוכחה (בדיונית אמנם) לכך שהדבר בהחלט אפשרי ואף שהוא קורה כל יום. 


באמצע ספרו הקצרצר, והמשעשע, יש לומר, של גרגואר בוייה, האורח המסתורי, תהיתי ביני לבין עצמי, מה הוא בעצם רוצה לומר? כמובן שזו שאלה לגיטימית לגמרי שעולה כמעט כל פעם שאדם מנסה לקרוא יצירת ספרות של זרם-התודעה (שג'יימס ג'ויס, המוזכר בספר, הוא מייצגה הנאמן אולי ביותר, לצידם של וירג'יניה וולף וגם תומאס ברנהרד, שגם הם מוזכרים בספרו של בוייה), אם כי לזכותו של בוייה ניתן לציין שהקריאה בספרו, על פי רוב, מהנה ביותר.

הטקסט הקצר הזה (קשה לקרוא לו סיפור קצר או נובלה, récit הצרפתי מתאים הרבה יותר לתיאור העלילה והמבנה של האורח המסתורי),שראה אור במהלך השנה שעברה ונעלם כלעומת שהופיע (האם זה בשל גודלו המזערי של הספר? האם בשל שוליותה של העלילה?) מסופר כולו מנקודת מבטו של גרגואר, שמתאר כיצד, שנים לאחר שנפרדה ממנו, מזמינה אותו אהובתו לשעבר למסיבת יום הולדתה של האמנית סופי קאל. גרגואר אינו מוזמן כבן זוגה של אהובתו לשעבר, אלא כ'אורח מסתורי'.


גרגואר, שלכל הדעות עדיין מאוהב בבת זוגתו לשעבר, איננו מבין את פשר ההזמנה ומנסה לפענח את המסתוריות שבהזמנה, כך סתם משום מקום ואחרי שנים שלא החליפו ביניהם מילה, בכל מיני אמצעים: מותו של סופר באותו יום בדיוק, עלייתה השמימה של החללית  יוליסס, ששוגרה אל החלל כדי לתעד מקרוב את פעולותיה של השמש, ועוד ועוד אירועים אקטואליים (השנה היא שנת 1990), רובם ככולם לא ממש רלבנטיים להשתלשלות העלילה על פני כדור הארץ..


מובס, גרגואר מגיע אל המסיבה עם בקבוט בורדו יקר (מה לא עושים כדי להשאיר חותם?), שם הוא מנסה להתקרב אל אהובתו, אך זו איננה מקדישה לו יותר מידי תשומת לב. לבסוף היא מותירה אותו עם מסר קטן (שלא נגלה את תוכנו כאן, כדי לא להרוס), רק נאמר שהוא לקוח מיצירה ספרותית אחרת, שהרי "אחת ממטרותיה הנשגבות ביותר של הפעילות הספרותית היא להשתמש במילים כדי לתאר מצבים קיצוניים שנחוו במציאות והפכו בעלי משמעות, ולהעלותם על הכתב", וכן "מאז ומעולם הספרות הזמינה עצמה כאורחת מסתורית לתוך ההיסטוריה האנושית".


הדבר הבולט ביותר בספרו של גרגואר, אם כן, הוא היעדרו של האירוע הקיצוני, האירוע משנה-החיים לו שואפים או ממנו נזהרים כל הזמן. 


בהיעדרו של האירוע משנה-החיים, ובהיעדרה של המשמעות הנלווית הניתנת לחיים בזכותם של 'ארועים' כאלה, גרגואר כופה על המציאות תסריטים שונים, על מנת לנסות ולהוסיף לה רבדים עמוקים יותר ולהפוך אותה ליותר 'מובנת', או במילים אחרות הוא מפברק את המציאות כדי להתאים אותה למידותיו, "כאילו המציאות אינה הבדיון של סך הרגעים".


התוצאה היא אמנם טקסט נוירוטי ודמיוני להחריד, המורכב מסדרה של אירועים באנאליים לכאורה, אך בידיו של בוייה הוא נהפך למרקחה עלילתית סוחפת למדי, המועצמת בזכות הרצף הדיבורי הבלתי נשלט של המספר, טקסט שמי שקרא את תומאס ברנהרד כבר למד להכיר ואולי אף לאהוב, עם טוויסט צרפתי חביב.


קריאה מומלצת.

אבל יפה מאוד..

אנו שומעים רק את עצמנו, ארנסט בלוך

יוצרים של אמנות גדולה אינם אלילים כי אם בני אנוש שעלולים לטעות, לעתים בעלי אישיות ניירוטית והרוסה, תאודור אדורנו

הציטוטים הנ"ל לקוחים מספרו של ג'ף דייר, אבל יפה (But Beautiful)

יש ספרים שמחכים שנים על גבי שנים שתקרא אותם. אם בגלל שהמתינו על המדף, שתרים אותם, תנער מעליהם את האבק ותקרא בהם, ואם משום שראית אותם פעם אחת, לא חטפת אותם מייד והנחת להם להישמר בזכרונך משך שנים כ'חובת קריאה' עד שיום אחד סופסוף השגת עותק שלהם והתיישבת לקרוא בהם. 'אבל יפה' (But Beautiful) של ג'ף דייר (תת כותרת: A book about Jazz) שייך לקטגוריה השניה (לא שאין על מדפי ספרייתי ספרים רבים שמשתייכים לקטגוריה הראשונה..) 

נתקלתי לראשונה בספר (בגירסה המתורגמת לעברית) בדוכן הוצאת גוונים, לפני למעלה מעשור, כשטיילתי בין הדוכנים של שבוע הספר בכיכר רבין שבת"א. הוצאת גוונים היתה אז בתחילת דרכה, יחד עם כמה הוצאות 'אלטרנטיביות' אחרות בישראל (בבל, רסלינג,) שעורכיהן בחרו לתרגם ספרות שבתקופה ההיא עדיין נחשבה לספרות שוליים ופנתה לכמה עשרות או מאות קוראים ישראליים (לגוונים היו בזמנו שתי סדרות עיקריות: ה'סדרה הלבנה' בה תורגמו בין השאר ספרו של ג'ק קרואק, החתרנים, שירתתי את מלך אנגליה מאת בוהומיל 
הראבאל, ובסדרה השחורה ראו או סורק אפלה של פיליפ ק.דיק, אבל יפה של ג'ף דייר, וכמובן תסריט הסרט עירום של מייק לי האהוב כ"כ עליי - קניתי את התסריט שנה אח"כ בחנות ספרים משומשים ליד שוק פורטובלו בלונדון.) 

כבר במבט ראשון, שם הספר של ג'ף דייר סיקרן אותי מאוד. מה יפה? למה מתכוון הסופר? לימים הבנתי שמדובר בשירה של בילי הולידיי, אחת הדמויות בספר (מילים, נאט קינג קויל) 

***

אם ההיסטוריה של העולם נכתבה על ידי המנצחים, הרי שההיסטוריה של האמנות נכתבה על ידי או בשם המפסידים. כל תקופה נוצרת בחובה הישגים גדולים של אמנות, אך אלו שזכורים למשך דורי דורות אחרי יצירתם - כמעט בכל המקרים נוצרו על ידי אמנים שבימי חייהם נאבקו להכרה, נלחמו על פת לחם ולבסוף מתו חסרי כל, בעיקר ומעל לכל משום שהקדימו את זמנם. זהו לפחות המיתוס של אמנות גדולה.

גיבורי ספרו של ג'ף דייר, ענקי הג'אז של המאה העשרים (לסטר יאנג, תלוניוס מונק, באד פאוול, בן ובסטר, צ'ארלס מינגוס, צ'ט בייקר, ארט פפר, דיוק אלינגטון, ועוד) אינם שונים לצורך העניין מוינסנט ואן גוך, ארתור רימבו, פרנץ קפקא, ועוד רבים וטובים..


למעשה, הלוזריות, הכלומניקיות היא היא שמגדירה את גיבורי הג'אז, כפי שדייר שם בפיו של תלוניוס מונק, אחד מגיבורי ספרו:

  There's a whole bunch of guys whose stories and thoughts are not like anyone else's who would't've had a chance to express all the ideas and shit they had inside them without Jazz. Cats who in any other walk of life would't've made it as bankers or plumbers even: in jazz they could be geniuses, without it they'd've been nothing 

בין הדמויות הללו, מונק מתואר כעילוי, כגאון: 

Part of jazz is the illusion of spontaneity and Monk played the piano as though he'd never seen one before. Came at it from all angles, using his elbows, taking chops at it, rippling through the keys like they were a deck of cards, fingers jabbing at them like they were hot to the touch or tottering around them like a woman in hells - playing it all wrong as far as classical piano went. Everything came out crooked, at an angle, not as you expected. If he'd played Beethoven, sticking exactly to the score, just the way he hit the keys, the angle at which his fingers touched the ivory, would have unsteadied it, made it swing and turn around inside itself, made it a Monk tune

או

He (Thelonious Monk) played each note as though astonished by the previous one, as though every touch of his fingers on the keyboard was correcting an error and this touch in turn became an error to be corrected and so the tune never quite ended up the way it was meant to

הביצוע הזה של תלוניוס מונק, יחד עם ג'ון קולטריין, לאחד הסטאנדארטים היותר מוכרים בתחום הג'אז, ממחיש היטב את הגישה של מונק: הקשיבו לפסנתר והיווכחו כיצד הוא מדלג בין התווים, שובר בכוונה את המלודיה, 'מנגן מסביב למנגינה' כפי שדייר כותב.

ומתיאור המוזיקה, שדייר מנשים בחזרה לחיים באמצעות המילים, דייר עובר גם לתיאור האמן עצמו:

Whatever it was inside him was very delicate, he had to keep it very still, slow himself right down so that nothing affected it

ו-

You had to see Monk to hear his music properly [...] The eye hears what the ear misses

אלו תיאורים שפועלים על כל החושים, ממש כפי שניתן לדמיין שהמוזיקה של מונק ושאר גאוני הג'אז פועלת על כל חושיו של דייר ומאזינים זהירים כמותו.

כאמור, מיתוס האמן כגאון לא ממש משחק כאן. בעיקר משום שדייר מראש מקדים ואומר: אלו הדברים כפי שאני רואה אותם; ולאו דווקא איך שהיו באמת.

כך, הפורטרט המפואר של ה(אנטי)גיבורים הללו שדייר מעמיד - Not as they were, but as they appear to me -כשהוא משתמש באינספור עובדות שליקט באמצעות ראיונות, נבירה בארכיונים וספריות, לצד פרטים שהם פרי דמיונו הקודח בלבד, מוליד בהכרח סוגה חדשה: ביוגרפיה מוזיקלית קולקטיבית ופיקטיבית, זו של מוזיקת הג'אז, או במילים אחרות: עיון מהול בפרוזה, ופה טמונה הצלחתו של הספר, ושל הז'אנר כולו (גם אלן דה בוטון מצליח לעיתים לעשות זאת בחן.. 

מייסטרים דגולים: מונולוג בשלושה קולות

About suffering they were never wrong, The Old Masters

W. H. Auden, Musée des Beaux-Arts

כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, לפני שנה וחצי בקירוב, עלה במוחי רעיון לבלוג נוסף, שאפתני הרבה יותר, שיהיה מורכב מפוסט אחד ארוך מאשר מסדרה של  פוסטים, בלוג שיהווה מעין רצף של דיבור שלא נפסק, טקסט שיעודכן אחת לכמה זמן ושלא יהיו ניכרים בו סימנים של זמן, של הפסקה.

לימים ויתרתי על הרעיון. אם מפני שלא נראה לי פרקטי (טקסט ללא סמנים יהיה קשה מידי לקריאה), ואם מפני שחשבתי שלא יהיה ברור דיו.

הקריאה, כמו הצפייה בתכנית בטלוויזיה או בסרט קולנוע, זקוקה להפוגה, למנוחה יזומה. מתוך מחשבה זו נולדו כנראה הפרסומות (הארורות) בטלוויזיה, הפסקת אמצע-סרט בקולנוע (זמן להצטייד בפופקורן), והחלוקה לפסקאות ולפרקים בספרות הכתובה.

הפסקה כמוה כאתנחתא בין רעיונות. הנראטיב נקטע לקצרה, הקורא לוקח נשימה, יחד עם הסופר/ת, מעבד במהירות את מה שקרא עד כה, וממשיך לנושא הבא.

לא כך בספריו של המחזאי והסופר האוסטרי, תומס ברנהרד, שכידוע, בונה את הנראטיב בכ"א מהרומנים שלו כפסקה אחת גדולה ומתמשכת, ללא הפוגה, מן ההתחלה ועד לסוף העלילה.

הפסקה של ברנהרד היא כהר שהקורא מחויב לטפס עליו, אם ברצונו 'להבין את כוונת המשורר'. זהו טקסט שאינו מתפשר. הוא נעמד על רגליו האחוריות, מתהדר באונו האבסולוטי ומצפה לקורא שיעיז לקרוא עליו תיגר.

המספר של ברנרד בספר מייסטרים דגולים (ראה אור לאחרונה בהוצאת בבל), שופך על הקורא את הנראטיב שלו, את כל המחשבות העולות בעיני רוחו, יוצק מהן בלילה אחת ומגיש אותה לקורא, שיתמודד. תוסיפו על זה את העובדה שהעלילה במייסטרים דגולים (אם אפשר לקרוא לרצף הרעיונות והזיכרונות שמעלה המספר המפוצל - שלושת הדמויות ברומן הזה, מבקר הטיימז רגר, ידידו אטצבאכר, ושומר המוזיאון אירזיגלר, כולן נדמה מדברות את אותו טקסט, את אותו מונולוג בשלוש קולות - עלילה), החזרות האינסופיות על אותם רעיונות, הרפטטיביות האינטנסיבית (לטקסט יש לעיתים קרובות מבנה של פוגה - חזרה על אותו נושא עם וואריאציות קלות בלבד - אך בניגוד ל'אמנות הפוגה' במוזיקה, הפוגה של ברנהרד איננה יוצרת הרמוניה כי אם יותר משמשת ככלי על מנת להרסה,) והרי לכם טקסט שבמבט ראשון לפחות נראה חובבני מחד וטרחני להחריד, מאידך.

אך לא כך הדברים. הפטפטנות האובססיבית בה שקועות דמויות ספרו של בנרהרד, מייסטרים דגולים, היא שיקופה של רוח התקופה, מפני שאין סימפטום המאפיין את  תקופתנו ביתר שאת מן הפטפטנות, הרעש הלבן הממלא כל חלל ציבורי: בכל אשר נלך, נדמה שבכל מקום שולטת הפטפטת: על האוטובוס, בטלפונים הסלולריים, בחדשות, ברדיו, על גבי העיתונים ובספרים, ובמיוחד ברשתות החברתיות (פייסבוק וטוויטר הן הדוגמאות היותר מובהקות.) האם מדובר במחלה של התקופה או באמצעי של ריפויה? הטקסט של ברנהרד אמביולנטי בנושא: "לא חשוב כלל מה תקרא, בסוף כל מה שתקרא ייראה לך מגוחך, ואפילו הטקסט המחוכם ביותר ייראה בסופו של דבר מטופש", קובע המספר של ברנהרד.

אם הפטפטנות היא אחד הפעלים היותר מובהקים של העידן הדמוקרטי (כל קול שווה, אז מדוע שלא יישמע?) אז מהו ערכו של הדיבור? ובשפתו של ברנהרד, לשם מה לנו יצירות אמנות גדולות, יצירות מופת של מייסטרים דגולים, אם אנו חולפים על פניהן מבלי להפנימן, רצים בחדרי המוזיאונים העמוסים, מוכי דאגה שלא נספיק לראות הכל, לסמן בוי כל יצירה ויצירה.

מייסטרים דגולים נקרע בין המקום האישי, של ההתבוננות וההפנמה, המקום האינטלקטואלי שמונחה ע"י מחשבה ואינדיבידואליות - מקום של טבע ושל אושר - ובין המקום של הכלל, שמפר את הבלעדיות, שמחרב הכל - מקום לא טבעי ואומלל. ההמון הוא שמכתיר אמנים, הוא זה שקובע מה נחשב ומה לו, הוא זה שמכתיב מחשבה - ולפרט נותר רק להנהן. המספר של ברנהרד הוא בו בזמן שופר של ההמון, קול שנואם את דעת הרוב, וגם האנטיתזה של קול זה: קול הנגד, שחושב בעצמו ולמען עצמו.

הצורך של המספר של ברנהרד במאזינים (רוב הדיבור בספר הוא זה של מבקר האמנות רגר, האוטוריטה האינטלקטואלית דרכה ובשמה מדברות גם שתי הדמויות האחרות) הוא ככל הנראה גם צורכו של הסופר בקוראים. אך זהו צורך מתועב, שהמספר איננו משלים עימו בקלות:

"אנחנו מדברים עם אנשים שאינם מעניינים אותנו כלל, כי אנחנו זקוקים למאזינים, אמר. כל חיינו אנחנו מייחלים לשופר האידאלי, ואיננו מוצאים, שכן אין שופר אידאלי [...] אנחנו הופכים איש פשוט לשופר שלנו, ואחרי שהפכנו את האיש הפשוט לשופר שלנו, אנחנו מחפשים שופר חדש, איש שיוכל להיות השופר שלנו, אמר."

ומי הם בכלל המייסטרים הדגולים? מיהם אותם קובעי טון שעלינו מייד לסור לפי טעמם?


״כל הציירים האלה לא היו אלא אמנים ממלכתיים כוזבים שסיפקו את תשוקת החנופה של מעבידיהם, ובכך אפילו רמברנדט אינו יוצא דופן.״

זאת ועוד: ״אלה המכונים המייסטרים הדגולים שירתו תמיד את המדינה או את הכנסייה... האמנות הזו פונה תמיד אל הכול-יכול, אל בעל השררה והיא מפנה עורף לעולם.. זו הנבזות שלה... האמנות הזו עלובה ותו לא״

״אין במוזיאון הזה יצירה אחת חפה משגיאות״ ו״כל אחד מהמכונים המייסטרים הדגולים משקר, גם כשרישומי מכחולו גאוניים.״


הפטפטת של ברנהרד באה אם כן כדי להפר את השלווה, כדי להפר את ההסכמה. היא אקט של שבירה וניתוץ ('עולם ישן עד היסוד נחריבה', הלוא במקור שמם של המייסטרים הדגולים הוא בכלל המאסטרים הישנים: Alte Meister). 

לסיום, יש משהו מנחם גם בפטפטת. במיוחד מפני שהיא משאירה כ"כ הרבה עקבות (traces), שאפשר ללכת אחריהן, כמו בלש, באקט דקונסטרוקטיבי א-לה ז'אק דרידה.