דה-בוטון, אחרי הכל

לקורא העברי זמינים כבר לקריאה כחמישה ספרים של הסופר ומסאי אלן דה בוטון, אך נדמה לי ששמו (הקשה לביטוי גם באנגלית..) לא בדיוק שגור בפי כל.


על אף שהוא בכלל שוויצרי (דה בוטון נולד בציריך, שווייץ להורים יהודים-ספרדים. אביו, איל הון שבנה אימפריה יחד עם אחד מצאצאיו של רוטשילד, נולד בכלל בקהיר, שם עשתה סבתה של דה-בוטון, יולנדה הארמר, "מאטה הארי" הישראלית, ) דה-בוטון הוא מין סופר אנגלי שכזה (טוב נו, הוא בכל זאת חי באנגליה מאז גיל שמונה, והוא סיים בהצטיינות יתרה לימודי היסטוריה באוניברסיטת קיימברידג'.)


סגנון הכתיבה שלו, עשיר ומצועף, מכיל הרבה הקבלות אינטליגנטיות אך לעיתים קרובות טרחניות, והרבה הרבה חזרות בלתי הכרחיות על אותן פואנטות במונוטוניות מעושה. 


דה-בוטון התחיל את דרכו דווקא בכתיבה 'מחוץ לז'אנר' (ספרו הראשון, חיבורים של אהבה, עסק בסיפור אהבתם של זוג צעירים, תוך שהוא סוטה תדיר לדיונים צדדיים בנושאי אהבה, מוות, פילוסופיה ומין) כשערבב בין כתיבה מסאית לבין כתיבה ספרותית (הוא וודאי לא היה הראשון, אך הוא עשה זאת בחן.)


משלב מסוים זנח דה-בוטון את ה'רומנים עיוניים' שלו ועבר לכתיבה עיונית יותר: תחילה בדמות 'מדריכים (ספרותיים) לחיים טובים יותר': איך פרוסט יכול לשנות את חייך ופילוסופיה - מדריך לאושר, ואח"כ מסות עיוניות מאירות עיניים בנושאים מגוונים כמו תיירות ונסיעות (The Art of Travel וA Week at the Airport.  


גם ג'ף דייר לקח טרמפ על הז'אנר הזה ב"עזוב אותך מיוגה", תרגום 'מעניין' ל
Yoga for People Who Can't Be Bothered,) ארכיטקטורה(The Architecture of Happiness, 2006) ולבסוף עבודה ומעמד (סטטוס
[Status Anxiety] וThe Pleasures and Sorrows of Work.

בשנה האחרונה הזדמן לי לקרוא את שני ספריו האחרונים של בוטון: Week at the Airport וThe Pleasures and Sorrows of Work. שני הספרים ראו אור בשנת 2009 אך ספק אם אחד מהם יראה אור בעברית. 


האחד (Week at the Airport:A Heathrow Diary) משום שהוא מתרחש כולו בטרמינל ה'חדש' של שדה התעופה הי'תרו שבלונדון, אנגליה (אם כי הנושאים המועלים במהלכו כולם אוניברסליים למהדרין), והשני (The Pleasures and Sorrows of Work) מפני שהוא פשוט ארוך מידי, ורוב הנושאים שעולים בו לדיון מוצו כבר בספריו הקודמים של דה-בוטון.


הנה, אפשר לסיים את ביקורתי כאן. הבנתם את 'רוח הדברים'.

טוב נו, נלאה אתכם עוד קצת..

מבין שני הספרים האחרונים שהזכרתי לעיל, דווקא הרזה שביניהם הוא ה'טוב' יותר. Week at the Airport, כשמו כן הוא, מתאר שבוע בו בילה דה-בוטון כ'סופר החצר' בטרמינל החדש של היתרו שנחנך במהלך שנת 2009. דה-בוטון, שנשכר למלא את התפקיד ע"י קונגלומרט הנדל"ן Grupo Ferrovial, עוקב מקרוב אחר הנעשה בשדה התעופה וסביבתו המיידית (המלונות השכנים, ההתעשייה נלווית) ומדווח לקוראיו על כל התפתחות מעניינת, תוך כדי שהוא מנתח את ההתרחשויות בעזרת כמה כלים פילוסופיים בסיסיים אך מאירי עיניים. 

באשר לPleasures and Sorrows, זהו ספר קצת יותר בעייתי.. הבעיה הראשונה (מלבד שהספר ארוך מידי ועושה שימוש נרחב מידי ברעיונות שכבר מוצו בספרים קודמים של דה-בוטון) היא ששם הספר לא תואם כלל וכלל לתוכנו (האם ניתן לבקש בחזרה את הכסף מהסופר בכבודו ובעצמו, מהוצאת הספרים, או לפחות מחנות הספרים בו נקנה מסיבה שכזו??). מדובר בלא פחות מהונאה. לא שPleasures and Sorrows איננו קריאה מהנה (טוב נו, לפחות בחלקו..) אבל למה לקרוא לגברת בשם אחד אם היא בכלל עונה לשם אחר?! למה??


למה בכל זאת כוונתי? לאורך כל הספר דה-בוטון עוסק אולי בשוק העבודה, מבקר במספנות, בשדות תעופה (שוב..), בבתי חרושת ובבנייני משרדים עמוסי פקידים.. אך הכול נעשה מלמעלה, במין גישה מרקסיסטית, אנליטית לעייפה..


האדם הקטן, והשמחות וכאבים הקטנים שלו במקום עבודתו, כמעט שלא נוכח בספרו של דה-בוטון, וזה די מכעיס (בעיקר משום שכותרת הספר רומזת דווקא על ההפך).


על אף הטרוניות הללו, אטלס מבקש שיובא בחשבון בפני צוות השופטים וקוראיו המכובדים כי דה-בוטון סופר חביב, ועל פי רוב לא מזיק מידי, מלבד המקרה שהובא לעיל.


אני מבקש שתתחשבו בנתון הזה כשאתם באים, גם אתם, לקרוא אותו.