יום שני, 20 בספטמבר 2010

כמה מילים על השפה

השפה היא אחד הקשרים היחידים שברשותנו כבני אדם.

היא עוזרת לנו לתקשר והיא גם הקטליזטור (שמביא לצמיחה ולבנייה) ובין השאר גם האנטי-קטליזטור (שמביא להרס ולחורבן) של התרבות והציויליזציה.

ללא השפה, ניתן לומר בביטחון, לא היתה 'תרבות'  (לפחות לא במובנה המערבי, הכתוב, החקוק בעור) וללא תרבות לא היתה לנו 'ציויליזציה'. לא היינו יכולים להשאיר 'עקבות', אם לשאול מונח מורכב-עד-מידי מז'אק דרידה.. 


לאחרונה ראה אור ספרו של הפסיכואנליטיקאי והפסיכולוג הצרפתי אריק לוראן Lost In Cognition בהוצאת הספרים רסלינג


ספרו של לוראן לא בא לדבר ישירות על השפה, כי אם לבחון את גבולות יכולותיה של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית-התנהגותית ולהציע אלטרנטיבה, אם כזו בכלל אפשרית.

עיסוקו של לוראן בשפה, אם כן, אינו מקרי, הוא מרכזי להבנת ספרו ולהבנת הפסיכואנליזה, וכן הקוגניטיביזם ההתנהגותי (הפסיכולוגיה הקוגניטיבית) .

כטקסט מטא-ביקורתי, הספר מקשר בין כמה וכמה גישות פילוסופיות (הפסיכולוגיה ההתנהגותית, הבלשנות המודרנית [נועם חומסקי], הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, הפסיכואנליזה המודרנית [לאקאן]) הקשורות כולן, בסופו של דבר, לשפה האנושית, ומציג כיצד הן מתנגשות זו בזו, מתחרות זו עם זו, ובעיקר מפספסות את הפואנטה.. 

הפוסט הזה איננו בא להעמיד ביקורת של הספר או להציג 'קריאה' מלומדת שלו.


זהו ניסיון להבין, וליצור הקבלות למחשבותיו של לוראן על השפה בעולמנו העכשווי (האינטרנט, התקשורת החזותית, הרשתות החברתיות..)


אכן, יותר מכל מנסה הספר לחשוף חורים שחורים בהבנה שלנו את 'השפה'.



אריק לוראן בא ממסורת חשיבה והבנה לאקאניאנית הדוגלת בהטלת הספק ובביקורתיות הרסנית לעיתים. ציר המרכז נע תמיד סביב אי-האפשריות, אי-ההבנה, אי-המימוש.. כ"כ הרבה איים עד שלא רואים את הים הגדול..

ובכל זאת, הנה מה שהוא אומר על מצב ה'שפה-האוניברסלית':


בניאו שפה הקוגניטיבסטית האוניברסאלית המקבילות (synonymies) הן ששולטות, באותו האופן שבו היה ואלרי אומר: "הרעיונות הגדולים המעורפלים הם אלה היוצרים ציויליזציות". הם היחידים המאפשרים הקבלתיות מספקת על מנת ליצור, במונחים לאקאנייניים, אי הבנה. הרעיונות הגדולים המעורפלים מייצרים את אותו מכנה משותף שהוא ציוויליזציה, שבו הופכת האי-הבנה בסופו של דבר למורחבת ביותר ולמופשטת ביותר ככל האפשר. התפשטות זו עצמה מאפשרת לנו לדבר בינינו. כאשר נדרש דיוק, מופיע המדע. גם הוא יוצר שפה, אך אינו מכוון אל הקשר החברתי.


חוסר תקשורת, אם כן, אי-הבנה ולא 'תקשורת' או התחברות - הם הקטליזטורים הטובים המאפשרים את מה שאנו מכנים 'תרבות', או 'ציויליזציה', לדידו של לוראן. היכן שנגמר ההיגיון, שנגמרת ההבנה, מתחילה השפה האנושית, האוניברסלית. מתחילה התקשורת ו'ההבנה' ההדדית. רעיונות 'גדולים' הם תולדה של בלבול וחוסר-הבנה.


ויש לכך גם סימוכין היסטוריים: האם לא כל תנועה חברתית משמעותית במאה העשרים קמה מתוך 'כאוס', מתוך בלבול? הנאציזם, הקומוניזם, הציונות.. כולן תולדה של חוסר-התחברות, ניתוק מן המציאות ורצון לברוא שיח חדש.


אבל כל זה רחוק כל כך. תרצו דוגמאות מחיי היומיום שלנו? הטוקבקים בפורטלים הגדולים: כל טוקבקיסט מגיב בשפתו על מה שקרא או ראה, ונדיר ששני טוקבקיסטים מסכימים על אותו דבר. הם מנהלים לעיתים ביניהם שיחה, משתלחים זה בזה או מגיעים לדיד הסכמה, אך זו "שיחה המותירה רושם שהם מדברים ביניהם על משהו שיש להם במשותף, אף שלמעשה הם מדברים על דברים שונים למדי."


עוד דוגמא? פייסבוק.. השיח התרדד לכדי סימנים ומסמנים. במקום דיאלוג אנו נותנים זה לזה "לייק", thumbs up, שריד משלבים אבולוציוניים ארכאיים שאמור להחליף שפה ולהצביע על מכנה משותף 'עמוק'..


ומה לגבי הצפייה בחדשות בטלוויזיה? האזרח הממוצע המום מעומס המידע, מבליל הרגשות, משתלח חזרה במרקע בגיבוב אקראי של כעס ותסכול. הקריאה הראשונית, היללה..


הזו שפה?


מאוחדים יחדיו בפחד מפני מורא לא ברור, מבולבלים עד כדי סחרור חושים (dazed and confused) אנו צועקים יחדיו אל עבר האח הגדול שעל מסך הענק, כמו נתיני אושיאניה בספרו של אורוול, 1984, קוראים בקול "שני רגליים רע. ארבע רגליים טוב". והצעקה המשותפת הזו היא בו בזמן צעקת כאב וקריאה להתאחדות של עדת זאבים מתוסכלים. נוהמים אל עבר הירח על מר גורל האדם.

2 comments:

  1. באמת?? לא ידעתי!
    תודה ששיתפת מר/גברת אלמונימי :)

    השבמחק