עריצותו של הזמן

התוודעתי לראשונה לסופר הצרפתי דויד פואנקינוס (David Foenkinos) לפני כמה חודשים, כשקראתי את ספרו האחרון, הזכרונות (Les Souvenirs), הרומן ה12 במספר שפרסם.

הזכרונות עוסק בהתפרקות מבנה-העל המשפחתי. בתחילת הרומן מתה סבתו של המספר, גבר צעיר בתחילת שנות העשרים שלו, והוריו גם מאיימים להתגרש. הרומן עוקב אחר הגיבור הצעיר והמבולבל וניסיונותיו לפצות על הריק שנוצר בחייו ולבנות את התא המשפחתי מחדש עם בחורה צעירה שהכיר.

לאחרונה ראה אור בעברית, בהוצאת כתר, תרגום ראשון של פואנקינוס, העדינות, הרומן השמיני פרי עטו של פואנקינוס (מאז החל את קריירת הכתיבה שלו בשנת 2001, פואנקינוס פירסם ספרים חדשים בקצב די מדאיג של למעלה מרומן לשנה. פול אוסטר, מאחוריך!) מיותר לציין שאת הספר תרגמה חברתי הפייסבוקית הטובה, לי עברון-ועקנין.

***

כמו הזכרונות, גם העדינות עוסק בשבר ובאיחויו, או במילים אחרות: בהרס האהבה ובקושי הרב שבבנייתה מחדשה, ובחזרה ל׳שפיות׳. 

יש החושבים שתשוקה מוכרחה להסתיים בטרגדיה

ראשית הרומן העדינות בפגישה מקרית שכמו נחרצה על ידי הגורל: פרנסואה ('הוא היה נתון לשלטונה העריץ של החושניות') ונטלי ('נשים ששמן נטלי נוטות בדרך כלל לנוסטלגיה') נתקלים זה בזו ברחוב ומן המפגש  פורחת זוגיות מושלמת, בלתי אפשרית כמעט:

אצלם נכחו עקבות של היום הראשון בכל הימים שבאו אחריו.

אך אהבה זו לא שורדת את עריצותו של הזמן ובמהרה חולף חתול שחור בדרכם: פרנסואה יוצא לריצת בוקר ולא שב. נטלי נהפכת בן רגע לאלמנה.. 'אישה שחיה בעולם שנעצר' - הזמן עומד מלכת והאבל והמלנכוליה שלעיתים קרובות מלווה אותו נותנים את אותותיהם בכל אחת ואחת מסמטאות חייה: 

אולי זהו טיבו של הכאב: עקירה לצמיתות מן המיידי.

אך לא הכל נורא אצל פואנקינוס. בתוך כל העגמימות האקזיסטנציאליסטית הזו יש גם לא מעט הומור (נו טוב, הומור שחור):

שטיחים הם גזר דין מוות לחושניות. ומי בכלל המציא את השטיחים מקיר לקיר?

וכן:

אחוזי ההתאבדות בשוודיה הם הגבוהים ביותר בעולם. הגירה לצרפת היא חלופה להתאבדות.

הישועה באה בדמותו של מרקוס, גבר שוודי לא מושך במיוחד (למעשה הוא מתואר כטיפוס די משעמם) שבכל זאת מצליח להסיר את השריון מעל לליבה של נטלי.


השינוי שחל בנטלי ניכר מייד:

העבר החל לאבד את צורתו, להימהל בהיסוסים, להתחבא תחת טלאים של שכחה. וזאת הייתה ההוכחה המשמחת לכך שההווה שב למלא את תפקידו.

***

לא אמשיך בתיאור העלילה של העדינות כדי לא לגלוש לספוילריות. אקדיש בכל זאת כמה מילים לכתיבתו של פואנקינוס..

העדינות, רומן קצר לכל הדעות (כ176 עמ') בנוי מלא פחות מ117 פרקים קצרצרים באופן שעשוי לתסכל את מי מאיתנו שרגילים לעלילה בעלת מבנה ליניארי, קוהרנטי.. 

פואנקינוס נוטה לקפוץ מנושא לנושא, להוסיף ולהחסיר מן הנראטיב המרכזי, לסטות מן העיקר או להוסיף לו רבדים מיותרים, להציג תמות חדשות שנותרות תלויות באוויר (לחלקן ישוב מאוחר יותר, אחרות יוותרו יתומות עד תום הרומן) עד כי עולה לעיתים במוחו של הקורא האפשרות שלמעשה הסופר מדבר פה עם עצמו.. או שאיבד עניין בסיפור המרכזי שלו, או שמא לא היה לו סיפור מרכזי להציג לקורא מלכתחילה?

פועל יוצא של כל זה: הקריאה בספריו של פואנקינוס כמוה כהתבוננות מבעד לחלונה של רכבת נוסעת. העצמים חולפים מהר, רובם אחידים וסתמיים, נטולי עניין אמיתי ווודאי יישכחו במהרה.. אך לעיתים נגלה לעין משהו יפהפה, איזשהו אובייקט שלוטש היטב עד כדי שלמות. אולם בשל המהירות בה הוא מוצג ואז מוסתר שוב, הקורא נותר וחצי תאוותו בידו.

עם זאת, יש בכתיבתו נימה סכרינית נעימה שלא מרפה מן הקורא וגורמת לו לחוג סביב משפטיו הקצרים כמסומא, כמו עש שנע במעגלים סביב האור, עד שתמה עלילתם, או אז יישאל את עצמו בפליאה: מי כיבה את האור? לאן נעלמו כל המילים?