תמיד סברתי שהכיבוש גזל מהישראלים ומהפלסטינים כאחת את רוחם הטובה
באפריל 2000, שעה שדרמה גדולה התחוללה במתחם המוקטעה שבראמללה (הצבא הישראלי צר אז על לשכתו של יו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת,) דרמות קטנות יותר התחוללו ברחבי יהודה ושומרון, שהיתה נתונה לכבוד המאורע תחת סגר מתמשך.
ספרה של סועאד עאמירי, קפוצ'ינו ברמאללה, הוא ׳יומן סגר׳ המתעד בפרטים וכמעט ללא נימה פוליטית את הימים האלה, מנקודת מבטו של 'האדם הקטן', הנתון תחת מצור שאירועים גדולים יותר כפו עליו.
בתחילת הספר, סועאד מעוכבת ע"י קציני ביטחון בנמל התעופה ע״ש בן גוריון כשהיא שבה מטיול באנגליה. המפגש הישיר עם 'כוחות הביטחון' צורם במיוחד (למעשה, לאיזה סוג אחר של מגע עם ישראלים יכול פלסטיני ממוצע לשאוף היום? חוץ משיחות הטלפון שסועאד מנהלת עם חברתה הישראלית, איננו עדים לכך שהיא באה בקשר כלשהו עם ישראלים שאינם לובשי מדים..)
לא היה לי חשק לספר לשני קציני הביטחון... שאיש מקרובי, כולל בעלי, אינו רשאי לבוא לאסוף אותי מנמל התעופה. תהיתי אם שני קציני הביטחון הישראלים יודעים שכמו פלסטינים רבים החיים בשטחים הכבושים, אני זקוקה לאישורים שונים ומשונים כדי לנוע ממקום למקום; אישור אחד כדי להיכנס לירושלים, אישור שני להיכנס לירדן, אישור שלישי כדי להיכנס לישראל, אישור רביעי לעבוד בה, אישור חמישי - הניתן רק ליחידי סגולה - להיכנס לעזה, ואישור לארבע שעות בלבד לנסיעה אל נמל התעופה (בדיוק הזמן הדרוש כדי להגיע לנמל התעופה בלי שהות של רגע להחלפת צמיג או, לא סמאח אללה, עקב תאונת דרכים). ***
הקשר בין אירועי ההווה (הכיבוש, הנוכחות הצבאית המתמשכת, הסגר) קשור קשר ישיר לעבר (האישי והלאומי), כאשר כל פצע חדש שנפער מעורר זיכרון של פצע קודם, וכן הלאה:
׳הרס העיר העתיקה של שכם עורר בי אותן תחושות בלהה שזכרתי משני האירועים הקשים בחיי: מות אבי וחיפוש השווא אחר בית משפחתי ביפו [...] בסתיו 1981.
ובמקום אחר:
המשכנו לשוטט ברחובות יפו. שמעתי אנשים מדברים בעברית, אבל לא הבטתי בפניהם. נכנסנו אל סמטאותיה הצרות של מה שהיתה פעם עיר ערבית עתיקה ומשגשגת, והיום היא ׳מושבת אמנים ישראלית׳. כמה חסרי רגש הם האמנים, לפעמים.
ברובו זהו זיכרון לאומי 'מדומיין', כלומר כזה שלא נחווה מיד ראשונה, אלא הועבר מאב-לבן, כפי שמעידה הסופרת:
נולדתי בדמשק, גדלתי בעמאן ולמדתי בבירות [...] המעט הידוע לי על פלסטין אינו אלא קומץ זכרונות ילדות מקוטעים שנכללו בזיכרונות מכלי שני ששמעתי מהורי.
אולם אין בכך כדי להקל על מוראות ההווה.
***
ספרה של סועאד מאפשר הצצה נדירה לעולם שרוב הישראלים (היהודים, לפחות) מתעלמים מקיומו באופן שיטתי. עולם שלם שמתנהל לצד עולמנו-אנו, עולם שלו חוקים משלו (או שמא חוקים משלנו, שכפינו עליו).
לאורך הקריאה ביומן הסגר שלה, נתקל הקורא שוב ושוב בתיאורים קשים מחיי היומיום של אזרחים פלסטינים שזכויותיהם הבסיסיות נשללות כלאחר יד על ידי צבאה של מדינה שכנה.
כשמנסים להביט מבעד לערפול המגמתי לגבי הנעשה בשטחים הכבושים - ערפול שצה״ל מנציח והתקשורת הישראלית שמחה לשתף עימו פעולה - קשה שלא לחשוב: אילו עוד מעשים נעשים בשמנו, מידי יום, מאחורי מסך הברזל?
על אף כל האמור לעיל, כתיבתה של סועאד משעשעת לעיתים קרובות (סועאד עושה שימוש תכוף בהומור שחור, על מנת להקל את בליעת החומרים שהיא מבקשת מהקורא שלה לבלוע). יומן הסגר שלה נקרא בגמיעה אחת אך הוא מותיר גוש בגרון.
חשבתי לפתע על עניין הגוש בגרון.. זה שממאן לצאת ממאן להיבלע ומותיר אותך חסר אונים לנוכח הימצאותו,כמו המציאות הזו שאתה מתאר דרך עיניה של הסופרת הפלסטינית. הייתי רוצה לחמוק ולומר שהיא בעצם מתארת מציאות אוניברסלית.. של זה הנצור תחת כולו של הנוצר אותו, אך קשה. זכורה לי היטב חוויה שעת טיסה לחו"ל, באולם הבדיקות שבנתב"ג, נבדקה משפחה ערבית שאין לי מושג מהיכן היא, הורים וילדיהם הקטנים אל מול מזוודותיהם המופשטות ונבדקות בקפדנות כירורגית שכן הבודקים עטו על ידיהם כפפות לטקס...
השבמחקומודה שכל שעשיתי הוא להשפיל מבט וללכת הלאה עם אותו הגוש בגרון. ואפשר פה לפתוח דיון ארוך ובלתי מסתיים על מצבים כאלו.. ועם זאת פני הדברים בהכרח יותר מורכבים מכפי שהם מוצגים, מסך הברזל הוא אינו רק יציר כפיו של שלטון אלא גם יציר כפינו שלנו. המעשים הם תולדה של התרחשויות הסטוריות עגומות הגדולות מחיי פרט זה או אחר. ומעניין אם אפשר סיפור אנושי שהוא תולדה של המצב כפי שמתואר, היות אשה נצורה, מבלי ליצוק לתוכו לאומיות שלא לומר גם התגנבות יחידים של לאומנות. הדרך לריקמת חיים אפשרית באזור תתרחש רק כששני הצדדים ירפו מאחיזתם זו בזהות הלאומית בנפרדות... ואולי אין הדבר אפשרי כלל. סועאד מחפשת חיים אבודים ורכוש ביפו, זה כמו יהודים המחפשים חיים אבודים בעיירות בפולין, אלה גם אלה נאחזים במה שאינו קיים ללבות את צדקת רגשותיהם ולי צר על כך
אין פה צד רע וצד טוב יש פה טרגדיה ובעיניי, ככל שאני מתבגר, נראת הטגדיה בלתי פתיר(יש סכסוכים כאלה).יחד עם זאת חשוב, מאד חשוב לדעת איך מרגישים בצד השני ואיך נראים חיי הימיום שם, במרחק נגיעה (רכה או קשה). אינני משוכנע שיש בשני הצדדים מספיק אנשים שקצו בסכסוך, אך משוכנע שצה"ל (לא נוח לי עם המושג הצבא הישראלי)צריך לעשות מאמצים עליונים ולנהוג בכבוד הפלשתינאים. ושוב זה חשוב בחשיבות שלא ניתן להגזים בה, עד כמה נכון לפרסם דברים מסוג זה והכתיבה מאד נעימה ומושכת.
השבמחקאטלס, השאלות שאתה שואל לגבי צבא ה ה ג נ ה לישראל נכונות לגמרי. אולי הוא זה שתקוע לנו בגרון ומסרב להחליק...
השבמחקצבא ההגנה לישראל כבר מזמן לא צבא ההגנה, אלא צבא כובש, הצבא הכי חזק בעולם תחת מסווה מדינה דמוקרטית.
זה מה שכבר הופך לנו גוש בגרון שמסרב להחליק, הוא יורד לאט במורד ועולה בחזרה בכל סיפור/ספר כזה....
מירב, צה''ל הוא גוף מבצע , הממשלה הם האחראית על מדיניות הכיבוש.
השבמחקכיום , הממשלה מורכבת ברובה מגוש הימין שרואה בכיבוש צורך קיומי.
אטלס, הכיבוש אכן גזל את הרוח הטובה מאיתנו ומהצד האחר . הכיבוש משחית ומחלחל לרחוב הישראלי.
המילכוד ; את המשוכנעים אין צורך לשכנע בכל האמור לעיל ואת הלא משוכנעים אין יכולת לשכנע .
אין להוריד מאחריותם של חלק מהפלסטינים במילכוד שבו אנו נימצאים .
אטלס היקר, קראתי. גם הפוסט שלך נגמע בשקיקה ועושה חשק לקרוא את קפוצ'ינו ברמאללה. אני מסכימה שיש סבירות לכך שמעבר לשליטתנו ובשמנו כישראלים נעשים דברים מאחורי מסך ברזל. אני מסכימה שחיי היום יום של אנשים רבים קשים ביותר ולא מוכרים לנו הישראלים משום שיש כנראה מגמה לערפל את הפרטים לגביהם.
השבמחקכן ברור לי עובדתית שחיו כאן, בתל אביב ובשאר הערים המעורבות בארץ ערבים ,עם חיי יום יום ורכוש ושהם נפוצו לכל עבר עם מלחמת העצמאות כשברוב המקרים הם עזבו בעצמם ויש לזכור שיש כאלה שנשארו, גם בערים וגם בכפרים הערבים השונים בארץ משום שהיה להם שכל להשאר ואמונה במדינת ישראל. אקרא גם אקרא את הספר אך תמיד תישאר השאלה בעינה: לאן ישראל הולכת אם תמומש השיבה של אנשים אלה.חיוני לזכור את ההסטוריה. את העובדה שישראל קמה שלוש שנים לאחר סיום מלחמת העולם השניה,עם המוני פליטי שואה ששימשה להם כבית יחידי בעולם ובאישור העולם.יש לזכור את העובדות ששלושה מצבאות ערב באו על המדינה הצעירה לכלותה בהינף יד ויש לזכור שאף מדינה ערבית אינה נוקפת אצבע עבור אחיה בעקבות הנסיבות ההסטוריות האלה. יש לזכור גם את זה. כיף לי ששלחת לי הודעה פרטית לגבי תוכן כה איכותי. אשמח אם תמשיך לעשות זאת. שרה יפת, בית בקיש.
..
תמר, גם בזה אני מסכימה איתך לחלוטין!!!
השבמחקתודה לכל המגיבים.
השבמחקהייתי רוצה להימנע מלגלוש לדיון שהוגבל ע"י סכמות פוליטיות שהוכח שאינן מובילות לשום מקום: עיין ערך 'של מי האחריות למצב? של ממשלות ישראל וצה"ל או של הפלסטינים?' או 'זכות השיבה מול סגר והגבלה על תנועה'.
מה שכן ביקשתי לעורר בפוסט זה את תחושת האחריות האישית שלנו, כבני אדם, לחייהם ולגורלותיהם של שכנינו.
קראו לי שמאלני הזוי או חולם בהקיץ, אבל אני באמת מאמין שבצד השני כמו בצד שלנו, ישמם מספיק אנשים שקולים שמעוניינים בשלום, וכמו כן אני מאמין שממקום של אחריות אישית נוכל להשפיע על התווייה של מדיניות יותר אנושית ופתרון יותר שקול לסכסוך שנמשך כבר יותר מידי זמן.