על ההרס והחורבן - קריאה אצל זבאלד

לפני שבועיים-שלושה, בעת טיול רגלי של יום ראשון שערכתי בפארק פרידריכסהיין שבברלין, טיילתי עם עגלת התינוקות של בני הרך במעלה שביליהן של שתי גבעות בלב הפארק שטובל בירוק בעונה זו של השנה. הגבעות התנשאו לגובה מרשים שעלה על גובה הבניינים הסמוכים לפארק, בני חמש ושש קומות, והטיפוס היה איטי אך מענג. כשסיפרתי לחבר לעבודה, בחור גרמני, על הטיול הנעים שהעברתי באותו יום ראשון הוא גילה לי שהגבעות בפארק לא היו אלא תילי הריסות. בתום מלחמת-העולם השניה, כשהחלו הרוסים לשקם את מזרח ברלין ההרוסה, הם פינו את הריסות הבניינים שהופצצו לשטח הפארק וערמו אותן לשתי גבעות מלאכותיות. עם השנים התכסו הגבעות בדשא ובעצים, נסללו בהם שבילי הליכה ונשתלו לאורכן ערוגות פרחים.

העבר, אתה לומד מהר מאוד כשאתה חי בעיר כמו ברלין, נוכח בכל פינה בעיר, ברחובותיה השקטים והשוממים ואף בפארקים וסביב האגמים שנדמה שהטבע מצא בם לרגע חזקה.

ממש בימים האחרונים מצאתי חיזוק לתחושה מוּזָרה זו כשקראתי את ספרו  של וו.ג.זבאלד, On the Natural History of Destruction.

***

זבאלד נולד ב-1944, בדקה האחרונה של מלחמת-העולם השניה, בכפר קטן

שבאלפים הבוואריים. אביו שירת בצבא הגרמני עוד משנת 1927 והמשיך לשרת בורמאכט אחרי עליית הנאצים לשלטון. בתום המלחמה הוא נפל בשבי הרוסי ושוחרר ב-1947. בשלב מוקדם בחייו, זבאלד החל לשאול שאלות על עברה של גרמניה, שאלות שנותרו פעמים רבות ללא מענה ושהשפיעו עמוקות על עיסוקו בעבר, במלאכת הזיכרון ובטראומה (אישית ולאומית) בספריו ובכתיבתו האקדמית. את לימודיו האקדמיים החל בגרמניה והמשיך אותם בנורוויץ' שבאנגליה, אליה היגר באמצע שנות העשרים של חייו. הוא נותר באנגליה עד למותו בתאונת-דרכים בגיל 57.

זבאלד החל לפרסם את כתביו מחוץ לעולם האקדמי רק בגיל 44. הוא הספיק לפרסם שמונה ספרים בחייו, ביניהם שני ספרי שירים, שני קובצי מאמרים  וארבעה 'רומנים' שנעים על התפר הדק שבין כתיבה עיונית ובדיונית. בעברית ראו אור חמישה מספריו, ביניהם קמפו סנטו, אסופה של רשימות ומאמרים שראתה אור אחרי מותו של זבאלד.

***

It is impossible to gauge the depths of trauma suffered by those who came away from the epicentres of the catastrophe. The right to silence claimed by the majority of these people is as inviolable as that of the survivors of Hiroshima 

On the Natural History of Destruction ראה אור בגרמנית בשנת 1999 תחת השם Luftkrieg und Literatur (לחימת-אויר וספרות.) התרגום האנגלי ראה אור ב-2003, וספק רב אם אי-פעם יראה אור תרגום עברי של הספר (מיד אסביר מדוע..)

הספר מתחלק לשני חלקים: הפוסט הזה יעסוק בחלק הראשון, Air War and Literature (לחלק השני, המוקדש לביקורת על ספריהם של שלושה ספרים גרמנים שפעלו בעיקר במחצית השניה של המאה-העשרים, אקדיש פוסט נפרד.) 

Air War and Literature מורכב מהרצאות שנשא זבאלד בציריך בנושא הפצצות הערים הגרמניות על-ידי בנות-הברית והתמודדות הגרמנים עם ההרס והחורבן.

כ-131 ערים גרמניות הופצצו החל מ-1942 במהלך אסטרטגי שמטרתו היתה אחת: להחליש את העורף הגרמני על מנת שהמורל של הלוחמים בחזית יירד. כשש-מאות אלף אזרחים גרמנים נהרגו בהפצצות האלה, מספר שמתגמד בהשוואה למספר החיילים הגרמנים שמצאו את מותם בלחימה למען פנטזיית הרחבת שטח המחיה של אדולף היטלר, אולם מדובר בכל-זאת באחד ממקרי ההרג האזרחי הקיצוניים בהיסטוריה האנושית.

הביקורת של זבאלד בספר אינה מופנית כל-כך כלפי בעלות הברית, שניהלו במשך קרוב לשלוש שנים מלחמת התשה אכזרית כנגד אוכלוסייה אזרחית, כמו שהיא מופנית כלפי הגרמנים-עצמם ואופן ההתמודדות שלהם עם ההרס והחורבן, בעיקר בתחום הספרות.

***

The destruction of all the larger German cities and many of the smaller ones, which one must assume could hardly be overlooked at the time and which marks the face of the country to this day is reflected in works written after 1945 by a self-imposed silence, an absence also typical of other areas of discourse, from family conversations to historical writings. It seems to me remarkable that the guild of German historians, known to be among the most industrious in the world has not yet, so far I am aware produced a comprehensive or even an exploratory study of the subject [... ] This scandalous deficiency, which has become ever clearer to me over the years, reminded me that I had grown up with the feeling that something was being kept from me: at home, at school, and by the German writers whose books I read hoping to glean more information about the monstrous events in the background of my own life 

On the Natural History of Destruction עוסק אם כן במגבלות הזיכרון האנושי, או שמא בגבולות יכולת הביטוי והניסוח של אירועים טראומטיים. זבאלד מקשר בין חוסר היכולת הזו לנסח את הזוועה לחוסר היכולת להתאבל (the inability to mourn) שאופיינית, לדידו, לעם הגרמני:

The images of this horrifying chapter of our history have never really crossed the threshold of the national consciousness

אפילו בזמן ההפצצות, טוען זבאלד, עמדו הגרמנים מול האסון שהתרחש נגד עיניהם והביטו בו בהשתוממות. כתוצאה מכך, נותר 'חור' בזיכרון הלאומי, רִיק שהזמן לא הצליח למלא, וששואב לתוכו כל ניסיון לאחות את הפצעים.

ממש כמו הגבעות בפארק של פרידריכסהיין, מבקש זבאלד לומר, משהו בתופעת ההרדמה-העצמית הזו של חברה ששרדה מלחמה קיומית איננו טבעי, או לפחות יוצא-דופן באופן המעורר חשד.

***

כמו רבים מכתביו של זבאלד, נקודת המוצא של קובץ המאמרים שלפנינו היא אישית:

I spent my childhood and youth on the northern outskirts of the Alps, in a region that was greatly spared the immediate effects of the so-called hostilities. At the end of the war I was just one year old, so l can hardly have any impressions of that period of destruction based on personal experience. Yet to this day, when I see photographs or documentary films dating from the war I feel as if I were its child, so to speak, as if those horrors I did not experience cast a shadow over me, and one from which I never entirely emerged

באופן מעורר התפעלות, זבאלד מעיד פה שדווקא העדר החוויה האישית - העובדה שלא חווה את הזוועות - תבע מקום מרכזי בחייו.

מה מבדיל אותו בעניין הזה מההמונים שחוו על בשרם את ההרס והחורבן והעדיפו לשכוח, או מאלו שנולדו אחרי המלחמה והעדיפו לא לשאול יותר מידי שאלות? כנראה מדובר באותו 'רכיב' שמבדיל בין האיש הרוח, ששואל שאלות ותוהה לגבי כל דבר שמוצג לו כמובן-מאליו, ובין ההמונים, הנוהים אחר כל מנהיג שקורא בקול ומבטיח דבר-מה כזה או אחר.

ההיסטוריה עקובה מדם, הוא יודע, והאדמה מקוללת.

הספרות הגרמנית התעלמה ברובה מההרס והאובדן, טוען זבאלד, כחלק משיתוף פעולה עם מנגנון של שִׁכְחָה ומכניזם של הדחקה: 

Even the frequently cited "literature of the ruins" ... proves on closer inspection to be an instrument already tuned to individual and collective amnesia, and probably influenced by preconcious self-censorship - a means of obscuring a world that could no longer be presented in comprehensible terms

ובמקום אחר:

No German writer [...] was ready or able to put any concrete facts down on paper about the progress and repercussions of this gigantic, long-term campaign of destruction. The quasi-natural reflex, engendered by feelings of shame and a wish to defy the victors, was to keep quiet and look the other way

בפרפרזה על אמירתו המפורסמת של אדורנו על אושוויץ, זבאלד מטיל אף ספק ביכולתה של השפה לייצג את גודל ההרס והזוועה:

The apparently unimpaired ability-shown in most of the eyewitness reports-of everyday language to go on functioning as usual raises doubts of the authenticity of the experiences they record. The death by fire within a few hours of an entire city, with all its buildings and its trees, its inhabitants, its domestic pets, its fixtures and fittings of every kind, must inevitably have led to overload, to paralysis of the capacity to think and feel in those who succeeded in escaping

לקראת סוף המאמר הארוך הזה, זבאלד מזכיר את הברור-מאליו, סוג של מס-שפתיים, שלא מרכך בכהוא-זה את תחושת הכֵּהוּת-החושית שמותיר בו העיסוק בתקופה חשוכה זו של ההיסטוריה של העם הגרמני:

The majority of Germans today know, or at least it is to be hoped, that we actually provoked the annihilation of the cities in which we once lived. Scarcely anyone can now doubt that Air Marshal Goring would have wiped out London if his technical resources had allowed him to do so

וכל זה מבלי לומר מילה על האלימות, האונס, והבזיזה שחוותה האוכלוסייה הגרמנית בימים האחרונים של מלחה"ע השניה, כשנכנסו כוחות הצבא האדום לערים הגדולות (ההיסטוריון הבריטי אנתוני ביוור פירט את כל התלאות האלו בספרו על נפילת ברלין..)