The Flâneur, ספרו של הסופר האמריקאי אדמונד וייט (Edmund White) היה מספר שנים על הכוונת שלי אך לא החלטתי לקנות אותו עד שנתקפתי בתחילת השנה האזרחית, שהנה כבר עברה מחציתה, בבולמוס קריאת ספרים שעוסקים בעיר פריס.
והנה, דווקא כשירדו חינה וערכה הסנטימנטלי של פריס השנה בעקבות סדרה של
פיגועים עקובים מדם, היא הפכה עבורי מעיר מוחשית בה ביקרתי פעמים רבות ונהניתי לשוטט ברחובותיה - למרחב פילוסופי, היסטורי ותיאורטי שסופרים רבים הולכים בו או מהלכים בו את דמויות ספריהם.
אל דמותו של המשוטט (במקור בצרפתית, Flâneur) התוודעתי לראשונה בכתביו של הפילוסוף היהודי-גרמני ולטר בנימין, או לפחות בקריאה על כתביו מיד שניה (על היִרְאָה מכתביו של בנימין כתבתי, מוקדם יותר השנה, כאן.)
דמותו של המשוטט, כפי שתוארה על ידי בנימין, מגלמת את המעבר מ"הרומנטיקה הישנה" של המאה ה-19, המקדשת את הטבע והכפר, אל "הרומנטיקה החדשה" של המאה ה-20, המתפעמת מהעיר המודרנית ומקדשת את הנוף האורבני.
בנימין ממקם את המשוטט בפריס של אמצע המאה ה‑19, עם הפיכתה מעיר לכרך סואן. בניגוד לתייר, המשוטט מתהלך בעיר הגדולה ללא מדריך, ללא יעד, ללא כוונה. הוא מאפשר לרחובות להוביל אותו ומוצא את עצמו לא אחת בפינות צדדיות, זניחות, שכוחות.
הפואטיות האורבנית החדשה הזו גובלת כמובן בלא מעט סנטימנטליות, וכאן אולי חולשתה. שכן נדמה שאי-אפשר, או לפחות יהיה זה לא אפקטיבי, להשתמש באותה שפה, או באותם כלים ישנים כדי לתאר תופעה חדשה.
***
The Flâneur מבוסס ברובו על חוויותיו האישיות של וייט, שחי בפריס בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, הרבה לפני שהאיחוד האירופאי והיורו שינו את אופייה של עיר האורות לעד.
וייט מוכר בעולם הספרותי האנגלו-סקסי בעיקר כמחבר פרוזה שעוסקת בנושאים הומוסקסואליים. אך מסתבר שהוא גם פרנקופיל לא קטן. הוא פרסם ביוגרפיות על ז'אן ז'נה, על מרסל פרוסט ועל ארתור רמבו (שלא במקרה כנראה, כולם היו בין השאר הומוסקסואליים..) הוא כתב גם לא פחות משלושה ספרים על העיר פריס (ביניהם הספר שלשמו התכנסנו כאן.)
כבר בעמודים הראשונים, וייט מתוודה/מכריז:
More than any other city Paris is constructed to tempt someone out for an aimless saunter, to walk on just another hundred yards - and then another
ובמקום אחר:
Paris is a world meant to be see by the walker alone, for only the pace of strolling can take in all the rich (if muted) detail
זו אמנם נקודת המוצא שלו לכתיבת הספר, אולם מהר מאוד מתברר שהשיטוט של וייט בפריס הוא יותר שיטוט במרחבי ההיסטוריה הארוכה שלה, מאשר שיטוט ברחובותיה הצרים או בבולווארים הרחבים.
***
הספר הקצר הזה (כ-180 עמודים) מונה שישה פרקים בלבד, שעוסקים בעיקר בנושאים נישתיים כמו ערבים ושחורים בהיסטוריה של פריס; יהודים בעיר הבירה הצרפתית; סקירה קצרה של המוזיאונים החבויים והלא מוכרים בעיר; הומוסקסואליים בעיר האורות (מאוסקר ויילד ועד לז'אן ז'נה) ומגיפת האיידס בצרפת (וייט בא בחשבון בין השאר עם הפילוסוף מישל פוקו, שמותו מאיידס הוצנע ו'תרם' בכך לבורות שרווחה בקרב הציבור הצרפתי לגבי המחלה עד לשנת 1989, אז הייתה כבר עובדה מוגמרת ומגיפה קשה שקשה היה לעצור את התפשטותה.)
ב-The Flâneur וייט כותב על פריס, העיר שאימץ במשך כמעט שני עשורים, גם כקונטרסט לארץ מולדתו, ארה"ב:
Americans consider the sidewalk an anonymous backstage space, whereas for the French it is the stage itself
ובמקום אחר:
Americans are particularly ill-suited to be flâneurs. They're good at following books outlining architectural tours of Montparnasse or at visiting scenic spots outside Paris ... but they are always driven by the urge towards self-improvement
לא מעט ביקורת והלקאה עצמית יש בספר הזה, לצד האדרת ופיאור התרבות הצרפתית (על חיבתם המופרזת של האמריקאים לפריס כתבתי מוקדם יותר השנה, פה.)
Imagine dying and being grateful you'd gone to heaven, until one day (or one century) it dawned on you that your main mood was melancholy, although you were constantly convinced that happiness lay just around the next corner. That's something like living in Paris for years, even decades. It's a mild hell so comfortable that it resembles heaven. The French have such an attractive civilization, dedicated to calm pleasures and general tolerance, and their taste in every domain is so sharp, so sure, that the foreigner (especially someone from chaotic, confused America) is quickly seduced into believing that if he can only become a Parisian he will at last master the art of living. Paris intimidates its visitors when it doesn't infuriate them, but behind both sentiments dwells a sneaking suspicion that maybe the French have got it right
***
the flâneur is in search of experience, not knowledge כותב/מוכיח אותנו וייט, אך ספרו גדוש במידע על פריס במהלך הדורות, ומהווה במידה רבה תחליף לשוטטות, או לביקור חפוז בעיר הבירה הצרפתית.
על אף שהתוכן חוטא לא פעם לכותרת הספר, זהו מסמך די מרתק שאוהבי פריס, תרבות צרפתית או תרבות בכלל ימצאו בו לא מעט עניין.
זהו הספר הראשון שקראתי מאת אדמונד וייט. בכוונתי להמשיך עם ספר נוסף שכתב על תקופתו הפריסאית ואולי אף לנסות את אחד מספרי הפרוזה הרבים שלו.
אני מצפה לספרך - שיטוט במרחב :)
השבמחקמירב צודקת! הגיע הזמן לספר שלך
השבמחקתגובה נוספת: מוסיפה לרשימת הסופרים שלך את אורחאן פאמוק - המשוטט באיסטנבול, טג'ו קול - בניו יורק
השבמחקועכשיו נעבור למשוטטת..