כמה מחשבות על מהגרים, והגירה

סמוך למעברנו לברלין בספטמבר 2015, החל גם גל ההגירה הגדול מסוריה וסביבתה לאירופה, ובעיקר לגרמניה, שקלטה כידוע מעל למיליון פליטים  ב-2016 בלבד. מרבית הפליטים התמקמו בדרום גרמניה, בעיר מינכן, אליה הגיעו מארצות הדרום כמו טורקיה ויוון. כמה עשרות אלפים מצאו את דרכם לצפון גרמניה, לעיר מינכן.

שמועה רצה ששדה התעופה הישן טמפלהוף הוסב למחנה קליטה לכמה אלפים מהם. אולם למרות המספרים הפנומנליים עליהם דובר בזמנו, המהגרים נותרו בעיקר נוכחים נפקדים. במדיה הדיגיטאלית נתקלנו בסיפורים רבים על אנשים שאוספים בגדים ואוכל, או מבקשים עזרה ממתנדבים. מידי פעם ראית ברחוב או בקרון הרכבת התחתית אישה עם ילד שלפי לבושם הבנת שאינם ערוכים לחורף האירופאי ושהגיעו לכאן כנראה רק לא מכבר. אולם מעבר לכך, שכונות המגורים השקטות של מרכז ברלין נותרו שלוות ושבעות כבעבר. דבר לא טרד את מנוחתן.

בשיחות עם חברים ומשפחה בארץ עלתה לעיתים תכופות השאלה: יש הרבה מוסלמים בשכונה שלכם? רואים מהגרים? אך המהגר היחיד שראיתי לעיתים קרובות מאוד היה זה שהביט בי כשהבטתי במראה.

***

לפני כמה חודשים ניהלתי שיחת חולין עם חבר לעבודה בשעת הצהריים. חברי הגרמני סיפר לי שבעליה האמריקאים של האפליקציה Periscope, שמאפשרת למשתמשיה לשדר מהטלפון הנייד שלהם לאלפי צופים ברחבי העולם, בדיוק הוסיפו כיתוב לעמוד הטעינה של האפליקציה: Proudly made in America by immigrants, כמענה להחלטתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ למנוע את כניסתם של מבקרים ומהגרים משבע מדינות מוסלמיות. 

גם בחברה בה אנו עובדים, הוא הוסיף בגאווה, מועסקים כעת יותר מהגרים ממקומיים. יותר זרים מגרמנים.

הרגשתי שעולה מנימתו לא מעט זחיחות ליברלית ותחושה של סיפוק עצמי: השמאל הגרמני, בצדק או שלא, שואב הרבה גאווה מהאקט ההרואי שהקנצלרית אנגלה מרקל כפתה עליו: קליטתם של מאות אלפי מהגרים חסרי עבודה, שלא דוברים את שפת המקום או מכירים את התרבות המקומית.

יש מהגרי עבודה ויש מהגרי עבודה, השבתי לו. מהגרי עבודה כמוני שגויסו באופן אישי דרך אפליקציית LinkedIn הגיעו לגרמניה עם עמדה לא מבוטלת של עליונות על כוח העבודה המקומי. המעסיקים המקומיים הגיעו למסקנה שלא יוכלו לאייש את התפקיד באמצעות כוח העבודה המקומי, או באמצעות כוח העבודה האירופאי, והרחיבו את מעגלי החיפוש שלהם עד שהגיעו אל חופי הים-התיכון. מהגרי עבודה אחרים מגיעים לגרמניה ממדינות בהם אין מספיק מקומות עבודה, מתוך תקווה למצוא הכנסה קבועה ופרנסה במדינה עשירה במערב אירופה.

ובסוף יש פליטים. אנשים חסרי כל, שהגיעו לאן שהגיעו בכורח ולא בכוונת תחילה. הם אינם דוברים את שפת המקום. אם יש להם השכלה או הכשרה מקצועית, פעמים רבות היא אינה שימושית במקום אליו הגיעו. יידרש זמן רב עד שימצאו את דרכם אל שוק העבודה המקומי, ולעיתים קרובות הם יצטרכו לעשות את הדרך הארוכה מלמטה למטה, מעבודה בניקיון או במתן שירות, תמורת שכר זעום שיותירם רעבים לפת לחם.

חברי המנומס לא התעקש על טיעוניו. השיחה שינתה את מסלולה.

***

מספר כתבי העת שרואים אור בגרמניה מעורר יראה. כל קיוסק או חנות ספרים מחזיקים מאות כותרים שבועיים, חודשיים או רבעוניים בכל נושא העולה על הדעת. כולם כמובן בגרמנית. כדי לשמור על קשר כלשהו לאדמה עליה אני דורך קניתי פעמיים את המגזין הדו-שנתי Zeit Magazin: International Issue שרואה אור באנגלית. מרבית הכתבות בו הופיעו במקור בגרמנית, וחלקן נכתבו באנגלית במיוחד עבור המגזין.

באישיו האחרון שראה אור, בינות להפקות אופנה צבעוניות ויוקרתיות (כראוי לכל מגזין יוקרתי שמכבד את עצמו,) ולצד כתבת תדמית מחמיאה לזמר הבריטי הנפלא בנג'מין קלמנטיין, מופיעה גם כתבה ארוכה מאת עיתונאי ועורך צעיר בשם מוחמד אמג'יד (Mohamed Amajhid) שמציג את משבר ההגירה הנוכחי מנקודת מבט אחרת. אמג'יד הוא כתב פוליטי שנולד בגרמניה, בן למהגר ממרוקו.

אמג'יד פרסם לאחרונה ספר בשם Unter Weißen: was es heißt, privilegiert zu sein (בין לבנים: מה המשמעות של להיות פריבילג) בו הוא מדווח מנקודת מבט אישית על תחושת הזרות שמלווה אנשים כמוהו, אזרחים גרמנים לכל-דבר שצבע עורם מבדיל אותם בכל-זאת מהרוב הלבן (הסופר האמריקאי-ניגרי טג'ו קול מספר על תחושה דומה מאוד במאמרוBlack Skin עליו כתבתי פה.)

האירופאים הלבנים נהנים באופן לא מודע ממגוון רחב של פריווילגיות שאינן מנת חלקם של אזרחי אירופה שנולדו עם עור כהה יותר. ההבדלים הבולטים הללו בין בעלי הפריבילגיה לחסרי הפריבילגיה הם פני הגזענות הליברלית, טוען אמג'יד בספרו.

חזרה לכתבה של אמג'יד בצייט מגזין, שזמינה לקריאה בגרמנית כאן.

העיתונאי הגרמני מספר שם על סדרת מפגשים שקיים עם מוחמד בסמג'י, פליט סורי שנמלט עם משפחתו מאלפו בקיץ 2012. אשתו ובנו בן השש נותרו בביירות שבלבנון והוא המשיך לאירופה. אמג'יד פגש את בסמג'י לראשונה בתחנת רכבת בבודפשט, בספטמבר 2015. יחד עם המון פליטים מסוריה, עיראק ואפגניסטן הוא קיווה להשיג עבור משפחתו אשרת שהייה בגרמניה כפליטים פוליטיים.

הוא מצליח למצוא מקלט זמני בברלין, בבית מחסה לפליטים. אולם כמהגר זמני חסר-סטטוס הוא אינו רשאי לעבוד או ללמוד גרמנית על-חשבון המדינה. כסף אין לו, והוא מעביר את ימיו בציפייה לדיון במעמדו ברשויות הברלינאיות. הציפיה הזו נמשכת למעלה משנה, במהלכה מבקר העיתונאי את הפליט מספר פעמים והוא עד להידרדרות במצב רוחו ויציבותו הנפשית. אמג'יד מנסה להשיג לבסמג'י תמיכה פסיכולוגית, אך הוא לומד מהר מאוד שהסיכויים לכך אפסיים כמעט: אין מספיק פסיכולוגים או עובדים סוציאליים בגרמניה כדי לתמוך במאות אלפי הפליטים שהגיעו בבת-אחת. זאת ועוד, מצבו הקל יחסית איננו מצדיק תמיכה מיוחדת: ישנם מקרים רבים של נשים שנאנסו ע"י אנשי דעאש או פליטים שאיבדו קרובי משפחה בדרך החתחתים מהמזרח התיכון לאירופה.

לבסוף בסמג'י מתייאש מהבירוקרטיה הגרמנית, הגעגועים גוברים עליו והוא קונה כרטיס טיסה חזרה לביירות, במטרה להתייחד עם אשתו ובנו, בידיעה שהסיכויים שיאפשרו לו לשוב לגרמניה קטנים מאוד.

***

לפני כמה חודשים קניתי את ספרו של המוזיקאי דיוויד ביירן, Bicycle Diaries אחרי שבילה כמה שנים טובות ברשימת החשקים שלי באתר אמזון. יומני

האופניים ראו אור בשנת 2010. זהו יומן מסע שביירן, לשעבר סולן להקת ה-Talking Heads כתב בעקבות מסעותיו בעשרות ערים ברחבי העולם, כשהוא מדווח על רשמיו מנקודת מבט מקורית כביכול, זו של רוכב אופניים.

מתוך סקרנות דפדפתי ישר לפרק העוסק בברלין. ביירן מספר שם יחסם של האירופאים לאדמה, לטבע ולנופי ארצותיהם. הוא כותב גם על רודולף הס, האסיר הנאצי האחרון בגרמניה, שנכלא בכלא שפנדאו לבדו במשך עשרים שנים, עד שהחליט ליטול את חייו בתלייה, בגיל 93 (the loneliest man in the world, כינה אותו ספר שביירן קרא.)

ביירן מקדיש מאמר ארוך יותר לספר שטאזילנד מאת אנה פונדר (Anna Funder) שהעיסוק בו מוביל אותו להרהר בנושא הזהות והשייכות לארץ בה אתה חי:

I would argue that it is increasingly hard for anyone for anyone anywhere to say, "I belong here and you don't." Human migrations have never stopped, they're endless, and mingling is tough, but it can be fruitful - a source of innovation and creativity

ביירן מתייחס בעיקר לשאלת השייכות של קבוצות אתניות למדינות בהם חיו במשך מאות שנים. כמו הצוענים ברומניה, או היהודים בפולין. או הפלסטינים בארץ ישראל. אך הוא מרחיב את השאלה ומכיל אותה גם לגבי מהגרים ופליטים. יש מעט מאוד עמים הטרוגניים, שלא התערו בעמים שבסביבתם ושמרו על טוהר הגזע שלהם.. מה שמוביל את ביירן לשאול שאלה חשובה, שמחזירה אותי לעניין הזהות וההגירה:

Is anyone native to anywhere? I think, in most cases, not