Things outlast us, they know more about us than we know about them: they carry the experience they have had with us inside them and are - in fact - the book of our history open before us
כתבתי על השפעתו של הסופר וו.ג.זבאלד על כתיבתו של הסופר האמריקאי-ניגרי הצעיר, טג'ו קול, כאן.
שמחתי להיתקל בשמו של הסופר הגרמני שהעתיק את חייו לאנגליה בשנות העשרים לחייו גם בספרה של הזמרת פטי סמית, M Train.
בממואר העדין הזה, שראה אור ב-2015, סמית מזכירה את שמו של זבאלד רק כעשרים או שלושים עמודים לפני שהיא מתארת את הסצנה הבאה, שמתכתבת לטעמי ישירות עם הציטוט שהבאתי לעיל:
There were red rosebuds in a small vase in the bathroom at 'Ino. I draped my coat over the empty chair across from me, and then spent much of the next hour drinking coffee and filling pages of my notebook with drawings of single-celled animals and various species of plankton. It was strangely comforting, for I remembered copying such things from a heavy textbook that sat on the shelf above my father's desk. He had all kinds of books rescued from dustbins and deserted houses and bought for pennies at church bazaars. The range of subjects from ufology to Plato to the Planarian reflected his ever-curious mind. I would pore over this particular book for hours, contemplating its mysterious world. The dense text was impossible to penetrate but somehow the monochromic renderings of living organisms suggested many colors, like flashing minnows in a fluorescent pond. This obscure and nameless book, with its paramecia, algae, and amoebas, floats alive in memory. Such things that disappear in time that we find ourselves longing to see again. We search for them in close-up, as we search for our hands in a dream
עולמו של אביה של הסופרת ממשיך לחיות בין ידיה (ידיים שאיננה יכולה לראות בחלומותיה..) באמצעות הזיכרון של הספרים שהיה קונה במכירות חצר ושומר בספרייתו. הספרים עצמם כנראה כבר אינם, אך הזיכרון הוויזואלי והפיזי של הקריאה בהם כילדה מוחשי מאוד גם שנים רבות אחרי-מעשה.
האיזכור של זבאלד (שם האב, הרוחני) מוחלף במהרה בדמות-האב (שגם הוא כבר נפטר, והפך לרוח..) דמות שזיכרונה מונכח בעֶצֶם ישן, ממש כמו בטקסט של זבאלד, שהבאתי לעיל.
הו, השוואה שעשית על פי הקטעים המצוטטים חדה ומעוררת. האמירה של זבאלד בפני עצמה מדויקת בצמצום שלה. לעומת זאת אני מתרשם שהגב' סמית נעה במעגלים מרחפים של זיכרונות כדי להגיע לעניין עצמו, האם זה השוני בין נשים לגברים, או השוני בצורת החשיבה בין הסמל של שנות השישים שבעים רוויי הטריפים לבין אנשים מעוגנים/בורגנים יותר, מי יודע.
השבמחק