מניפסט נגד האדישות, או השיכחה

דעה רווחת היא, במדינות המערב כמו במדינות המזרח, שלעצת זקנים יש להקשיב. ימיהם על פני תבל כמו העניקו להם בינה שאין לערער עליה. דבריהם דברי חכמה צרופה. ואם מדובר בזקנים עיוורים, כמו במקרה של הסופר ומשורר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס, הרי שלדבריהם מתווסף נופך נבואי של ממש.

מבקר האמנות, הצייר, משורר וסופר הבריטי ג'ון ברג'ר נפטר בגיל תשעים. אך עוד לפני שהספיק להתדפק על דלתות הגיל האוקטוגנרי, האזינו רבים מבני התמותה לדברי החכמה שהיו בפיו. אמנם, גלי קולו כמעט שלא הגיעו עד לחופי הים-התיכון, אולם באנגליה ובצרפת, ובמדינות אירופה הנאורות נשמע קולו  באופן ברור ורם.

ברג'ר נולד בלונדון ב–1926, והתגורר בצרפת מאז ראשית שנות ה-60. הוא

נפטר בינואר השנה. הוא למד אמנות ב-Chelsea School of Art, ומשם המשיך לעבוד כמבקר אמנות עבור עיתוןNew Stateman's. הוא החל לפרסם ספרים כבר מסוף שנות ה-50, אך את עולמו קנה ב–1972 כשזכה בפרס הבוקר היוקרתי עבור הרומן שלו, G.

באותה שנה הנחה גם את הסדרה התיעודית Ways of Seeing בערוץ ה-BBC, שהתבססה על ספר שפרסם, שסימן פריצת דרך בכתיבה הביקורתית על אמנות וצילום (תרגום עברי, על ההתבוננות, ראה אור ב-2012, בהוצאת פיתום. יחד עם ספר נוסף פרי עטו, אחֹז בכל היקר: איגרות על הישרדות ומרי, שגם ראה אור בהוצאת פיתום, אלו שני התרגומים העבריים היחידים להם זכה ברג'ר עד כה.)

ברג'ר פרסם בחייו למעלה מארבעים ספרים, ביניהם תשע מחזות, שני קובצי שירה, ושמונה ספרי פרוזה.

לפני כחודש הזמנתי מאמזון שניים מספריו, את הרומן G זוכה פרס הבוקר, וספרון עיון קטן בשם Confabulations, אחד מספריו האחרונים של ברג'ר שראה אור כחודש לפני מותו.

Confabulations (בדיות?) הוא אוסף של כאחד-עשר ספק קטעי יומן ספק מאמרים, העוסקים בנושאים שונים כמו צ'רלי צ'פלין, רוזה לוקסמבורג, משורר עירקי שברג'ר אוהב, או צייר צ'כי שהוא מעריך את עבודתו. בין הטקסטים הקצרים שזורים ציורים ותמונות, חלקם צוירו ע"י מחבר הספר.

כבר מהדף הראשון לא יכולתי אלא להתרשם מדברי הפתיחה של ברג'ר:

I have been writing for about eighty years. First letters then poems and speeches, later stories and articles and books, now notes. The activity of writing has been a vital for me; it helps me to make sense of things and to continue [...] the subject of these few notes is language.  

נקודת המוצא של ברג'ר היא השימוש בשפה, אם כן. משפת הסימנים והמחוות האילמות של הקולנוע המוקדם של צ'ארלי צ'פלין, דרך ייצוג במציאות בציוריהם של הציירים העכשוויים האהובים על ברג'ר, ועד לשימוש הציני עד כדי אונס השפה ע"י הפוליטיקאים והתקשורת מסקרת אותם (עוד הרבה מזה בהמשך..)

לאורך הקריאה בספרון הצנום הזה, ניכר בכתיבתו של ברג'ר שהוא חושב בקול, יחד עם הקורא. אלו אינן מסות כבדות ראש בהן המחבר מביע את דעתו המלומדת והנחרצת על נושא כזו או אחר. אלא מחשבות פרגמנטריות שנימה אישית וכנה מאפיינת אותן.

ברג'ר מספר שמאחורי עצם אקט הכתיבה אצלו ניצבת איזושהי תחושת שליחות:

What prompted me to write over the years is the hunch that something needs to be told and that, if I don't try to tell it, it risks not being told

והוא ממשיך ומתאר את תהליך הכתיבה שלו, כך:

After I've written a few lines I let the words slip back into the creature of their language. And there, they are instantly recognized and greeted by a host of other words, with whom they have an affinity of meaning, or of opposition, or of metaphor or alliteration or rhythm. I listen to their confabulation. Together they are contesting the use to which I put the words I chose. They are questioning the roles I allotted them.

So I modify the lines, change a word or two, and submit them again. Another confabulation begins.

כפי שבר רמזתי, יש בכתיבתו של ברג'ר מימד נוסף, שהתפלאתי להיתקל בו בספר שהנימה הכללית שלו מאוד רכה ונעימה. ברג'ר, מרקסיסט-הומניסט, פוצח מספר פעמים בספר בביקורת נוקבת על השימוש הציני של פוליטיקאים ושל התקשורת שמסקרת את 'אירועי היום' באופן שמשרת את שניהם ואת האינטרסים הצרים שלהם בלבד:

Today the global tyranny of speculative financial capitalism, which uses national governments as slave-masters, and the world media as its dope-distributor, this tyranny whose sole aim is profit and ceaseless accumulation, imposes on us a view and pattern of life which is hetic, precarious, merciless, inexplicable

והוא ממשיך מנקודה זו, לנתח את שפתם של הפוליטיקאים:

Recently I listened to the French president talking to the nation for almost three hours during a televised press conference. And his discourse was algebraic. That's to at logical and consequential, but with scarcely any reference to a tangible reality or to lived experience

[...]

Why is his discourse so vacuous? Why does it register like a monologue of acronyms?

It is because he has forsaken any sense of history and therefore has no long-term political vision. Historically speaking, he lives from hand to mouth. He has abandoned hope. Hence the algebra. Hope engenders political vocabularies. Hopelessness leads to wordlessness.

In this Hollande is typical of the period we are living through. Most official discourses and commentaries are dumb concerning what is being lived and imagined by the vast majority of people in their struggles to survive.

The media offers trivial immediate distraction to fill the silence which, left empty, might otherwise prompt people to ask each other questions concerning the unjust world they live in

תקווה, במידה רבה, ניצבת במרכז הספר של ברג'ר. אך הייאוש שמפיצים ארגונים כמו האו"ם או קרן המטבע העולמי, יחד עם אמצעי התקשורת שמתיימרים לסקר את פעולותיהם אך בפועל משתפים פעולה עם המדיניות הנצלנית שלהם - הייאוש הזה הוא מה שמעיר אנשים כמו ברג'ר באמצע הלילה ומוביל אותם אל המקלדת הדוממת שלהם, לנסח משפטים בלתי-מתפשרים כמו זה:

In the totalitarian global-order of financial speculative capitalism under which we are living, the media ceaselessly bombard us with information, yet this information is mostly a planned diversion, distracting our attention from what is true, essential and urgent

אני מסכים מאוד עם האמירה הזו. אנו מכלים את מרבית ימינו בהאזנה ובקריאה, רצונית או שלא, לגבב מילולי ולשאון צלצולים שלא באמת ביקשנו לצרוך: פרסומות ברדיו ובטלוויזיה, חדשות שצועקות עלינו ממסך הטלוויזיה או מדפי העיתון, סרטי קולנוע עתירי תקציב או ספרים רבי-מכר. אולם מעבר להסחת-דעת רגעית, אין לרובם תוכן אמיתי ליצוק לתבנית חיינו.

הם פשוט מדברים בשפה אחרת לגמרי מאיתנו, אומר ברג'ר:

The language used by the media to present and classify the world [...] is very close to the jargon and logic of management experts. It quantifies everything and seldom refers to substance or quality. It deals with percentages, shifts in opinion-polls, unemployment figures, growth rates, mounting debts, estimates of carbon dioxide, et cetera, et cetera. It is a voice at home with digits but not with living or suffer bodies. It does not speak of regrets or hopes.

And so what is being publicly said and the way it is being said promotes a kind of civic and historic amnesia. Experience is being wiped out. The horizons of past and future are being blurred. We are being conditioned to live an endless and uncertain present, reduced to being citizens in a state of forgetfulness.

Meanwhile, around us, the planet is over-heating. The wealth of the planet is being concentrated in fewer and fewer hands; the majority are underfed, junk-fed or starving. More and more millions of people are being forced to emigrate with the slimmest hopes of survival. Working conditions are becoming more and more inhuman.

Those who are ready to protest against, and resist, what is happening today are legion, but the political means for doing so are for the moment unclear or absent. They need time to develop. So we have to wait. But how to wait in such circumstances? How to wait in this state of forgetfulness?

ניתן בקלות לקרוא את הקטעים הנ"ל שהבאתי מספרו של ברג'ר כמניפסט נגד האדישות, או נגד השיכחה, כלשונו של ברג'ר. כקריאה למחאה או להתנערות מהסדר הקיים. אך יהיה זה לא צודק להתמקד אך ורק בפאן הפוליטי של ספרו של ברג'ר. שכן הספר הקטן והנפלא הזה הוא הרבה יותר מפאמפלט (אנטי-) פוליטי.

ולראיה הקטע הבא, שלקוח לקראת סוף ספרו: