Open City: בריסל - עיר פתוחה או עיר חצויה

פוסט שני בסדרה של שלושה פוסטים

There was a palpable psychological pressure in the city

בפוסט השני שאקדיש לקריאה השנייה בספרו של טג'ו קול, Open City, אבקש להתמקד בחלק בעלילת הרומן שעוסק בביקורו של המספר בעיר בריסל.

כזכור, ג'וליוס הוא פסיכיאטר אמריקאי ממוצא ניגרי שחי במנהטן. אחרי שעות-העבודה הוא משוטט ללא יעד או מטרה ברחובות העיר. זו אודיסיאה שלובשת צביון פסיכולוגי כמו שהיא היסטורית-גיאוגרפית. לכל אורך העלילה, ג'וליוס נע בין זיכרונותיו האישיים מילדותו בניגריה להיסטוריה למודת הסבל וצער של ניו-יורק.

לקראת אמצע הרומן, ג'וליוס נוסע לחופשה בת שלושה שבועות לבריסל, 

בסמיכות לחג-המולד והשנה האזרחית החדשה. הסיבה הרשמית לנסיעה, או לפחות התירוץ שג'וליוס מתרץ לעצמו, היא ניסיונו לאתר את סבתו הגרמניה שעברה לגור בבירת בלגיה שנים רבות לפני ההווה הנרטיבי. בפועל הוא מקדיש את משך החופשה לשיטוטים בעיר ולהיכרות חטופה עם עברה ועם מצבה בהווה:

It is easy to have the wrong idea about Brussels. One thinks of it as a technocrats’ city, and because it was so central to the formation of the European Union, the assumption is that it is a new city, built, or at least expanded, expressly for that purpose. Brussels is old — a peculiar European oldness, which is manifested in stone — and that antiquity is present in most of its streets and neighborhoods. The houses, bridges, and cathedrals of Brussels had been spared the horrors visited on the low farmland and forests of Belgium, which had borne the brunt of the countless wars fought on the territory. Slaughter and destruction, ferocious to a degree rarely experienced in history, had taken place on the Somme, in Ypres, and before that, out at Waterloo

הפעם היחידה בה מוזכר שם הספר Open City לאורך כל עלילת הרומן, היא בתחילת הביקור של ג'וליוס בבריסל:

Those were the theaters, so conveniently set at the intersection of Holland, Germany, England, and France, in which Europe’s fatal tussles had played out. But there had been no firebombing of Bruges, or Ghent, or Brussels. Surrender, of course, played a role in this form of survival, as did negotiation with invading powers. Had Brussels's rulers not opted to declare it an open city and thereby exempt it from bombardment during the Second World War it might have been reduced to rubble. It might have been another Dresden. As it was, it had remained a vision of the medieval and baroque periods, a vista interrupted only by the architectural monstrosities erected all over town by Leopold II in the late nineteenth century

עיר פתוחה היא עיר בטוחה, אם כן. אך זו גם עיר שהסירה את כל מגננותיה. עיר חסרת אונים ששליטיה סומכים על הגינות האויב, שעשוי לכבד את חוקי המלחמה ולחוס על תושביה, או לא.

קול ממקם את ביקורו של ג'וליוס בעיר הפתוחה בליבו של הרומן, והוא מקדיש לא פחות משישה פרקים לשהותו בעיר, חלק ארי מעלילת הרומן. ניתן בהחלט לחלק את עלילת הרומן Open City ללפני ואחרי הביקור בבריסל.

אם ג'וליוס ציפה למצוא בבריסל איזשהו מפלט מהמחנק היומיומי בניו-יורק, הוא מתאכזב לגלות עיר נצורה, שכמו קפאה בזמן:

During my visit, the mild winter weather and the old stones lay a melancholy siege on the city. It was, in some ways, like a city in waiting or one under glass, with somber trams and buses

כמו בשאר חלקי הרומן, גם הנסיעה לבריסל מספקת למספר הזדמנויות רבות למפגש עם אנשים אחרים (כתבתי בפוסט קודם שעיר פתוחה הוא במידה רבה רומן של מפגשים.)

המפגש הראשון מתרחש עוד במהלך הטיסה מניו-יורק לבריסל. ג'וליוס יושב סמוך לאישה לבנה מבוגרת בשם ד"ר מייקן, בלגית שחיה רוב חייה בארה"ב. היא מספרת לג'וליוס שבבריסל יש רוב דובר צרפתית שחי לצד מיאוט פלמי, ולצידם חיים בערך ארבעה אחוזים של מהגרים ערבים או אפריקאים.

אולם בריסל שג'וליוס מגלה היא עיר הרבה יותר קוסמופוליטית ממה שד"ר מייקן מוכנה להודות:

Even in the city center, or especially there, large numbers of people seemed to be from the Congo or from the Maghreb. On some trams, I was to quickly discover, whites were a tiny minority. But that was not the case with the morose crowd I met on the metro some days after my arrival. They had been to a rally at the Atomium to protest racism and violence in general, but in particular a murder that had happened much earlier, in April of that year. A seventeen-year-old, after refusing to give up his mp3 player, had been stabbed by two other youths at the Gare Centrale; this had happened on a crowded platform, during rush hour, with dozens of people around; the fact that no one had done anything to help the boy had become a point of discussion in the days following the murder. The murdered boy was Flemish; the murderers, reports said, were Arab [...] One journalist wrote on his blog that Belgian society was fed up with “murdering, thieving, raping Vikings from North Africa.” [...] But the murderers in the Gare Centrale case, it turned out, weren’t Arab or African at all, they were Polish citizens

בריסל שקול מתאר היא עיר חצויה, שפחד מהאחר ושנאת זרים זורמים ברחובותיה. בעיר הזו ג'וליוס פוגש גם את פארוק, צעיר מרוקאי שעבר לגור בבריסל בתקווה להשתלב בעולם האקדמי ולמצוא את מקומו בעולם המערבי. פארוק למד פילוסופיה והגיש את עבודת הדוקטורט שלו קצת אחרי נפילת התאומים. המציאות הפוליטית החדשה שנטוותה סביבו דוחה את האחר, ועבודתו של פארוק נדחית ע"י המרצים שלו. כמו צעירים רבים, מתפתח אצל פארוק אנטגוניזם למערב ולאטימות שלו כלפי האחר.

What Farouq got on the trams wasn’t a quick suspicious glance. It was a simmering, barely contained fear. The classic anti-immigrant view, which saw them as enemies competing for scarce resources, was converging with a renewed fear of Islam. When Jan van Eyck depicted himself in a large red turban in the 1430s, he had testified to the multiculturalism of fifteenth-century Ghent, that the stranger was nothing unusual. Turks, Arabs, Russians: all had been part of the visual vocabulary of the time. But the stranger had remained strange, and had become a foil for new discontents. It occurred to me, too, that I was in a situation not so radically different from Farouq’s. My presentation — the dark, unsmiling, solitary stranger — made me a target for the inchoate rage of the defenders of Vlaanderen. I could, in the wrong place, be taken for a rapist or “Viking.” But the bearers of the rage could never know how cheap it was. They were insensitive to how common, and how futile, was their violence in the name of a monolithic identity. This ignorance was a trait angry young men, as well as their old, politically powerful rhetorical champions, shared the world over

במידה רבה, דמותו של פארוק יותר סימבולית מאשר שהיא 'מציאותית'. כמו המספר, גם הוא בחור צעיר שחום-עור, שמגיע ממדינת עולם שלישי. הוא משיל מעליו את זהותו הקודמת ומנסה בכל-כוחו להשתלב בחברה כשהוא משקיע את כל-כולו בתרבות מערבית גבוהה (פארוק מצטט בין השאר מכתביהם של הפילוסופים האירופאים וולטר בנימין וגסטון בשלאר; ג'וליוס מתמוגג ממוזיקה קלאסית..)

ג'וליוס מזהה בתסכול שמצטבר אצל פארוק את תסכולו-שלו מהמערב, ובהתאם הוא רואה את עצמו כמושא-הפחד של המערב, ממש כמו פארוק. אך בניגוד לפארוק, הוא איננו מועד לפורענות. אולי זה בשל הבדלי הגיל, או בשל העובדה שהוא הצליח להשתלב בחברה המערבית בעוד שפארוק לא הצליח, או שמא זו חוסר המחויבות שלו, שמותירה אותו אדיש לנעשה מסביבו, אפילו כשברור לו כשהוא נתקל בחוסר צדק משווע (בשלב מוקדם יותר ברומן ג'וליוס מבקר בניו-יורק במתקן כליאה בו שוהים מהגרים שהממשל האמריקאי לא מאפשר להם להשתלב בחברה האמריקאית. אחד מהם, אפריקאי כמו המספר עצמו, מספר לו כיצד נרדף ע"י מתנגדי הממשל בארץ מולדתו וכמעט איבד את חייו. בעור שיניו הוא הצליח להגיע עד ארה"ב, ארץ האפשרויות הבלתי-נדלות, אך מיד כשירד מהמטוס הוא נאסר ומאז הוא חי במתקן הכליאה, מחכה לגירושו חזרה לארץ המוצא שלו. הסיפור אמנם מרגש את ג'וליוס, אך הוא ממהר לאזן את פרץ ההזדהות עם סבלו של האחר עם תהייה שמא הוא משקר ולמעשה הוא לא נרדף בארץ מוצאו אלא היה אחד הרודפים, שכעת מנסה לטהר את שמו באמצעות התחזות לקורבן.)

באופן דומה, ג'וליוס אינו יכול אלא למצוא דופי גם באופיו החתרני וספקני של פארוק הצעיר:

He, too, was in the grip of rage and rhetoric. I saw that, attractive though his side of the political spectrum was. A cancerous violence had eaten into every political idea, had taken over the ideas themselves, and for so many, all that mattered was the willingness to do something. Action led to action, free of any moorings, and the way to be someone, the way to catch the attention of the young and recruit them to one’s cause, was to be enraged. It seemed as if the only way this lure of violence could be avoided was by having no causes, by being magnificently isolated from all loyalties. But was that not an ethical lapse graver than rage itself?

זה המקום להתעכב על עמדתו של המספר בעיר פתוחה. על אף שהוא מביא דוגמאות רבות מההיסטוריה של העיר ניו-יורק שמעידים על הגזענות והתוקפנות של החברה הלבנה כלפי האחר ובעיקר כלפי שחורים, הטון הכללי בו נמסרת העלילה של הרומן שלפנינו הוא מנוכר ומאופק.

המפגש עם פארוק הנחרץ והדעתן משמש כתמונת מראה הפוכה לאופיו הקריר ומהוסס של ג'וליוס. לקורא שיתעמק בעלילת הרומן הייחודי הזה יהיה וודאי נדמה שמדובר שהמפגש עם פארוק בבריסל יספק למספר הזדמנות נדירה לעבור מעמדת המתבונן הפאסיבי (תפקיד הפסיכולוג מתאים לו כמו כפפה על היד..) למצב של אקטיביות (פוליטית או בין-אישית.)

אך ההזדמנות הזו מתפספסת כשהוא חוזר לניו-יורק ושב לחיקם הבטוח של חייו הקודמים. האם זה שכלתנות-יתר, או שמא זה הפחד ממחויבות שמונעים ממנו להביע את דעתו או לתת פורקן לרגשותיו? האם באמת צריך אדם להיות מְנוּתָק מכל נאמנות על מנת לא להיגרר למעשים קיצוניים? האם הזעם באמת מסמא את עיני בעליו, או שמא הוא קטליזטור הכרחי לשינוי? לקוראים הפתרונים.