Open City: קריאה שניה,או שיבה שניה

פוסט ראשון בסדרה של שלושה פוסטים

The typical Sebaldian character is estranged and isolated, visited by depression and menaced by lunacy, wounded into storytelling by historical trauma
James Wood

הציטוט הנ"ל מתייחס כמובן לכתביו של הסופר הגרמני וו.ג.זבאלד, אך הוא יכול בקלות להתייחס גם לספריו של הסופר הניגרי-אמריקאי טג'ו קול. הוא נלקח ממאמר לא משכנע במיוחד שפורסם בNew Yorker לפני כמה חודשים, שעסק בהומור בכתביו של זבאלד.

הפנה אותי אל המאמר חבר טוב, קולגה לשעבר לעבודה, שהזדמן לי להכיר לו את הרומן האחרון של זבאלד, אוסטרליץ ('קריאה בספר הזה היא צלילה אל תוך תהום'  כתב הסופר הישראלי דרור בורשטיין במאמר ביקורת בעיתון הארץ, אי-שם ב-2006.) מאז אני מנסה לשכנע את אותו חבר לקרוא גם את טג'ו קול, ובמיוחד את ספרו Open City. בינתיים ללא הצלחה. אך אינני מוותר בקלות.

***

לאחרונה אני נוטה יותר ויותר, במודע או באופן לא-מודע, לשוב על עקבותיי, לנוע במעגלים גדולים ומתרחבים סביב אותם מקומות או אותם עצמים, כמו דרוויש שמחולל את עצמו דעת, בתקווה להציץ ולו לרגע בפרט מאיזשהו חיזיון תעתועים, רגע של אמת והארה. בתקווה לשוב לדרך הטובה. למצוא את המרכז.

במסגרת שיטוטי במרחב הגיאוגרפי הסובב אותי (רחובות מזרח ברלין,) או במרחב הספרותי שמקיף אותי (כונניות הספרים שלי) שבתי לקרוא בשבועות האחרונים כמה ספרים שאהבתי במיוחד.

כך היה כששבתי (באופן מודע לגמרי) לספרו של הסופר הבריטי אדוארד סנט-אוביין, Never Mind. וכך היה כששבתי וקראתי (באופן לא-מודע) את הנובלה הקצרה של הסופר ההולנדי קס נוטבום, הסיפור הבא (וכתבתי עליה כאן.) וכך היה גם עם הרומן של טג'ו קול, Open City, עליו כתבתי בבלוג הזה לראשונה בספטמבר 2011.

מאז אותה קריאה ראשונה ברומן נשאתי את הרושם הראשוני מהספר ומהסופר, כפי שזוכרים אולי ביקור בעיר מוזרה או ארוחה במסעדה יוצאת דופן, או כפי שזוכרים במעורפל ערב של אהבה שתויה.

במחשבותיי, שבתי לספרו של קול פעמים רבות מאז, כשסיפרתי עליו למכר כזה או אחר או כשמחשבותיי נדדו אל עבר מחוזות מטאפיזיים יותר, ברגעי הדמדומים שלפני השינה. אולם בחלוף השנים הלכו הפרטים והתמעטו, ועלילת הרומן התעבתה ונטוותה במוחי בקווים כלליים יותר ויותר, התפניות הרבות בעלילה אבדו כליל ונותרתי עם שם הרומן ועם שלד העלילה בלבד, חקוקים במוחי, מסרבים לעזוב.

***

אחרי אותה קריאה ראשונה, כתבתי ש-Open City הוא רומן פילוסופי, ושהמספר ברומן (a postcolonial flâneur כינה אותו מבקר ספרות אחד) הוא פילוסוף של זמננו שנושא על גבו את עול האנושות כולה, או לכל הפחות מתמודד עם עול העבר, זה האישי שלו וזה הקולקטיבי, כלומר משקל ההיסטוריה.

משקל העבר, עברה הקולוניאלי של ניו-יורק למשל, ניכר בכל שעל ושעל בהווה הנרטיבי של עיר פתוחה, ואכן קול בא בספרו בחשבון עם עבר עקוב מדם ומצולק מגזענות בוטה.

רוב הביקורת שקול מעלה באמצעות המספר שלו נעשית כמעט כבדרך אגב, כמו המאמר הכמעט-מוסגר שהוא מביא בעת שיטוט בדרום האי מנהטן, סמוך לוול סטריט:

This had been a busy mercantile part of the city in the middle of the nineteenth century. Trading in slaves had become a capital offense in the United States in 1820, but New York remained the most important port for the building, outfitting, insuring, and launching of salvers' ships. Much of the human cargo of those vessels was going to Cuba. Africans did the work on the plantations there

ובמקום אחר, הביקורת שלו הרבה יותר ישירה ומדויקת. כשהוא עומד בקצה האי מנהטן ומביט על אליס-איילנד, ששימש כידוע כנקודת כניסה לארה"ב עבור מיליוני מהגרים בסוף המאה התשע-עשרה עד לתחילת המאה-העשרים, קול שם את הדברים הבאים בפי המספר שלו:

Ellis Island was a symbol mostly for European refugees. Blacks, "we blacks," had known rougher ports of entry

***

גיבור ספרו של קול, ג'וליוס, הוא פסיכיאטר שחי בניו-יורק של אחרי נפילת התאומים. העיר בה הוא חי היא סוג של עיר רפאים, אם בשל רוחות העבר שרודפות אותה, ואם מפני תחושות הבידוד ובדידות שאופפות את המספר כל פעם שהוא יוצא לרחובות, אחרי שעות העבודה, ומתחיל את שיטוטיו האינסופיים:

The sight of large masses of people hurrying down into the underground chambers was perpetually strange to me, and I felt that all of the human race were rushing, pushed by a counterinstinctive death drive, into movable catacombs. Aboveground I was with thousands of others in the solitude, but in the subway, standing close to strangers, jostling them and being jostled by them for space and breathing room, all of us reenacting unacknowledged traumas, the solitude intensified

זו עיר עמוסה בבני אדם, אם כן, אך גם מקום בו איש אינו יוצר קשר עם אדם אחר, ומעט המפגשים שבכל-זאת מזדמנים לג'וליוס הם מקריים או חטופים.

עננה כבדה של מלנכוליה מעיבה על עלילת הרומן של טג'ו קול, מתחילתו ועד לסופו הלא צפוי. היא איננה מרפה מהמספר או מהקורא ונדמה פעמים רבות שכל הנראטיב טובל באפלוליות סמיכה.

‏בסוף הפרק הראשון למשל, מגלה המספר שאשתו של שכנו נפטרה לפני כמה חודשים. התגלית הלא צפויה הזו מעלה בו תחושת בושה ואשם, ומתווספת לתחושת הניכור הכללית שהוא חווה בעיר בכלל, ובדירה הקטנה שלו בפרט, דירה בה הוא חי בגפו ומנהל אורח חיים נזירי כמעט.

***

למרות מה שכתבתי לעיל, עיר פתוחה הוא במידה רבה רומן של מפגשים: מפגשים בין תרבויות, אך גם בין אנשים פרטיים.

המספר - אמריקאי ממוצא ניגרי שחי בעיר קוסמופוליטית כמעט נטולת זהות משל עצמה, עיר שעברה, כמו עברה של ארה"ב כולה, רבוי קונפליקטים - נמצא בעיצומה של אודיסיאה אורבאנית שבמהלכה הוא נתקל באנשים מכל גווני הקשת החברתית: מפרופסור סאיטו היפני-אמריקאי שהעביר את שנות מלחמת העולם-השנייה במחנות המעצר במערב ארה"ב; דרך ד״ר גופטה ההודי שמשפחתו גורשה מאוגנדה ע״י משטרו של אידי אמין; וכלה בראול המרוקאי, שהמספר פוגש בבריסל שבבלגיה (אקדיש פוסט נפרד לאפיזודה הבלגית בספר,) ושאיננו מוצא את מקומו בחברה האירופאית-מערבית.

רוב הדמויות בהן נתקל המספר הן דמויות של אאוטסיידרים, בדיוק כמו המספר עצמו. ויותר משהן מלמדות אותו משהו על עולם שׁוֹנֶה משלו, הן מציבות מולו מראה שמשקפת את סבלו, את בדידותו, ואת עברו הבעייתי.

כפי שראינו לעיל, הזרות הזו מתבטא גם ביחסו של המספר לסביבה הגיאוגרפית שסובבת אותו, וראשית כל לנוף האורבאני של מנהטן, ניו-יורק:

This strangest of islands, I thought, as I looked out to sea, this island that turned in on itself, and from which water had been banished. The shore was a carapace, permeable only at certain selected points. Where in this riverine city could one fully sense a riverbank? Everything was built up, in concrete and stone, and the millions who lived on the tiny interior had scant sense about what flowed around them. The water was a kind of embarrassing secret, the unloved daughter, neglected, while the parks were doted on, fussed over, overused

***

בשני הפוסטים הבאים שאקדיש לקריאה המחודשת בספרו של קול, אתמקד בנושא העיוורון, תמה חוזרת בעיר פתוחה, וכן בביקורו של ג'וליוס בבירת בלגיה, בריסל, אירוע מרכזי בעלילה שהסופר מקדיש לו את ליבו של הרומן.