אבל יפה מאוד..

אנו שומעים רק את עצמנו, ארנסט בלוך

יוצרים של אמנות גדולה אינם אלילים כי אם בני אנוש שעלולים לטעות, לעתים בעלי אישיות ניירוטית והרוסה, תאודור אדורנו

הציטוטים הנ"ל לקוחים מספרו של ג'ף דייר, אבל יפה (But Beautiful)

יש ספרים שמחכים שנים על גבי שנים שתקרא אותם. אם בגלל שהמתינו על המדף, שתרים אותם, תנער מעליהם את האבק ותקרא בהם, ואם משום שראית אותם פעם אחת, לא חטפת אותם מייד והנחת להם להישמר בזכרונך משך שנים כ'חובת קריאה' עד שיום אחד סופסוף השגת עותק שלהם והתיישבת לקרוא בהם. 'אבל יפה' (But Beautiful) של ג'ף דייר (תת כותרת: A book about Jazz) שייך לקטגוריה השניה (לא שאין על מדפי ספרייתי ספרים רבים שמשתייכים לקטגוריה הראשונה..) 

נתקלתי לראשונה בספר (בגירסה המתורגמת לעברית) בדוכן הוצאת גוונים, לפני למעלה מעשור, כשטיילתי בין הדוכנים של שבוע הספר בכיכר רבין שבת"א. הוצאת גוונים היתה אז בתחילת דרכה, יחד עם כמה הוצאות 'אלטרנטיביות' אחרות בישראל (בבל, רסלינג,) שעורכיהן בחרו לתרגם ספרות שבתקופה ההיא עדיין נחשבה לספרות שוליים ופנתה לכמה עשרות או מאות קוראים ישראליים (לגוונים היו בזמנו שתי סדרות עיקריות: ה'סדרה הלבנה' בה תורגמו בין השאר ספרו של ג'ק קרואק, החתרנים, שירתתי את מלך אנגליה מאת בוהומיל 
הראבאל, ובסדרה השחורה ראו או סורק אפלה של פיליפ ק.דיק, אבל יפה של ג'ף דייר, וכמובן תסריט הסרט עירום של מייק לי האהוב כ"כ עליי - קניתי את התסריט שנה אח"כ בחנות ספרים משומשים ליד שוק פורטובלו בלונדון.) 

כבר במבט ראשון, שם הספר של ג'ף דייר סיקרן אותי מאוד. מה יפה? למה מתכוון הסופר? לימים הבנתי שמדובר בשירה של בילי הולידיי, אחת הדמויות בספר (מילים, נאט קינג קויל) 

***

אם ההיסטוריה של העולם נכתבה על ידי המנצחים, הרי שההיסטוריה של האמנות נכתבה על ידי או בשם המפסידים. כל תקופה נוצרת בחובה הישגים גדולים של אמנות, אך אלו שזכורים למשך דורי דורות אחרי יצירתם - כמעט בכל המקרים נוצרו על ידי אמנים שבימי חייהם נאבקו להכרה, נלחמו על פת לחם ולבסוף מתו חסרי כל, בעיקר ומעל לכל משום שהקדימו את זמנם. זהו לפחות המיתוס של אמנות גדולה.

גיבורי ספרו של ג'ף דייר, ענקי הג'אז של המאה העשרים (לסטר יאנג, תלוניוס מונק, באד פאוול, בן ובסטר, צ'ארלס מינגוס, צ'ט בייקר, ארט פפר, דיוק אלינגטון, ועוד) אינם שונים לצורך העניין מוינסנט ואן גוך, ארתור רימבו, פרנץ קפקא, ועוד רבים וטובים..


למעשה, הלוזריות, הכלומניקיות היא היא שמגדירה את גיבורי הג'אז, כפי שדייר שם בפיו של תלוניוס מונק, אחד מגיבורי ספרו:

  There's a whole bunch of guys whose stories and thoughts are not like anyone else's who would't've had a chance to express all the ideas and shit they had inside them without Jazz. Cats who in any other walk of life would't've made it as bankers or plumbers even: in jazz they could be geniuses, without it they'd've been nothing 

בין הדמויות הללו, מונק מתואר כעילוי, כגאון: 

Part of jazz is the illusion of spontaneity and Monk played the piano as though he'd never seen one before. Came at it from all angles, using his elbows, taking chops at it, rippling through the keys like they were a deck of cards, fingers jabbing at them like they were hot to the touch or tottering around them like a woman in hells - playing it all wrong as far as classical piano went. Everything came out crooked, at an angle, not as you expected. If he'd played Beethoven, sticking exactly to the score, just the way he hit the keys, the angle at which his fingers touched the ivory, would have unsteadied it, made it swing and turn around inside itself, made it a Monk tune

או

He (Thelonious Monk) played each note as though astonished by the previous one, as though every touch of his fingers on the keyboard was correcting an error and this touch in turn became an error to be corrected and so the tune never quite ended up the way it was meant to

הביצוע הזה של תלוניוס מונק, יחד עם ג'ון קולטריין, לאחד הסטאנדארטים היותר מוכרים בתחום הג'אז, ממחיש היטב את הגישה של מונק: הקשיבו לפסנתר והיווכחו כיצד הוא מדלג בין התווים, שובר בכוונה את המלודיה, 'מנגן מסביב למנגינה' כפי שדייר כותב.

ומתיאור המוזיקה, שדייר מנשים בחזרה לחיים באמצעות המילים, דייר עובר גם לתיאור האמן עצמו:

Whatever it was inside him was very delicate, he had to keep it very still, slow himself right down so that nothing affected it

ו-

You had to see Monk to hear his music properly [...] The eye hears what the ear misses

אלו תיאורים שפועלים על כל החושים, ממש כפי שניתן לדמיין שהמוזיקה של מונק ושאר גאוני הג'אז פועלת על כל חושיו של דייר ומאזינים זהירים כמותו.

כאמור, מיתוס האמן כגאון לא ממש משחק כאן. בעיקר משום שדייר מראש מקדים ואומר: אלו הדברים כפי שאני רואה אותם; ולאו דווקא איך שהיו באמת.

כך, הפורטרט המפואר של ה(אנטי)גיבורים הללו שדייר מעמיד - Not as they were, but as they appear to me -כשהוא משתמש באינספור עובדות שליקט באמצעות ראיונות, נבירה בארכיונים וספריות, לצד פרטים שהם פרי דמיונו הקודח בלבד, מוליד בהכרח סוגה חדשה: ביוגרפיה מוזיקלית קולקטיבית ופיקטיבית, זו של מוזיקת הג'אז, או במילים אחרות: עיון מהול בפרוזה, ופה טמונה הצלחתו של הספר, ושל הז'אנר כולו (גם אלן דה בוטון מצליח לעיתים לעשות זאת בחן..