יומן המחלה כסוגה/יה

נשים רבות אומרות, ובצדק כנראה, שגברים לא יודעים להיות חולים. מן הרגע שתוקף אותנו צינון אנו מתחילים להתלונן ללא הפסקה, להתאונן על מר גורלנו, לחפש (או לדרוש) גילויי חיבה מכל מי שסובב אותנו, וטם המצב מחמיר, חלילה, אפילו מתמסרים בחפץ לב למחשבות אבדניות.

בסוף שנות העשרה שלי ניהלתי שני יומני מחלה, בהפרש של שנה זה מזה, מקבץ שירים והגיגים, חלקם בהשפעת האנטיביוטיקה שתמיד גורמת לי להזיות קלות. שתי המחברות מסתתרות בתחתית הספרייה שלי, יחד עם שאר כתבי הנעורים, חבויות מעין, ואולי טוב שכך.

יומן המחלה הוא ז׳אנר זנוח יחסית, מסיבות ברורות, ככל הנראה. לא תמצאו קוראים רבים שיסכימו להקדיש את מיטב שעות הקריאה שלהם לתלונותיהם של חולים (מדומים או לאו) או לתיאורים קליניים של מחלות חשוכות (או לאו) מרפא.

במיטבו, יומן המחלה הוא יותר מטקסט על ׳מצב האדם׳ ועל הגוף והנפש הפגיעים. הוא גם מסמך של אנושיות. הוא אינו מתלהם ודוחק בקורא להזדהות עם הנקרא, אך הוא גם אינו יכול שלא להעלות דמעה קטנה מידי פעם בעיני הקורא, שאינו יכול להישאר עוד אדיש לסבל אנושי.  

דוגמאות ליומני מחלה: החל מייסוריהם של איוב ואוגוסטינוס, ועד לבאפלה פראית זו, סיפור מותי מאת הרולד ברודקי, תיאור התגלגלותה של מחלת האיידס שהתגלתה אצל הסופר האמריקאי כשהיה בן 64. ואולי גם מוות רך מאוד מאת סימון דה בובואר, ויומן אבל מאת רולאן בארת (שכבר כתבתי עליו כאן), וספרה של לידיה פלם, איך רוקנתי את בית הורי - שלושה ספרים המתארים את ההתמודדות עם מחלת (ומוות) ההורה כתהליך שאינו שונה במהותו מן ההתמודדות עם מחלה שלך-עצמך.

אני מסתכן ומכניס אל המיטה החולה הזו גם את ספרו של הסופר האיטלקי פרימו לוי, הזהו האדם, שמתאר את שגרת החיים היומיומית במחנה עבודה וכפייה, סמוך לאושוויץ. לוי נמנע מתיאורים פורנוגרפיים של הזוועה ודבק בתיאור ענייני ואפקטיבי של מהלך יומו של אסיר: החיפוש האינסופי אחר מזון, הדאגה לשמור על רמות ניקיון ובריאות בסיסיות. 

מדוע אני מציב אותו בכפיפה אחת עם ספרו של ברודקי? מפני שתיאוריו היומיום של לוי, העיסוק בהישרדות, אפייניים גם ליומני המחלה. משהו בטון הנייטרלי של לוי מציב אותו מבחינתי באותה קטגוריה עם הרולד ברודקי.

***

יומן מחלה נוסף, שיצא לי לקרוא לאחרונה אחרי שנים שניסיתי לשים עליו יד, הוא Patient: The True Story of a Rare Illnessשל Ben Watt. סביר להניח שלא הייתי שומע על הספר אלמלא וואט היה אחד מצמד המוזיקאים הידועים כלהקת Everything but the Girl (הלהקה הבריטית הוקמה ב1982 ע"י בן וואט וטרייסי ת'ורן וזכתה להצלחה בקנה מידה עולמי בשנת 1994, כשהוציאו את אלבומם העשירי [!] Amplified_Heart עם הלהיט Missing). 


שנתיים לפני כן, ב1992, וואט בן ה29 אובחן כחולה בChurg Strauss Syndrome, מחלה אוטו-אימיונית הגורמת למוות איטי של תאי דם הקשורים בריאות, במערכת העיכול והעצבים, הלב, תאי העור והכליות - בקיצור, מתקפת מערכות כללית.


ספרו של וואט הוא תיאור מפורט של שלבי המחלה, מן הסימפטומים הראשונים (קשיי נשימה, לחץ בחזה, כאבים), דרך האשפוז בבית החולים ותקופה ארוכה של תסכול עקב קושי האבחון של המחלה, ועד ל'ריפויו' (וואט עדיין לוקח כמות נכבדה של כדורים כדי למנוע מן המחלה לפרוץ ולהשתלט על מערכות גופו.)


המחלה היא סוג של שיא בחייו של השורד. לכן מקדישים לה יצירה משלה, כאודה לחיים. אך מדוע אנו קוראים ביומן המחלה? האם זהו הרצון להבין שמניע אותנו להמשיך ולקרוא, גם כשכאב כמעט מוחשי אוחז בנו למקרא הזוועה?


בהנחה שקריאה היא סוג של עינוג עצמי, מהו ה'עונג' שאנו מוצאים בקריאה ביומני מחלה אלו? איזו תועלת ניתן למצוא בנבירה בסיפורי ההתמודדות של מאן דהוא עם מחלה כזו או אחרת? איזו הזדככות ניתן למצוא בסבלו של אדם אחר? 

אני משאיר את השאלות הללו פתוחות.. נסו אתם להשיב עליהן.