להשתחרר מרוחות העבר

רוח רפאים מהלכת אימים על פני אירופה
קרל מרקס ופרידריך אנגלס, המניפסט הקומוניסטי (1848)


בשנת 1989, עם נפילת חומת ברלין והתמוטטות המעצמה ברה"מ, שאלות רבות שנותרו עשרות שנים ללא מענה מצאו סופסוף את פתרונן: הפילוסוף האמריקאי פרנסיס פוקויאמה טען בספרו קץ ההיסטוריה והאדם האחרון (1992) כי כשלונם של משטרים כמו המשטר הקומוניסטי סימן את נצחונה הסופי של הדמוקרטיה הליברלית הרווחת בארה"ב ובאירופה, וכי קיצו של העימות האידיאולוגי ששרר בין ארה"ב לרוסיה משמעו קיצה של ההיסטוריה עצמה; סמואל הנטינגטון טען מצידו בספרו התנגשות הציוויליזציות (1993) כי קיצם של המאבקים האידיאולוגיים מסמן דווקא את תחילתו של תהליך של התנגשות בין תרבויות; ואילו הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה ביקר בספרו רוחות הרפאים של מרקס (1993) את הנטייה המערבית להתנער מרוחות העבר ולערוך טקס של גֵּרוּשׁ שֵׁדִים כל אימת שאחד הכוחות המנוגדים לנו נדמה על סף התפוררות.


הדיון הנ"ל, שהבאתי פה בפשטנות ובקווים כלליים, חשוב לדידי להבנת ספרו של איאן מקיואן, כלבים שחורים, שראה אור גם הוא ב1992, ושקראתי רק לאחרונה. 


כלבים שחורים הוא ניסיון בפני עצמו להשתחרר מרוחות העבר. זוהי כרוניקה של התאהבות ושבר, סיפור חייהם של זוג אידיאליסטים בריטים, ברנרד וג'וּן טרמיין, שנפגשו בשלהי מלחמת העולם השנייה, והתחתנו ב1946, כשברקע אירופה שבורה והרוסה מחד אך גם חדורת חלומות ותקוות לעולם חדש, מאידך. 


שברו של תא הנישואין של ברנרד וג'וּן מוצג בספרו של מקיואן כמטאפורה ל- או כהמשך טבעי להתבדות הפוליטית מן הקומוניזם בקרב 'מאמינים' רבים במערב (חלק איבדו את אמונתם בברה"מ מוקדם יותר, בשנות הארבעים והחמישים, עם היוודע דבר הטיהורים הפוליטיים והאתניים ברוסיה, וחלק רק בסוף שנות השישים, עם פלישת הרוסים לפראג ודיכוי המהפכה הצ'כית, האביב של פראג). שבר אידיאולוגי זה, שמייצגים נישואיהם של ברנרד וג'וּן, אינו אלא ייצוג בזעיר-ענפין של שברו של העולם המערבי בכלל, ושל אירופה בפרט, שהיתה חצויה לאורך רוב המאה העשרים ע"י מסך הברזל.

כאמור, הספר נע בין כמה נקודות בזמן משנת 1946 באיטליה וצרפת המתאוששות מן המלחמה הגדולה,שם מעבירים בני הזוג שאך נישאו את ירח הדבש שלהם, ועד ל1989 בברלין המאוחדת, כאשר ברקע, כציר מקשר, אירוע מכונן, חיזיון הכלבים השחורים של ג'וּן: בטיול רגלי בשבילים בין הכפרים הצרפתיים נתקלת ג'ון בשני כלבים שחורים, גדולים ומאיימים. 


הכלבים השחורים בהם נתקלת ג'ון הם יצורים כמעט מיתיים, התגלמויות הרוע, והם מזוהים עם המוות ועם עולם השְׁאוֹל, בפולקלור הבריטי והקלטי:

They were emblems of the menace she had felt, they were the embodiment of the nameless, unreasonable, unmentionable disquiet she had felt that morning. She did not believe in ghosts. But she did believe in madness 

* הציטוטים מובאים כאן מאנגלית. למי שאין עותק של התרגום העברי, ניתן להשיג עותק במחיר מציאה כאן.

סמוך לרגע ההִתְגַּלּוּת הזה שחווה ג'ון, גם עיניו של ברנרד נפקחות באשר למשמעות האמיתית של המלחמה שאירופה רק מתחילה להחלים ממנה והוא רואה לראשונה את הדברים לאשורם:

He was struck by the war not as a historical, geopolitical fact but as a multiplicity, a near-infinity of private sorrows, as a boundless grief minutely subdivided without diminishment among individuals who covered the continent like dust, like spores whose separate identities would remain unknown [...] For the first time he sensed the scale of the catastrophe in terms of feeling: all those unique and solitary deaths, all that consequent sorrow, unique and solitary too, which had no place in conferences, headlines, history, and which had quietly retired to houses, kitchens, unshared beds, and anguished memories [...] What possible good could come of a Europe covered in this dust, these spores, when forgetting would be inhuman and dangerous, and remembering a constant torture

אצל ג'וּן, מסמלים הכלבים השחורים את נקודת השבר וההִתְפקחוּת, הן מהלכי רוח המתעתעים של הקומוניזם, והן מהאידיאל הרומנטי שאיחד אותה בנקודת זמן מסוימת עם בחיר ליבה, ברנרד.


החיץ שנוצר בין השניים איננו רק רומנטי, כי אם גם אידיאולוגי:

The ideas by which June lived her life were also the ones by which she measured the distance between Bernard and herself

המפגש עם הכלבים השחורים הוא כאמור נקודת אל-חזור, אירוע מפתח להבנת חייה של ג'וּן, והמפנה שחל גם באירופה, במהלך המאה העשרים, וג'וּן נתלית בו ומעניקה לחייה משמעות חדשה (בהעדר האמונה בשיטה חדשה שתציל את אירופה מגורלה) באמצעותו:

You wait until you come to make sense of your life. You'll either find you're too old and lazy to make the attempt, or you'll do what I've done, single out a certain event, find in something ordinary and explicable a means of expressing what might otherwise be lost to you - a conflict, a change of heart, a new understanding

לסיום, כלבים שחורים איננו רק כרוניקה של בנייה ושבר. זהו גם ניסיון ארספואטי מצידו של מקיואן לתת דין וחשבון על נטייתם של סופרים ושל היסטוריונים כאחד (הרי שניהם מאמצים ומכוננים נאראטיבים פיקטיביים לגמרי) להכתיר אירועים מסויימים כרגעים מכוננים היוצרים חיץ בין הלפני והאחרי: 

Turning points are the inventions of storytellers and dramatists, a necessary mechanism when a life is reduced to, traduced by a plot, when a morality must be distilled from a sequence of actions, when an audience must be sent home with something unforgettable to mark a character’s growth

החיים אינם עלילה, אומר מקיואן וקורץ לקוראיו, ולא חייבת להיות בהם נקודת מפנה, או רגע של הארה. לעיתים קרובות מאוד אנו יושבים בחושך, אך איננו מודעים לכך.

הרומן שלי עם אוהה

בלתי אפשרי לכתוב על הרומן נוטות החסד מאת ג'ונתן ליטל, מבלי להאריך תחילה על הקושי שבכתיבה זו.

קושי זה נובע ראשית ממעורבות הקורא בסבך העלילה רחבת היריעה הנמשכת לאורך שנות מלחמת העולם השנייה דרך עיניו של גיבור הספר, ד"ר מקסימיליאן אואה, משפטן וקצין ס.ס, המתאר את קורותיו, בגוף ראשון, במקביל למחשבותיו והזיותיו המועברים לקורא באופן חד, נטול מטאפורות ונטול תחושות אשמה.

וכך נפתח הרומן:

"אחי בני האדם, תנו לי לספר לכם איך זה קרה."

אנחנו לא אחיך, אתם עונים, ואנחנו לא רוצים לדעת. 

והוא ממשיך:
"אמת, זה סיפור קודר, אבל גם מאלף – ממש מעשה מוסר, אני מבטיח לכם. זה עלול להיות קצת ארוך, ככלות הכול קרו הרבה דברים, אבל אם במקרה אתם לא מאוד ממהרים, אולי תמצאו את הזמן. ונוסף על כך, זה נוגע לכם: אתם עוד תראו כמה שזה נוגע לכם. אל תחשבו שאני מנסה לשכנע אתכם במשהו: בסופו של דבר הדעות שלכם הן עניינכם. אם החלטתי לכתוב, מקץ כל השנים האלה, הרי זה לעשות בדברים סדר בשבילי, לא בשבילכם. שנים ארוכות אדם רומש על פני האדמה כמו זחל, בציפייה לפרפר המרהיב והשקוף שגלום בו. ואז הזמן עובר, ההתגלמות לא באה, הוא נשאר בשלב הזחל, עובדה מצערת."

מעורבותי כקורא בעלילת הספר, תחילתה בעובדת היותי דור שני לשואה, עם משיכה לכל דבר שנכתב על הנושא, מה שהביא אותי לספר עם דעות מוקדמות, עם רגשות הנעוצים בבית גידולי (נכתב רבות על בני הדור השני.)

בין יתר הדעות והמחשבות, התחלתי את הקריאה עם תחושה מוצקה של שנאה ארכאית מהולה בפחד שאול מדמותו של קצין הס.ס כמגלם במהותו את תמצית הרוע באשר הוא, ולא רק זאת, אלא גם שדמות זו היא נטולת אישיות משל עצמה, נטולת פנים, היא יחיד המקפל בתוכו רבים אחרים. ובכל הופעה של יחיד כזה, בין אם במשפט איכמן או בראיון שקלוד לנצמן עורך לשומר ס.ס במחנות ההשמדה, בסרטו שואה, לא היה אלא לתקף את התחושה הקיימת בלאו הכי.

אלא שד"ר מקסימיליאן אוהה, המכונה מקס, סודק באיטיות את כל התחושות האלה, עד כדי מבוכה של ממש. הוא ניצב בפני הקורא, כדמות אינדיבידואלית, ממשית שאינה מייצגת איש מלבד עצמו ולמרבית הפליאה מצליח אף לעורר הזדהות שקשה להודות בה, אף על פי שהוא מעורב גם בחלקים המזוויעים ביותר בהשמדת יהדות אירופה, המוכרים היטב לכל קורא ישראלי בר דעת ואף יותר מזה, היסטוריית חייו המורבידיים הנשזרת לאורך הספר בזיכרונותיו ובהזיותיו אינה מקלה על אחת השאלות המרכזיות העולות מקריאת הספר, איך לעזאזל מצליחה דמות כזו לעורר הזדהות בלב הקורא?

אינני בטוח שיש ביכולתי לענות בוודאות על שאלה זו, אך אספר שקראתי את הספר כמי שמנהל רומן עם הספר עב הכרס (940 עמ' בגרסה העברית בכריכה קשה, בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. תרגם ניר רצ'קובסקי) שמצא עצמו שוכב על הכרית שלצידי ודפיו מתקמטים. ווידוי זה שלי על הרומן שלי עם נוטות החסד לא נמסר בקלות והוא חלק מהקושי שבכתיבה.

קורותיו של מקס, תחילתן כסופן בסערה מתמדת של אירועים, המבטאים היטב את אופייה של התקופה שבה חי, בלתי נתפסת והזויה לעיתים למי שלא חווה על בשרו את האירועים ממש. בתוכם הרצח השיטתי של מה שהממסד הגרמני הרשמי מכנה, אויבי המשטר. אצל מקס, המאמין באדיקות במפלגה הנאציונל סוציאליסטית, אירועים אלה מתקיימים כהכרח שעליו לבצע מתוקף, אך השפעתם המחלחלת לתוכו כאדם על מורכבות רבדיו היא ליבת הספר.

אביא כאן מספר ציטוטים הממחישים את העניין.

הנה כך מתאר מקס בתחילת הדרך את תגובתו לרצח ההמונים:

"... אולם התשוקה לראות את הדברים הללו היתה גם היא אנושית. כשעלעלתי באפלטון שלי מצאתי את הקטע ב"המדינה" שתגובתי נוכח הגופות במצודה של לוצק הזכירה לי: " שעה שלאונטיוס בן אגליאון עלה מפיראוס, בדרך שמחוץ לחומה הצפונית, הבחין בגופות מתים, במקום שהוצאו להורג; והנה אחזה בו תאווה להתבונן בהן, ובה בעת, בחלה נפשו בכך, והוא בקש להפנות עורף למחזה; וזמן מה היה נלחם בעצמו וכיסה את פניו, עד שלבסוף נכנע לתאוותו, פקח את עיניו לרווחה, רץ אל הגופות וקרא: 'הא לכן, עיני העלובות! השביעו עצמכן במראה הנורא הזה!' " לאמיתו של דבר, על פי רוב לא נראה היה שהחיילים חולקים עם לאונטיוס את התחבטותו, אלא רק את תאוותו, ומן הסתם זה הדבר שהטריד את הפיקוד הבכיר, המחשבה שהחיילים עשויים לשאוב עונג מהפעולות האלה. ועם זאת, כל מי שהשתתף בהן שאב מהן עונג, זה היה בעיני מובן מאיליו."

ההתענגות הזו, לה מתמסר מקס אוהה כמו בעל כרחו במהלך הרומן, היא מהלך שמנוגד כאמור לחוק (החברתי, הצבאי) האוסר על מבצע הפשע לראות במעשהו יותר מ'חובה' או לראות בעצמו יותר ממבצע פקודה. הציר הזה, בין החובה החברתית והדחף האנושי, הוא ציר עליו נע מקס לאורך כל הספר, פעם עובר לצד הזה ופעם לאחר.

מסע ההרג שלוח הרסן אותו מלווה מקס גורם לו לתהות לגבי משמעות המוות, ובתמורה - לגבי משמעות החיים:

"סוף-סוף התחלתי לראות ולהכיר שיהא אשר יהא מספר המתים שאראה, או מספר האנשים ברגע מותם, לעולם לא אצליח לתפוס את המוות, את הרגע ההוא כשלעצמו. אחת משתיים; או שמתים ואז ממילא אין מה להבין, או שעוד לא מתים, ובמקרה הזה, גם עם רובה מכוון לעורף או חבל סביב הצוואר זה נשאר בלתי נתפס, הפשטה טהורה, המחשבה האבסורדית הזו שאני – היצור היחיד החי בעולם – אני יכול להיעלם."

ובסופו של דבר הוא גובה אף ממנו מחיר:

"שקעתי בדכדוך והדבר ניכר, מלבד זאת, גם במצבי הגופני; ישנתי רע, שינה טרופת חלומות מציקים שנקטעה שלוש או ארבע פעמים בלילה בצמא או בצורך להשתין שהתגלגל בנדודי שינה; בבוקר קמתי עם מגרנות שחורות שהרסו למשך כל היום את כושר הריכוז שלי ולפעמים הכריחו אותי להפסיק לעבוד ולהשתרע על ספה למשך שעה, רטייה קרה על מצחי. אולם עייף ככל שהייתי, יראתי משובו של הלילה; איני יודע מה עינה אותי יותר, נדודי השינה שבמהלכם שבתי ולעסתי לשווא את צרותי או החלומות שהפכו מחרידים יותר ויותר."

***

נושא ההשמדה ורצח ההמונים הוא רק רובד אחד ברומן נוטות החסד. היבט נוסף מתמקד בשׁוֹנוּת של הגיבור ביחס לחברה בה הוא חי, שׁוֹנוּת המלווה אותו משחר ילדותו ומשמשת כהדגשה מחרידה לעובדת היותו מוציא לפועל של אידיאולוגיה חברתית פוליטית המשמידה כל אדם שמואשם בשׁוֹנוּת כלשהיא, החל מחולים ובעלי מוגבלות דרך בני אדם ממוצאים אתניים שונים ועד ליריבים פוליטיים ובסופו של דבר את אזרחי אותה המדינה.

מקס הוא בן לאב גרמני ואם צרפתייה. האב נוטש את משפחתו עוד בימי מלחמת העולם הראשונה ומותיר את האם לבדה עם שני ילדיה, מקס ואחותו אונה. מקס מפתח מחד גיסא שנאה פטישיסטית כלפי אימו ומאידך גיסא  הוא נסחף למערך של גילוי עריות עם אחותו, שכתוצאה מימנו הוא מורחק מהבית לפנימייה על ידי אימו ואביו החורג, מלחין צרפתי מוערך המקבל אותם לביתו. מתוך סבך זה מנתב מקס את עצמו למערכות יחסים הומוסקסואליות כפיצוי על כך שלעולם לא יוכל לאהוב אישה אחרת מלבד אחותו ובנוסף באחד מביקוריו המוקדמים בברלין מאמץ את האידיאולוגיה הנאצית אל חיקו כתפישת עולם בהירה וגם כהתרסה כלפי אימו ואביו החורג.

בביקורו של מקס כקצין ס.ס. בכיר באמצע המלחמה, בבית הוריו הוא מספר:

" בניגוד לפניה שהצהיבו ושערה האפור המשוך בנוקשות לאחור, קולה נשמע צעיר; אולם עבורי היה זה כאילו פתחו ימי בראשית את פיהם ודיברו , בקול גדול שהזעיר וצימצם אותי לכדי לא-כלום; המעטה המגן של מדי התגלה כקמע רצוץ. מורו הבחין כנראה במצוקתי: " כמובן", מיהר לומר," אנחנו שמחים לראות אותך, אתה תמיד יכול להרגיש פה בבית. " אימי עוד נעצה בי מבט חידתי, "טוב, גש הנה," אמרה לבסוף. " בוא ותן נשיקה לאמא שלך." הנחתי את התיק, ניגשתי אליה, נרכנתי ונשקתי לה על לחייה, אחר-כך חיבקתי אותה ולחצתי אותה אל גופי. חשתי אותה מתקשחת; היא היתה כמו זלזל בזרועותי, ציפור שיכולתי בקלות לחנוק."

ובאותה מידה של גילוי לב, מסביר מקס את משיכתו לגברים כתומכת את האידיאולוגיה הנאצית: 

"לדעתי, מה שאתה מדבר עליו הוא דוגמא לנאציונל – סוציאליזם משובש, או כזה שמסתיר מאחוריו אינטרסים אחרים. אני מכיר היטב את דעותיו של הרייכספיהרר בנושא; אבל הרייכספיהרר, כמוך, בא מסביבה קתולית דכאנית ביותר; למרות עוצמתה של האידיאולוגיה הנאציונל- סוציאליסטית שלו הוא לא הצליח להתגבר על כמה דעות קדומות קתוליות, ולכן הוא מבלבל בין דברים שאינם קשורים זה לזה. אתה מבין שכשאני אומר קתוליות אני מתכוון ליהודיות."

טלי לבנון, רודולף הס מתאבד בכלא שפנדאו

מורכבות נוספת מתרחשת אצל גיבור הספר, היפוך כפול באישיותו, ככל שמתקרבת המלחמה אל סופה והוא מתקדם בסולם הדרגות ובתפקידיו, הוא מגלה את חוסר ההיגיון והשפיות שבמעשי השמדת העם היהודי, נאמן לדרכו , הוא אינו מתנגד בגלוי או אף במחשבותיו למעשי הזוועה, אך בפועל במעורבותו בגירוש יהדות הונגריה ובצעדות המוות, הוא עושה כמיטב הבנתו ויכולתו לשמור על חייהם של אסירי המחנות. ( הוא מצדיק זאת בפני הממונים עליו וגם בפני עצמו בעובדה שתנאי המחייה של האסירים במחנות חייבים להשתפר מפאת נחיצותם למאמץ המלחמתי של גרמניה, למרות שבזמן צעדות המוות הוא מבין שגרמניה אבודה, הוא בכל זאת ממשיך לנסות ולהגן על חיי האסירים היהודים ) מצד שני בחייו האישיים הוא הופך רצחני בסוף כמעט ידוע מראש, אך פה אזהר מלגלות פרטים נוספים על מנת שלא לפגום בהפתעת הקריאה לקורא העתידי, רק אומר שבין היתר הוא רוצח את אחד ממאהביו.

כך מתאר מקס את ליווי שיירות אסירי המחנות בצעדות המוות:

"ביליתי את ארבעת הימים הבאים בהתרוצצות אחר השיירות הללו. נדמה היה לי שאני נאבק באשד של בוץ; לקח לי שעות להתקדם, וכשמצאתי לבסוף קצין אחראי והראיתי לו את הפקודות שלי הוא מילא את הוראותי בחוסר רצון ועל הצד הרע ביותר. פה ושם הצלחתי לארגן חלוקת מנות מזון ( גם במקומות אחרים חילקו מזון, בלי התערבותי), והוריתי לאסוף את שמיכות המתים לשימושם של מי שנותרו בחיים; עלה בידי להפקיע עגלות מאיכרים פולנים ולהעמיס עליהן אסירים שהותשו."

ומנגד בברלין הנצורה בסופה של המלחמה, הורג מקס את מאהבו מחשש שתתגלה נטייתו המינית ברבים:

"הוא קרב אלי, עדיין מביט בי בחיוכו התאוותן; כשהרים את ראשו כדי לנשק אותי הסרתי את הכובע ובמצחי הלמתי בפניו בשיא הכוח. מעוצמת המכה התפצח אפו, דם פרץ ממנו, הוא צרח ונפל ארצה. פסעתי מעליו, אוחז עדיין בכובעי, וניגשתי להביט בעצמי במראה; על מצחי היה דם והמדים שלי היו נקיים מכתמים. שטפתי בקפידה את פני ושבתי וחבשתי את הכובע. מיחאי התפתל בכאב על הרצפה, מחזיק באפו וגונח בקול מעורר רחמים: "למה עשית את זה?" ידו גיששה ואחזה בשיפולי מכנסי; הרחקתי את רגלי והעפתי מבט על החדר. על הפינה היה שעון מגב סמרטוטים, בתוך דלי מתכת, לקחתי את המגב, הנחתי את המקל במאוזן על צווארו של מיחאי, ועליתי עליו;"

ולקראת סיום, כמה מילים על עולם ההזיות של מקס. הזיותיו של מקס הן חלק משלים בספר החושף בפני הקורא את מורכבות אישיותו, יותר מזה הן מרכיב משמעותי בהכנסת הקורא אל תוך 'ראשו' של מקס, באופן בלתי אמצעי, עד לעיתים נדמה כי קריאת העלילה כולה נצפית דרך ראשו של הקורא עצמו. ממש כפי שבעולם הממשי המציאות היא לא יותר מאשר הפרשנות האסוציאטיבית הנחוות על ידי התודעה שעצמה מושפעת לא רק מהאירועים החיצוניים לנו אלא גם מעולמנו הפנימי המודע והלא מודע, כך גם מתרחשת עלילת הרומן המובאת בפנינו כהתרחשות בתוך ראשו של מקס, כשהגבולות בין מציאות ודמיון לא פעם מטושטשים והקורא הוא זה המפרש את הקורה באמצעות תודעתו שלו.

הנה כך:

"ככל שהפיהרר קרב אלי – הייתי כמעט בסוף השורה- התמקדה תשומת ליבי באפו. עד לרגע זה מעולם לא השגחתי עד כמה האף הזה רחב ופגום פרופורציות. מן הצדודית השפם פחות הסיח את הדעת, ואפשר היה לראות זאת יותר בבירור; בסיסו היה עבה וכנפיו שטוחות, שבירה קלה של רכס העצם הבליטה את קצהו; זה היה בבירור אף סלאבי או בוהמי, כמעט מונגולו-אוסטי. אינני יודע מדוע הפרט הזה ריתק אותי, זה היה בעיני כמעט שערורייתי. הפיהרר קרב ובא והמשכתי להסתכל עליו. ואז הוא עמד מולי. ציינתי לעצמי בתדהמה שכובע המצחייה בקושי מגיע לגובה עיני; ואני הרי לא גבוה. הוא מילמל את דברי הברכה שלו וגישש באצבעותיו אחר המדליה. הבל פיו החריף, המבאיש, העלה סופית את חמתי; זה באמת היה יותר מידי. התכופפתי ונעצתי את שיני באפו הבולבוסי, עד זוב דם."

***

התמקדתי בדמותו של מקס, קצין הס.ס. מכיוון שהוא ליבת הרומן נוטות החסד. הוא זה שבאמצעותו נשאלות שאלות קשות על סטריאוטיפים שאנו נשענים עליהם על מנת לספק את יצר ההישרדות הקולקטיבי שלנו כשייכים לחברה המספקת לנו אשליה של הגנה. שאלות המהדהדות הרבה אחרי תום קריאת הספר, מחלחלות לתוך התודעה ממש כפי שגיבור הספר מחלחל לתוכנו כמעט בערמומיות. אך לספר עוד רבדים רבים נוספים שהפכו אותו לאחד הרומנים החשובים של העשור האחרון, מבנהו, השפה שלו ועוד נושאים שיתכן וחשוב להזכירם אך קצרה היריעה מלעשות כך במסגרת זו, מבלי למסך את השאלה המרכזית שנשאלה כאן.

* הפוסט באדיבות גל ברזילי

ספר נולד מתוך רעיון

כמה מחשבות שנולדו בעת הקריאה בספרו(ן) המזמין והקריא להפליא של הפילוסוף הצרפתי ז'אן לוק ננסי, Sur le commerce des pensées: Du livre et de la librairie (ובאנגלית, On the Commerce of Thinking: Of Books and Bookstores).

רוב הרעיונות המובאים פה, כאמור, אינם שלי, אלא של ננסי. ניסיתי לשחק בהם, להרחיב איפה שאפשר ולגרוע איפה שצריך. התוצאה, לשיפוטכם:

ספר נולד מתוך רעיון, רעיון מתפרץ שמבקש לראות אור יום (ומכאן נחיצות המוציא לאור, המיילד..). ספר נולד מתוך נחיצות, ומכאן שהוא תולדה של רעיון חדש שמחפש דרך להראות את עצמו, להיחשף, להשמיע את קולו כרך הנילוד.

 

ספר הינו תולדה של רעיון, אך בו בזמן הוא גם הרעיון עצמו; הוא המייצג והמיוצג, המסמן והמסומן, הסובב והמסובב.

ספר נולד מתוך הצורך בדיאלוג. המעבר ממסורת אוראלית (שבע״פ) למסורת של כתיבה לא זנח את המטרה המקורית של הסיפור: להידבר, לכונן דיאלוג, לדבר אל ולהידבר עם..

ככזה, כל ספר הוא קריאה וציווי: קרא אותי! לכן הספר איננו מדיום, כלי לדיאלוג, אלא המסר עצמו, הוא מבטא את עצמו בבירור ומכיל בתוכו את כל האפשרויות להידברות.

 

האפשרות לדיאלוג שמכיל בתוכו כל ספר  איננה רק עם קהל קוראיו, אלא גם עם כל הספרים שקדמו לו ושיבואו אחריו, וביתר שאת, כנגזרת של הספר הראשון, הרי הוא התנ״ך, ספר הספרים, כל ספר הוא בהכרח המשך אך בו בזמן גם הפרה של ספר זה, של ייחודיותו ואחידותו, של שלמותו ושל קדושתו. לכן, חובה היא שיעמוד באיזשהו יחס לספר זה: נגד, בעד, כממשיך דרכו או כמפר מצוותיו.

כל ספר נושא בחובו בשורה וחובה. כל ספר הוא חוק בפני עצמו, ואיננו נתון למרות כל ספר אחר, ממש כפי שאנו, הקוראים, בהעדר האל הננו יישויות עצמאיות ואין לנו חוק אחד שיכול לכבול אותנו או להצר את דרכינו.

 

הפקודה שניתנה לנו, אנשי הספר, קיראו! איננה בהקשר זה אלא פקודה לתהות תמיד, לפרש ולנתח, לפתח ולפענח, לעלעל ולפלפל במשמעויות השונות והנסתרות שמכיל כל ספר, ממש כפי שעלינו תמיד לתהות ולהעלות השערות בנוגע לסיבת קיומנו, מטרתנו הנעלה וכיוצא בזה.. לפרש או לפענח (ממש כמו פיענוח ההירוגליפים, או קריאה במפת הכוכבים) אין משמעו להביא את הספר, או את הטקסט שבתוכו, לידי מיצוי, להעניק לו משמעות ברורה וסופית - כי אם לשחק באינסוף המשמעויות שמכיל הספר, להפוך בהן ולהציב אותן זו לצד זו, זו כנגד זו, זו על זו וזו מתחת לזו. 

 

על כן הקריאה, שתחילתה באיסוף ידיעות, שמועות, פיסות מידע (בקרוב יראה אור ספרו של זה וזה, זוכה פרס כך וכך..) - היא מלאכה בלתי נגמרת. היא מתחילה כל פעם מחדש, מחודשת וממוחזרת חדשות לבקרים - ממש כשם שהספר עצמו אין לו סוף וכתיבת הספר היא תהליך של יצירה ללא סוף, כמעיין בלתי נדלה. הקריאה היא תהליך בלתי נגמר, ממש כשם שהספר אין לו סוף, וכל קריאה מקדימה את פני הקריאה הבאה, והיא איננה חותמת את פני הקריאה הקודמת אלא מוסיפה עליה, בונה עליה תילי תילים, מוסיפה לה או מפירה אותה.

במהלך הקריאה הרעיון שמכיל הספר מחלחל אל תוך הקורא שעה שהוא קורא והופך בספר, משום שהקריאה היא בהכרח תהליך של הדדיות, של קבלה והסכמה, או של סירוב ודחיה - בכל מקרה היא חייבת ביחס לנקרא. 

התוצאה, המשמעות שמוציא כל קורא וקורא מתוך הספר, מתוך הקריאה, הינם ייחודיים משום שאין קריאה זהה בין קוראים שונים ממש כפי שאין קריאה אחת דומה לקריאה שקדמה לה, אף אם הקורא הינו אותו קורא. כל קריאה היא בנייה מחדש, קומפוזיציה חדשה של אלמנטים מפוזרים, הנחלתה של מיתולוגיה פרטית וייחודית.

מכאן שהספר, ומתוך כך גם חנות הספרים והספרייה (הציבורית, הפרטית או הלאומית, הווירטואלית או המוחשית) הינם פוטנציאל גלום ולא ידע מוגמר. 

להוציא לאור, בהקשר זה, אין אלא לנסות ולחשוף אלמנטים מתוך הידע, מתוך החוויה האנושית, ולהפוך אותם לנכס ציבורי, לנחלת הכלל, להביאם לדיון.

ספר נוסף שרואה אור משמע חוליה בשרשרת, עוד קישור, עוד קשר, עוד ניצוץ בשמיים זרועים בספרים.

בחזרה לעבר

יסלחו לי נא קוראי הבלוג על האיחור (האופנתי?) בכתיבה על סרטו החדש של וודי אלן (ה74 במספר..) חצות בפריס. כידוע לכולכם (או לא) אטלס הפך לאב לפני זה למעלה מתריסר חודשים, והזמן שהיה נמצא בעבר בקלות לצפייה בסרטים על מרקע הכסף, לישיבה חסרת מעש בבתי קפה בשבת בבוקר או לשיטוטים מהורהרים בשדרות העיר הגדולה שהנה נפלו שבי להמון צעירים חדורי להט מהפיכה - איננו נמצא בימינו באותה הקלות שבה היה מתמסר בעבר לאדוניו צמא החופש.


בכל אופן, משנמצא הזמן האבוד ומשנמצא שמרטף לעולל, שמנו פעמינו, גברת אטלס ואנוכי, חיש מהר אל עבר בית הקולנוע הסמוך ורכשנו זוג כרטיסים לסרט הנ"ל.


הצפייה בסרט, כצפוי, היתה מהנה ומעוררת מחשבות ותהיות.. הרשו לי לחלוק כמה מהן עמכם.

***

חצות בפריס, כמיטב יצירות האמנות אולי, איננו מוקדש לביקורת או שבח ההווה אלא לחקר העָבָר. עָבָר זה איננו נקודת ציון בזמן, או מקום, אלא הֲלַךְ רוּחַ, חוט של מחשבה חמקמקה שנקטעה ושאתה מנסה תמיד לתפוס. במילה אחת (טוב נו, שתיים), חקר ההוויה.


גיבור הסרט, אמריקאי בשם גיל פנדר הכותב תסריטים מצליחים לפרנסתו אך חולם להיות סופר, מגיע לחופשה בפריס עם ארוסתו והוריה. הביקור בעיר האורות מעורר אצלו דחף חזק לאֶסְקֶפִּיזְם, המתבטא בהתעוררות אינטלקטואלית, בניגוד לארוסתו והוריה המסתפקים בצדדים היותר מטריאליסטיים שהעיר מציעה למיליוני תייריה (ואכן, ביקור בפריס יסתיים בימינו בהוצאה גדולה מאוד של יורואים, בניגוד לעידן הפרה-מילניום, אז שילמו הבריות בעבור תענוגות מפוקפקות בפרנקים צרפתיים).

במיטב מסורת השוטטות על פי ולטר בנימין, גיל יוצא  לטיולים ברחובות העיר בלילות ובאחד השיטוטים הוא נתקל, מיד אחרי חצות, בחבורת בליינים שסוחבת אותו עימם בחזרה לשנות העשרים של המאה העשרים, שם הוא נפגש עם שלל אמנים: גרטרוד סטיין, פאבלו פיקאסו, סקוט וזלדה פיטצג'רלד, סלבדור דאלי ועוד ועוד..


ואולם, פריס היא רק תירוץ. וודי אלן אמנם צילם שני סרטים נוספים בפריס, "אהבה ומלחמה" (במקור, Love and Death) וכולם אומרים אני אוהב אותך  - אך הדגש בסרט זה איננו כאמור על המקום (הפיזי) בו אתה נמצא אלא על המקום בו אתה מקיים את הווייתך.

***

חצות בפריס יושב על התפר שבין שני מושגי יסוד בתיאוריה האקזיסטנציאליסטית של מרטין היידגר, היות שם DA-SEIN)) ועולם-העצמי (Eigenwelt).

היות שם מתייחס להוויתו הכוללת של האדם בעולם, עולם טבעי הכולל את העולם הביולוגי של הצרכים, הדחפים והאינסטינקטים שבו [...] עולם של דטרמיניזם ביולוגי אליו הושלך כל אדם ואליו הוא נדרש להסתגל (שם).

בעולם זה נדרש אדם לחיות ולהתמודד עם כל מיני לחצים (זוגיות, קריירה, יחסים עם הורים וכו..). כל אלו הופכים לחלק ממסלול ההישרדות של האדם המודרני ש-אל לנו להיתמם- איננו צריך לצוד עוד למחייתו.

ההיות השם של גיל פנדר מתבטא בחיי היומיום שהוא מנהל יחד עם ארוסתו: הדאגה לפרנסה, הלחצים מצד ההורים, הלבטים בנוגע לטקס החתונה המתוכנן ואיפה יגורו אחרי החתונה: המליבו או בבברלי הילס..

כל אלו הלבטים היומיומיים, ההישרדותיים, אם תרצו שמרכיבים את פולחן היומיום.

ואולם, עם התפתחות האדם מצייד ושורד לאינטלקטואל שכותב למחייתו, או לחילופין מפיק ומבמאי סרטים, או סתם פקיד היושב במשרד מול מסך מרצד כל היום - מתפתח אצלו גם עולם פנימי, עולם-העצמי: עולם זה כולל את החוויה הפנימית, הסובייקטיבית, והוא הבסיס ממנו האדם רואה את עולם הממש ומעניק לו משמעות עבורו.

אצל גיל פנדר, גיבור חצות בפריס, העולם העצמי הוא עולם של בריחה, והסימן שלו הוא הלילה, בניגוד לעולם ההיות שם המתרחש כולו בשעות היום. כל לילה בחצות גיל בורח מהעולם הזה לעולם שמורכב כולו מזכרונות, מדמיונות, מהזיות..

רבים מאיתנו יוצרים ומזינים עולם פנימי באמצעות ריטואלים יומיומיים: קריאה, צפייה בסרטים או בטלנובלות, אימון בחדר הכושר, ניקיון ובישול, תבחרו אתם את הסימפטום..


המקומות האלו, כמו עולם הלילה של גיל פנדר, הם מקומות של בריחה, של התכנסות עצמית, של דמיון ובדייה. ופעמים רבות הם הופכים למקומות היחידים שבהם אנו באמת חיים..