1979

אין מה לומר - אנחנו חיים בזמנים משונים 

לאחרונה, הצגתי בבלוג זה פוסט שנדון בספרו של כריסטיאן קראכט, ארץ פרומה ובו קוננתי על כך שמזה שנים רבות רציתי לקרוא בספרו הראשון שראה אור בעברית, 1979.

מכיוון שביליתי רבות בשנה האחרונה ב'השלמת פערים', כלומר בקריאה של ספרים ששנים רבות רציתי לקרוא אך טרם הבאתי את עצמי לכדי זאת, החלטתי שאין ברירה: חובה עליי לקרוא גם את 1979 ובכך 'להשלים' את קריאת ספריו של קראכט שראו אור בעברית.

***

1979 היתה השנה בה פלשה בריה"מ הקומוניסטית לאפגניסטן. באותה שנה נבחרה מרגרט תאצ'ר לכהן כראש ממשלת אנגליה ואנואר סאדאת ומנחם בגין חתמו על הסכם שלום ראשון בין ישראל ומדינה ערבית. ב1979 ירד שלג במשך 30 דקות במדבר הסהרה. 1979 היא גם השנה בה נולדתי.

בפתח ספרו של קראכט, זוג הומוסקסואלים גרמנים צעירים המבקרים בבירת איראן, טהרן, סמוך לפרוץ המהפיכה, מרי אזרחי שעטה תחילה צביון קומוניסטי ושעתיד היה להפוך את איראן לרפובליקה איסלמית, להביא לסילוקו של השאה ולהעלות לשלטון את האייתוללה חומייני ובכך לשים קץ לעידן של שיתוף פעולה עם המערב. 

לרגע אחד נדמה ששני התיירים נסחפים עם ההמון המשולהב, ולוקחים חלק במהפיכה המתהווה לנגד עיניהם: 


משהו חדש התרחש, משהו לא נתפש כלל, זה היה כמו במערבולת, שלתוכה נשאב הכל, כל מה שלא היה קשור היטב למקומו, ואפילו הדברים האלה לא היו בטוחים עוד.נראה היה כאילו אין עוד מרכז, ובו בזמן - כאילו יש רק מרכז וסביבו אין כלום.
 

אולם יידרש מהם להקריב קורבן משלהם בטרם חייהם ישתנו לבלי היכר.

במסיבה שנערכת בביתו של עשיר מקומי נתקל המספר, בחור צעיר ושטחי, מעצב-פנים במקצועו, בבחור רומני בשם מברוקורדטו, שפורש בפניו, כמו האורקל מדלפי, את עתידו:

אתה, יקירי, תיחצה לשניים בעוד זמן קצר, כדי לשוב ולהיות שלם. וההיחצות תתחיל בקרוב מאוד, כבר בימים הקרובים. 

ואכן כבר באותו ערב נקרע עולמו של המספר: אהובו כריסטופר נפצע במסיבה ומת זמן קצר אחר-כך, בבית חולים ציבורי מזוהם. המספר נאלץ לברוח מאיראן, לא לפני שהוא נתקל שוב במברוקורדטו, שמייעץ לו לצאת למסע רוחני בהר קילש שבטיבט, על מנת לברוח כביכול מגורלו.

המסע להר קילש, מעין 'עלייה לרגל' של צליין חילוני (ממש כשם שטיולי המוצ'ילרים למזרח ודרום-אמריקה הם סוג של מסע רוחני לגילוי עצמי) לובש ממדים מיתיים. תחילה, המספר אינו חווה כל הארה. אין רגע של התפכחות:

למען האמת הרגשתי לא השתנתה במיוחד כשצעדתי מסביב להר. מברוקורדטו שיקר או פשוט הגזים. לא באה לי שום הארה פתאומית, לא היתה לי ההרגשה שהענקתי משהו או שביצעתי עסקת חליפין [...] או שטיהרתי את העולם מחטאיו.

אולם מפגש עם קבוצת טיבטים שבאו גם הם לצעוד סביב ההר גורמת למספר להרגיש, לראשונה בחייו אולי, שהוא חלק ממשהו, דבר מה גדול ממנו:

בזמן שנדדתי איתם היתה לי ההרגשה הנפלאה שאני חלק מקהילה, כאילו חזר אליי פתאום זיכרון הדברים שהיו בגן הילדים, או בימים הראשונים בבית הספר: זה היה כמו מתנת פז משמים.
 

רגע ההארה נקטע, במפתיע, כשאר כוחות צבא סיניים עוצרים את המספר ואת קבוצת הטיבטים ושולחים אותם למחנה עבודה. אולם, במפתיע, גם בשבי, בתנאים לא-אנושיים, הוא מצליח 'למצוא את האור':

הרגשתי עמוק עמוק בתוכי את הכמיהה לתיקון, למשהו שיהיה בבחינת מחויבות וייתן לי איזו אחיזה, מחויבות ומוראל אל מול העם והפועלים.

ובמקום אחר:

אפילו ציפורים לא נראו בשמיים, המקום שחיינו שם, אנחנו ועוד כמה אלפי בני אדם, גווע ומת, הוא היה חסר חיים כמו פני השטח של כוכב מאדים. נעלמנו, לא היינו קיימים עוד, התפוגגנו.

***

התחושה ב1979 היא של עולם-קצה (סופו של עידן פוליטי אך גם שינוי פיזי של העולם, מערב-רב של מדינות אוטונומיות לכפר גלובלי קטן בו הגבולות מטושטשים.) המסע שעובר המספר בניסיון 'למצוא את עצמו' הוא תהליך מסוכן, שעלול להוביל לאובדן צלמו. ממש כמו בטרגדיות היווניות (ואכן, יש בספריו של קראכט רבדים מיתיים רבים) זהו תהליך שכמו נכפה עליו והוא איננו יכול לחמוק ממנו ומתוצאותיו.