הסיפור הבא

אפתח בווידוי קטן: כמו כל ביבליופיל מושבע, גם אני אוהב להקיף את עצמי בדברים יפים. הכרכים שנערמים זה על זה בספריה הקורסת תחת העול; האבק שעוטף את כריכות הספרים (בינינו, המזרח התיכון איננו איזור אידיאלי לאיסוף ספרים..) כל אלו אינם באים לרגע ביני ובין תשוקתי.

לאחרונה כתבתי פה על ספרו המצוין של כריסטיאן קראכט, 1979, שראה אור בסדרת 'פרוזה אחרת' של הוצאת עם עובד. אני רוצה לספר לכם ספר נוסף שראה אור בסדרה, הסיפור הבא מאת קס נוטבום.
 

אני אוהב את סדרת הספרים הזו. החל בכריכה, שנותנת כבוד ראוי למילה הכתובה, במיטב המסורת המו״לית הצרפתית, למשל, שם לא תמצאו הוצאה מכובדת שמפרסמת ספר במהדורתו הראשונה עם כריכה מקושקשת: מלוא הכבוד ניתן לסופר ולשמה של יצירתו, באותיות של קידוש לבנה, שחור על גבי לבן. גם מידתם הצנועה של הספרים, המתאימה לכיס מעיל או ג׳קט (בחורף) או לכיס האחורי של המכנסיים (בקיץ, אללי) מוצאת חן בעיני. וכל זאת לפני שדיברנו על תוכנם של הספרים, שלא פעם מסתתר בתוכם, בין מאה ומשהו העמודים של כל כותר בסדרה, עולם עשיר ונפלא.

במה בעצם עוסק הסיפור הבא? קשה לכתוב על ספרו של נוטבום מבלי ללכת לאיבוד בסבך המלל והדימויים שטווה גיבור הנובלה הקצרה הזו סביב עצמו. אנסה בכל זאת להתייחס לכמה רבדים בספר.

הרמן מיסרט הוא מורה לשעבר לשפות עתיקות (תלמידיו נהגו לכנות אותו סוקרטס) ומחבר חוברות טיולים בהווה (תחת השם ד"ר סטרבון - הבנתם כבר שיש פה משחק עם ריבוי זהויות ואלטר-אגואים..) 

בתחילת הספר, הרמן שרוי על ערש דווי. אחת אחת עולים לנגד עיניו רגעי ההתעלות המעטים ורגעי השפל הרבים שידע בחייו.

ממקום המושב הגבוה שסידר לעצמו, בינות למשוררים והפילוסופים הרמים של העת העתיקה, הרמן סוקר את חייו ומוצא בהם דופי רב:

אם אתה עצמך בן-אלמוות, הצחנה האופפת יצורים בני-תמותה מוכרחה להיות לך בלתי-נסבלת.

כאסתטיקנים רבים, הרמן מקדיש את חייו לאידיאל היופי (בספרות, באמנות..) ואינו מצליח למצוא יופי בגשמי, בהמוני, כלומר בכאן ועכשיו:

הייתי מכוער, ויופי היה התשוקה שלי, לא בגרסתו הגלויה לעין, הניתנת למגע ישיר, אלא זו האחרת, הסודית הרבה יותר, המסתתרת מאחורי שריוני המגן של שפה מתה. 

ובמקום אחר:

אני בקיא בטקסטים היפים ביותר שהעולם יצר - כך, על כל פנים, אני חש - אך מעולם לא הזלתי ולו דמעה אחת מפני שורה או תמונה, ממש כפי שמעולם לא יכולתי לבכות בגלל דברים שבני אדם אמורים לבכות בגללם.

עד שפגש במריה זיינסטרה..

ההתאהבות במריה מכריחה את הרמן לרדת מהר האולימפוס, מהמקום הבטוח ממנו הוא מורגל לבחון ולבקר את אחיו, בני האנוש. בפעם הראשונה הוא מביט בם בגובה העינים, ומוצא את עצמו, בשל כך, חשוף ופגיע כאחרון האדם:

לראשונה בחיי הגעתי סמוך למשהו שדמה לאהבה [...] דומה היה כאילו בפעם הראשונה גם יש לי עסק עם הולנדים, או עם ההמון. אבל דברים כאלה אסור להגיד.

וכן:

פעם אחת בחיי נמניתי בכל זאת עם האנשים הרגילים, בני התמותה, האחרים, כי הייתי מאוהב במריה זיינסטרה.

הרומן הקצר שהוא מנהל עם מריה מאפשר לו הצצה קצרצרה אל החיים שיכול היה לחיות אלמלא..

היא הראתה לי אזור שהיה חסום בפני. הוא עדיין נותר חסום, אבל כעת ראיתי אותו, לפחות. ראיתי היא לא המילה. שמעתי. היא השמיעה קול שלא מן העולם הזה, קול שלא שמעתי קודם לכן מימי. זה היה קולו של ילד, ובד בבד של כאב שאין לו מילים. במקום שממנו בא הקול לא היה אפשר לחיות. 

וכן:

זו היתה, כך חשבתי אז, ההזדמנות האחרונה שלי לחיות חיים אמיתיים, תהיה משמעותם אשר תהיה.

  

***

הסיפור הבא איננו קריאה קלה.. המספר חולק עם קוראיו הגיגים פילוסופיים למכביר ולעיתים קרובות קשה לומר איפה בדיוק ממוקמת העלילה בכל רגע נתון (הנראטיב נע ונד בין אמסטרדם, ליסבון ונהר האמזונס). עם זאת הקריאה בספרון הקטן הזה מאתגרת ומחכימה.