געגוע לאור ראשון

כשקיבלתי מידידי הטוב והביביופיל המושבע, אטלס, את ספרו של מאיר אגסי, הכד מטנסי, שראה אור בהוצאת 'עם עובד' בעריכתה של נעמי אביב, לא יכולתי לסרב. אך מבעד לחיוך המודה בכנות מלאה, רעדו ידי באופן בלתי נראה, אפילו לי.

רעדו, משום שזמן רב לא קראתי ספר ועלו בי תהיות. איך זה שהחזרה לקריאה תחל עם ספר העושה רושם עיוני להחריד, אסופת מאמרים על אמנים בחתך היסטורי רחב יריעה. זו הייתה כאמור השאלה הראשונה שהטרידה אותי, וככל השאלות מסוג זה חיפשה ללא הרף תימוכין וסימוכין לחרדותיי.

דומני שהתחלתי בקריאה, מתוך רצון קנטרני כמעט להוכיח עד כמה מרחיקה הכתיבה העיונית על אמנות את האמנות עצמה מאותו קהל שגם כך רחוק מעולם האמנות, לרוב בטיעון שהיא סתומה להם, שאין הם מבינים את מה שהם רואים מול עיניהם ועוד כיוצא באלה טיעונים כלפי אמנים עכשוויים הסגורים בתוך עולמם מחד גיסא ומחצינים עולם אניגמטי מאידך גיסא. אולם לשמחתי, ככל שהתקדמתי בקריאת הספר, נסחפתי עם מאיר אגסי והלכתי אחריו בחללי תצוגה ובסדנאותיהם של האמנים בהם הוא עוסק.

הנה כמה ציטוטים מהספר הממחישים כיצד הצליח אגסי להאיר את עיני לגבי יצירות אמנות שונות.

אתחיל בדבריו על יצירתו של לוסיאן פרויד, כלבי הרוח, שתערוכת דיוקנאות שלו נפתחה בימים אלו, בנשיונל פורטרט גלרי בלונדון: 

פרויד, צריך לומר, לא מציע במבט ראשון ציור קשה לפענוח. האפקט של פני השטח נקלט מיד והוא מגרה אצל הצופה תחושת סיפוק. אלא שהמיידיות הזאת קליטה ברמה המציצנית. מה שמבדיל את הציור של פרויד מהבנאליות של המציאות המציצנית הפתורה הוא דווקא האופן שבו שיתוף הפעולה שלו עם המודל מאפשר יצירת עומק פסיכולוגי מיוחד במינו, עומק של חדירה אנליטית אל אינטימיות זרה (הדוחה אינטימיות ממשית). כמעט כמו אותו עומק מוכר מהציור של דגה ובונאר, כמוהם פרויד אינו "מצלם" את המציאות אלא מרכיב אותה מתוך האינטנסיביות האינטימית של התבוננות בה ויוצר מציאות-של-ציור, שהוא פירוש של עובדה שנקלטה בבד.

על אנסלם קיפר, שתערוכתו 'שבירת כלים', מוצגת בימים אלו במוזיאון תל אביב, כותב אגסי:

הציור העבה, המתוח, הקודר והרוחש חרדות, הוא מעין הצהרה של האמן קיפר שהוא לא בגד ב"שליחות ההיסטורית של האמן". קיפר, כפי שעולה מעשרים ושלוש עבודות גדולות ומיצב אחד של עופרת מאופקת ושותקת (שהוצגו בלונדון בשנת 1989), הוא אחד האמנים היחידים היום שמצליחים ליצור כמעט בכל עבודה שלהם מעין מובלעת ציורית-היסטורית. הוא מסרב לקחת חלק במסיבה הגדולה, מסרב להיות הכוכב הציני של השיטה, מסרב להיות עוד כוכב בתיאטרון האדישות של האמנות, תיאטרון שאנדי וורהול היה לאחד הליצנים הטראגיים שלו.

אגב אני עצמי ביקרתי בתערוכתו של אנסלם קיפר במוזיאון תל אביב, ושוב נעצרה נשימתי אל מול עבודותיו שיחד עם המונומנטליות הברורה שלהן ועובדת היותן רוויות בהקשרים היסטוריים, הן גם אינטימיות להחריד. הצפייה בעבודות לא הספיקה לי. רציתי לחוש את טעמן בלשוני ממש, להטביע את עצמי בתוכן.

***

מאסופת מאמריו של אגסי לא נעדרים גם אמנים ישראלים כמיכל היימן, אותה מראיין אגסי לקראת תערוכתה שהוצגה בדוקומנטה שבקאסל, גרמניה, כמו כן הוא מתייחס גם לאמנים שעבודותיהם פחות מובנות, כמו אמנית המיצג לורי אנדרסון.

אגסי עוסק עוד בספר בכמה מהאמנים הבולטים בתולדות האמנות המערבית, כמו יאן וֵרְמִר ההולנדי. על יוצקת החלב של וֵרְמִר כותב אגסי:

אם אתה מקדיש ל"חדר" הזה אצל ורמיר מספיק זמן- אתה עשוי לחוות- פיזית ונפשית- את משמעות הגעגועים האלה אליו. לא מדובר בנוסטלגיה או בגעגועים המקובלים לנעורים האבודים או לילדות המוחמצת אלא למשהו אקוטי יותר , למין " דה-קונסטרוקציה" של טרום-הילד המת שאתה עכשיו, אתה מתגעגע לזיכרון התמים ביותר רגע לפני שהוא הושחת על ידי התבונה שלך. אתה מתגעגע לאור הראשון שראית, לשולחן ולכסא שהתחילו להתברר כשולחן וכסא, לקיר הלבן שחסם את הראיה אך גונן עליך...

אגסי אינו ירא גם מהצגת אמנים שאינם מצויים בקונצנזוס המקומי או העולמי כמו הצייר הגרמני בן המאה ה-18, קספר דוד פרידריך, עליו הוא כותב:

האם יש חשיבות לכך שפרידריך, שצייר את התמונה הזאת ב-1819, היה המאסטר של "הרומנטיזם הגרמני", המאוס עלינו כל כך? האם המטען התרבותי שלי צריך לדחות את החוויה הזאת של שני אנשים המתבוננים בירח, כיוון שהרפלקס שלי דוחה מעליו כל מה שהוא גרמני ורומנטי? האם לא תהיה זאת דחייה חסרת שחר של אמנות המזוהה בטעות עם הרומנטיקה של דם-אדם-אדמה, אך למעשה מקוטבת לה לחלוטין.

  

או באותו הקשר הוא כותב גם על האמן האמריקאי העכשווי רוברט גוֹבֶּר:

במבט ראשון קשה להניח את האצבע בדיוק ולומר מדוע העבודה של גוֹבֶּר, גורמות ללחץ פסיכוטי ולפרובוקציה. מין זמזום באוזניים. לא יתכן שאברי במין הגבריים והנשיים המצוירים/מודפסים כדוגמאות חוזרות על הטפטים בקירות הגלריה- כמין רישומי גרפיטי של נער בשירותים של בית הספר – זעזעו כל כך את הנפש הרגישה של ביקורת האמנות השמרנית-הפוריטנית. יש פה הרבה יותר מזה. נראה שדווקא המוצגים הדו-משמעיים, אלה שאי אפשר למקם אותם באיזה סימבוליזם מקובל והגיוני, הם אשר גורמים לזעזוע והם המפחידים את שומרי המוסר. ההקשר של מוצגים אלה, היכולת שלהם לגעת בעצבים גרויים של שומרי מוסר מקצועיים, אומרים משהו לזכותו של גוֹבֶּר.

***

באסופת מאמריו מצליח אגסי לארוג שתי וערב של עומק אינטלקטואלי עם עולם רגשי רחב מנעד ויוצר אריג מרהיב המביא אל המתבונן/הקורא בו בהירות מזוככת על אמנות ואמנים. שפתו העשירה, הקולחת והמדויקת הצליחה לעורר את כל חושי כקורא. יכולתו להישיר מבט חוקר ועמוק אל תוככי רובדי הצבע, הקומפוזיציה ואופן משיכת המכחול שבציורים עליהם הוא כותב, צרבה בי לא פעם את אותה התרגשות שהוא חש בעצמו, כשעמד מול ציור. 

על כל מי שרוצה ללמוד עוד על אמנות לרוץ ולקנות את הספר הזה. צפויה לו הנאה רגשית וחושית לא פחות משהיא אינטלקטואלית. לדידי, אתוודה ואומר שלא רק שהספר גרם לי לרצות ולקרוא עוד, הוא גרם לי לרצות לרוץ אל משטחי הציור שלי ולצייר. 

* הפוסט באדיבות גל ברזילי