לפני שנים רבות, בחיים אחרים, נהניתי כסטודנט לצרפתית מטוב ליבן של ממשלות זרות, שביקשו לקדם את שפתם של מולייר ורובספייר ברחבי העולם.
לעיתים מצא טוב לב זה ביטוי בגמול כספי קטן, בצורת מילגת לימודים צנועה, ולעיתים בצורת קצרה שהות בארץ נכר, צרפת או בלגיה, לצורך 'השתלמות' והתוודעות ממקור ראשון עם שפתם ותרבותם של 'אוכלי רגלי הצפרדעים'.
היתה זו תקופה של דלילות רוחנית וחוסר בהירות חומרית שבאה לקיצה, לטוב או לרע, כשסיימתי את חוק לימודיי ויצאתי אל העולם החופשי, העולם 'האמיתי'.
ספרו של בן לרנר, Leaving the Atocha Station, מסופר מנקודת מבטו של בחור צעיר בשם אדם גורדון, השוהה במדריד במשך שנה בזכות מלגה. אדם זכה במלגה תחת התואנה שינצל את הזמן כדי לכתוב פואמה שעוסקת בהיסטוריה הפוליטית של ספרד, וביתר שאת במלחמת האזרחים הספרדית ובשנות משטרו של פרנקו שבאו בעקבותיה.
הספר זכה בארה"ב לשבחים מקיר לקיר, כולל מילות הלל מצד סופרים מצליחים כמו ג'ונתן פרנזן (התיקונים, FREEDOM) שהציב את ספרו של לרנר בין הספרים האהובים עליו בשנת 2011.
יש דמיון רב בין המספר, אדם גורדון, ובין הסופר, בן לרנר (יליד 1979). כמו המספר, גם לרנר הוא משורר צעיר שפרסם שלושה ספרי שירה, וכמו המספר שלו, גם לרנר שהה בספרד בזכות מלגת Fulbright. כמו כן, אימו של לרנר היא פסיכולוגית מצליחה, כמו אמו של המספר.
בקיצור, מדובר ברומן בעל יסודות אוטוביוגרפיים מובהקים.
את שם הספר, Leaving the Atocha Station, שאל לרנר משיר של המשורר האמריקרי ג'ון אשברי, סוג של מנטור שמוזכר מספר פעמים בספר שלפנינו.
בתחילת הרומן אנו מוצאים את אדם בתחילת השהות שלו במדריד, נטול השראה, או בורח מהשראה:
I had long worried i was incapable of having a profound experience of art [...] I was immensely suspicious of people who claimed a poem or piece of music "changed their life
אמריקאי במדריד
ככל שמתמשכת שהותו בעיר הספרדית, והוא מתיידד עם מקומיים ורוכש את שפתם, כך מתפצלת זהותו של אדם (הספרדים מעדיפים לקרוא לו אדן) ו'אני כפול' מחליף אותה (מחד הוא מנסה להתנער מדמות ה'אמריקאי במדריד' ולהידמות ככל האפשר למקומיים, ומאידך הוא נמנע מלהיטמע מידי, מתוך חשש 'להיחשף' יתר על המידה.
התוצאה: המספר חי בשני עולמות מקבילים.. שכן זו המשמעות האמיתית של רכישה ודיבור בשפה שניה: עליך לפצל את עצמך לשניים, ופיצול זה באישיות הוא הגורם המרכזי לבלבול ולמבוכה המלווה את גיבור הספר שלנו.
כשאתה דובר שפה שניה אתה נמצא מחוץ לעצמך, מחוץ לשפה, אתה אורח במסיבה בה כולם חברים טובים אך בוא תבוא השעה בה תסתיימנה החגיגות, כולם יחזרו לביתם החמים, ואתה תישאר בחוץ, מול הרוח הקרה.
***
קרע במציאות
הלך רוח זה של בלבול יאפוף את גיבורנו באשר ילך לאורך הרומן הקצר הזה (כ180 עמ') ויאפיין את גישתו לאמנות, ולחיים בכלל:
הבלבול הזה משפיע על 'שליחותו' של אדם ומשפיע על הערכתו העצמית, כאדם וכמשורר.
העובדה שהוא חי בארץ זרה בזכות מלגה, כלומר בזכות טוב ליבם של אחרים, חורה לו ופוגמת בחוויתו את 'הכאן והעכשיו':
וכדי למצוא מחסה מן השקר, מן הבדיה, הוא מתחיל לכתוב שירה, במין אמוק של התוודות, או פריקת עול. תחילה אין בכתיבה כל ישועה, וממש כשם שכתיבת שירה כרוכה במיסוך השפה, בהחלפת מילה אחת באחרת, בהמרת אובייקט בדימוי, ביצירה של אשלייה ובהוספה של רובדי-רבדים על מארגה העדין של השפה - כך גם המספר עסוק כל הזמן במיסוך זהותו, בהסתתרות או בהתחפשות.
Insofar as I was interested in the arts, I was interested in the disconnect between my experience of actual art works and the claims made on their behalf...
העובדה שהוא חי בארץ זרה בזכות מלגה, כלומר בזכות טוב ליבם של אחרים, חורה לו ופוגמת בחוויתו את 'הכאן והעכשיו':
As if i were a writer in flight from a repressive regime, rather than one of its most fraudulent grantees
אט אט מתבהרת המטרה האמיתית של שהותו במדריד: לשוב ולהיות הוא-עצמו, לחזור ולהיות האדם שהיה לפני שהיגר למדריד, ובה בעת להגשים את ייעודו ולהפוך למשורר, 'לאדם השלם':
A poet who alone was able to array the fallen materials of the real into a song that transcended it.
השהייה בארץ זרה, היא סוג של יציאה מעצמו, זמן-חלום, או פנטזיה אם תרצו, וסיומה של תקופה מסמנת בהכרח 'חזרה למציאות':
All of this, all of Spain, would cease to be real if I went back; it would be my year abroad, a year cast out of the line of years
נשמע ספר מעניין... תודה על הפוסט! מתאים גם למצב שאני נמצאת בו עכשיו, גם כן סוג של פנטזיה, שבסופה אצטרך לחזור למציאות:)
השבמחקמרתק, העיסוק בשפה כמגדירת זהות בכמה רבדים, תיאורך את מלאכת השירה בפוסט זה מיטיב ומבהיר את העיסוק הזה כולו, יתר על כן, הפכת את מלאכת תיאור כתיבת השיר לשיר בפני עצמו, אות של כבוד על כך..
השבמחקואולי שלא במתכוון, או שכן, יצא פוסט זה סמוך לפורים בהתאמה מוצלחת במיוחד, פרומו הפורים האינטלקטואלי הראשון שיצא לי לקרוא אי פעם.
ואיך הם? ספר לי, רגלי הצפרדעים?
על בוא הפורים, נאמר כבר: משנכנס אדר מרבים בשמחה..
השבמחקובאשר לרגלי הצפרדעים, האמת שלא טעמתי מעולם.. אבל פואה-גרה וסטייק טרטר.. זה כן!
אהבתי... והיית אך שמח....
מחקכבד אווז ובשר חי
אני מניח שבצרפתית זה נשמע הרבה יותר טוב, שזו דוגמא קולינרית לליבת הפוסט...
חיים של מהגר בארץ אחרת הם לפעמים קיום חסר מאוד, ונכה מאד; רחוק מה"פאמילייה", מהחברים, מהאהובים, מהרקע התרבותי שמגדיר אותנו; לפעמים זהו קיום שותק ללא say ולפעמים אפילו חסר זכויות בסיסיות...
השבמחקכמהגרת, תחושת הזרות והשוני בשנותיי הראשונות כאן, גרמו לי להתמודד עם עצמי בצורה יותר מעמיקה, ולרצות לספר את הסיפור...
''כשאתה דובר שפה שניה אתה נמצא מחוץ לעצמך, מחוץ לשפה, אתה אורח במסיבה בה כולם חברים טובים אך בוא תבוא השעה בה תסתיימנה החגיגות, כולם יחזרו לביתם החמים, ואתה תישאר בחוץ, מול הרוח הקרה''
השבמחקהוו , איזו רוח קרה .
קונפליקט שאנו הישראלים חווים, כשנימאס ובא לארוז מזוודה ולהימלט מפה ...
אטלס היקר,
השבמחקנדמה לי שזה פוסט שני שאתה כותב בנושא של מהגר/אדם הנמצא בארץ זרה והתמודדות שלו עם הזהות של עצמו. הפעם אתה קורא וכותב על שפה כמגדירת זהות...
גם שמו של המספר, אדם, יכול להעיד משהו; משהו ראשיתי, קמאי של אדם בארץ שהוא לא מכיר, שפה שהיא שפה שנייה לו... וגם אי הנוחות שהוא נמצא שם בזכות טוב ליבם של אחרים... זמן שאול.
כשאתה לבד בארץ זרה אתה הופך להיות מודע יותר לעצמך, מכונס וחוזר להיות האדם הבראשיתי.. על כל משמעויותיו.
יפה אמרת. תודה על תגובתך, מירב :)
השבמחק