ההולנדים הטובים

הכול היה גם יכול להיות אחרת.

באחד מן המחזות של ז'אן פול סארטר ('בדלתיים סגורות', דומני) מסופר בפריסאי אשר במהלך הכיבוש, מחשש מהכובש הנאצי, מחליט להיפטר מכמות ספרים נכבדה מספרייתו, שהיו ברובם יצירותיהם של 'סופרים אסורים'. בחופזה הוא משליך את הספרים בפתח בניין זר, בתקווה להסיח את מבטו של הכובש ממנו ולהפנותה כלפי אחרים, חפים מפשע ככל הנראה. לחרדתו נזכר אותו אדם שהספרים שהשליך מכילים כולם חותמת אישית (אקס ליבריס) בחלקה הפנימי של הכריכה. הוא נאלץ מייד לברוח מפאריס, פן ייתפס.

ספרו של האנס קיילסון, קומדיה בסולם מינורי, שראה אור לאחרונה בהוצאת כתר, בנוי סביב תֶּמָה קומית שמזכירה במידה רבה את זו המתוארת לעיל.

הנובלה שכתב קיילסון ראתה אור במקור בגרמנית בשנת 1947 אך 'התגלתה' ב2010 בלבד, כשתורגמה לאנגלית (בדומה ל'לבד בברלין', ספרו של האנס פלאדה, שגם הוא התגלה רק ב2009, על אף שראה אור גם הוא בשנת 1947.)
 

***

וים ומרי הם זוג, נשואים טריים, שמסכימים להחביא בעליית הגג שבביתם יהודי בשם ניקו במהלך הכיבוש הנאצי בהולנד. 

תחילה הכל הולך כשורה וניקו משתלב בחייהם כאילו היה בן בית. אך לזוג התמים ניכונה הפתעה, בה נעוץ הפאן הקומי שבנובלה, ומכאן שמה:

וים ומרי לא היו פחדנים מטבעם. כשהחליטו להסתיר אצלם מישהו, ידעו היטב מה הסיכון שלקחו על עצמם - עד גבול מסוים, ככל שניתן להעריך סיכונים מראש. שכן בסיכונים יש תמיד "הפתעות", ואותן אי אפשר כמובן לצפות מראש. 


אך נניח לעניין ההפתעה, שכן הוא בעל חשיבות פחותה לצורך פוסט זה. מעניין אותי יותר לחקור את המניעים האידיאולוגיים שעומדים מאחורי כתיבת הנובלה הזו, ושבאים לידי ביטוי בבחירות הספרותיות של קיילסון.

כאמור, וים ומרי מארחים בביתם אדם זר, יהודי, נרדף ע"י החוק. הם מחליטים לעשות זאת בעצת יופ, חבר לעבודה של וים ומעין פעיל מחתרת שעושה למען היהודים באמסטרדם:

יופ הכיר את האנשים שמהם תבע פעולה. עם האחד דיבר על ״פעולה אנושית טהורה״, לעומת זאת עם השני על ״אהבת הזולת הנוצרית כלפי הנרדפים״, ועם השלישי על החובה הלאומית״. כך השיג את מטרתו שהייתה תמיד זהה.

ואולם, מה שמניע את וים ומרי הינו עמוק יותר מהסבר כזה או אחר. קיילסון נוטע בגיבוריו רגש כן של שליחות:

מרי תפסה, שמילים כמו אהבת הזולת או חובה לאומית או אי-ציות אזרחי הן רק הד קלוש לרגש העמוק שהניע אותה ואת וים לתת לאדם נרדף מקלט בביתם.
 

***

ככל שמתקדמת העלילה ומרי ווים חולקים עם קרוביהם את סודם, הם מגלים שיותר ויותר אנשים מסתירים בביתם יהודים או מסייעים בדרך כזו או אחרת לסיום הכיבוש ומחבלים במאמציו של הכובש הנאצי:

"כמעט כולם עושים את זה״, אמר יופ, כדי לחזק אותו בהחלטתו. 

׳הטובים׳, אותן נפשות ששמות את ידיהן בכפותיהן כדי להציל יהודים, נמצאים בכל מקום בנובלה של קיילסון. למעשה כמעט שאינו מזכיר בספרו את משתפי הפעולה הנלהבים, עושי דברו של הפיהרר.
 

באמצעות הנראטיב הזה מסיר קיילסון, אם במכוון ואם לאו, את עול האשמה מהעם ההולנדי שקיבלו לזרועותיו כשנמלט מגרמניה להולנד ב1936, ומעניק לכולם תעודת פטור, כביכול עשו כל מה שיכלו, או לפחות את המוטל עליהם, כדי למנוע את רדיפתו והשמדתו של העם היהודי. ובכל זאת, הרכבות יצאו תמיד בזמן.. 

תחושה זו אף מתחזקת כאשר, כמעט מבלי משים, מבחין הקורא במְסַפֵּר, או שמא בסוֹפֵר, שמסתתר בין השורות:

לפני שלושה ימים תפסו את יופ; הוא נלכד, מתוך חוסר זהירות, בגלל הלשנה - מי יודע. דברים כאלו קרו עכשיו - לצערי - פעמים רבות מדי. זה היה סיכון שלקח על עצמו כל מי שהשתתף במשחק.

***

הספר שלפנינו מכיל יצירה נוספת, רשימה אוטוביוגרפית בשם כאן ביתי, בה עוסק קיילסון בעיקר בזכרונות מילדותו בגרמניה. על אף שליצירה זו חשיבות ספרותית פחותה מזו של הנובלת המוזכרת לעיל (שהוכתרה, אגב, כ'יצירת מופת' על ידי הניו-יורק טיימס) ניתן למצוא בה נימה אנושית כנה וניכרת בה רגישותו של הסופר.