המצאת היומיום

מרכז הסחר העולמי הוא הדימוי המונומנטלי ביותר שבין כל דימויי האורבניזם המערבי

לראות את מנהטן מקומתו ה-110 של מרכז הסחר העולמי. תחת האובך המתערבל ברוח, האי העירוני, ים בלב ים, מניף את גורדי השחקים של וול סטריט, מתחפר בגריניץ', מעמיד מחדש את גבעות מידטאון, נרגע בסנטרל פארק ולבסוף נעשה גבנוני מעבר להארלם. נחשול של קווים אנכיים. לרגע קט הראייה בולמת את המולתם. המסה עצומת הממדים משתתקת ממש תחת עינינו. היא הופכת למרקם שבו חופפים זה לזה הקצוות של השאפתנות והקלון, ההבדלים הבוטים בין גזעים וסגנונות, הניגודים בין הבניינים שנבנו אך אתמול וכבר הפכו לפחי אשפה וההתפרצויות העירוניות של חיי היומיום, אשר חוסמות את המרחב.

בשונה מרומא, ניו יורק מעולם לא למדה להזדקן תוך כדי משחק בכל שכבות העבר שלה. ההווה שלה ממציא את עצמו, שעה אחר שעה, בתוך פעולה שתכליתה להשליך את מה שהושג ולהתגרות בעתיד. עיר המורכבת ממקומות נישאים ומתבליטים מונומנטליים. הצופה יכול לקרוא בה יקום אשר נהנה עד להתפקע. 

כאן נכתבים הדימויים הארכיטקטוניים של צירוף הניגודים, אשר נוסה בעבר הרחוק במיניאטורות ובמרקמים מיסטיים. על בימה זו, עשויה בטון, מתכת וזכוכית, שמרחבי מים קרים משרטטים אותה בין שני אוקיינוסים (האטלנטי והאמריקאי), מרכיבות תכונותיו הנעלות ביותר של הגלובוס רטוריקה אדירת ממדים של הפרזה, הן בהוצאה והן בייצור. 

[...]

ההתרוממות עד פסגת מרכז הסחר העולמי פירושה היחלצות מאחיזת העיר. הרחובות אינם מחבקים עוד את הגוף ואינם הופכים בו חזור והפוך על פי חוק אנונימי; הוא אינו מנוכס, אינו שחקן ואף אינו משוחק על ידי המולתם של הבדלים רבים כל כך ועל ידי עצבנותה של התחבורה הניו יורקית. מי שמטפס לגובה זה נחלץ מההמון הסוחף, המערבל בתוכו כל זהות, בין אם של מחברים ובין אם של צופים. כשהוא נמצא מעל למים אלה, איקרוס יכול להתעלם מתחבולותיו של דדלוס בתוך מבוכים ניידים שאין להם סוף. התרוממותו הופכת אותו למציצן. היא מעמידה אותו במרחק בטוח, הופכת את העולם המכשף שהיה בתוכו כ"דיבוק" לטקסט הנמצא לפניו, בטווח ראייה. הודות להתרוממות זו אנו יכולים לקרוא את העולם הזה, אנו יכולים להיות עין השמש, מבטו של האל. התלהבותו של דחף סקוֹפי  וגנוסטי. להיות אך ורק הנקודה הצופה, זו בדיית הידע.

[...]

הרצון לראות את העיר קדם לאמצעים הנחוצים לסיפוקו של אותו רצון. הציורים מימי הביניים ומתקופת הרנסנס דימו עיר שנראתה בפרספקטיבה מבעד לעין שעד אותה עת לא הייתה קיימת כלל.  הם המציאו בו-זמנית את המעוף מעל העיר ואת הפנורמה שמעוף זה אִפשר. בדיה זו הפכה את הצופה של ימי הביניים לעין שמימית. היא יצרה אֵלִים. האם השתנו פני הדברים מאז ארגנו הליכים טכניים "כוח רואה כול"?  העין הטוטלית, שדמיינו ציירי העבר הרחוק, שורדת בתוך יצירותינו. אותו דחף לבחון את הדברים רודף את משתמשי התוצרים הארכיטקטוניים, בבואו להגשים היום את האוטופיה שאתמול הייתה רק מצוירת. המגדל בן 420 המטרים, אשר משמש חרטום למנהטן, ממשיך לבנות את הבדיה היוצרת קוראים, הופכת את מורכבות העיר לקריאוּת ומקפיאה את ניידותה האטומה לכדי טקסט שקוף.

[...]

ומנגד, משתמשיה הרגילים של העיר חיים "למטה", במקום שנפסקת בו הראוּת. הצורה הבסיסית של התנסות זו היא היותם צועדים (Wandersmänner) שגופם מציית למשיכות העט העבות והדקות של "טקסט" אורבני, שאותו הם כותבים בלא שיוכלו לפענחו. משתמשים אלה משחקים במרחבים שאינם נראים; הם אינם מכירים אותם אלא באופן עיוור, כמו במגע האהבה פנים אל פנים.

[...] 

מכיוון שהיא חומקת מהטוטליזציה הדמיונית של העין, מוזרותו של היומיום אינה עולה על פני השטח, או שפני שטחה הם רק גבול קדמי, שוליים הנגזרים על רקע הנראה. הייתי רוצה לאתר, בתוך המכלול הזה, פרקטיקות הזרות למרחב ה"גיאומטרי" או ה"גיאוגרפי" של ההבניה החזותית, הפנאופטית או התיאורטית. פרקטיקות אלה של המרחב מתקשרות לצורה ייחודית של פעולות ("אופני עשייה"), ל"מרחביות אחרת"  (חוויה "אנתרופולוגית" פואטית ומיתית של המרחב) ולתנועה אפלולית ועיוורת של העיר המאוכלסת. זו עיר נודדת, עיר מטפורית, אשר מחלחלת באופן הזה אל תוך הטקסט הבהיר של העיר המתוכננת והקריאה.

***

מתוך ספרו של מישל דה-סרטו, "המצאת היומיום" שיראה אור בקרוב בהוצאת רסלינג.