המשפחה לפני הכל

They fuck you up, your mum and dad. 
They may not mean to but they do.
They fill you with the faults they had 
And add some extra, just for you.  
 - Philip Larkin

הקטע הנ"ל לקוח מתוך שיר שהקדיש המשורר הבריטי פיליפ לרקין להוריו. אך לו בלרקין עוסק פוסט זה, אלא בסופר ומחזאי בריטי אחר, אלן בנט, בן דורו של לרקין. על ספריו של הסופר הבריטי אלן בנט, כתבתי בבלוג זה יותר מפעם אחת.

בשנת 2007 פרסם מר בנט ספר עב כרס בשם Untold Stories המאגד מספר רשמים אוטוביוגרפיים לצד מבחר מאמרים שכתב בנושא התיאטרון והספרות. הממואר הקצר A Life like Other People's (כמאתיים ומשהו עמודים) לקוח מתוך הספר הנ"ל.

במיטב המסורת השמרנית, A Life like Other People's עוסק בעיקר בחברי משפחתו של בנט מאשר בחייו של הסופר עצמו. באקט של אלטרואיזם מובהק, הסופר/מספר ממנה את עצמו כשומר הגחלת ומעמיד מונומנט ספרותי לכבוד משפחתו:

Since i am the educated one, I should keep the family record, or a censored version of it. 

 

***

Our family was no better or worse off than our neighbors but in all sorts of ways, that were no less weighty for being trivial, we never managed to be quite the same.

על פניו, הוריו של הסופר אינם דמויות מעניינות במיוחד. אם ההנחה הבסיסית מאחורי כתיבת אוטו/ביוגרפיה או ממואר היא שהחיים המתוארים הינם יוצאים מן הכלל או מעניינים מיוחדים, הרי שהוריו של בנט הינם אנשים פשוטים שלא חוו בחייהם אירועים יוצאים מן הכלל. ההיפך הוא הנכון:

It reaffirmed their natural preference not to want to attract attention..

וכן:

Neither Mam nor Dad was ever a big joiner, 'not wanting to mix' both their affliction and their boast.

על כן תחילה נדמה לבנט, כסופר צעיר, שאם ברצונו לכתוב פרוזה (fiction) בוודאי לא יימצא חומרים לכתיבה בחייו-שלו:

In 1966 i had just begun to write but ohad already given up on my own background because the material seemed so thin.

אולם מתוך מהלך חייהם נטול הריגושים של הוריו, בנט, שניחן בחוש דרמה מפותח, מבקש בכל זאת לדלות אירועים יוצאי דופן:

During the war I often think how lucky I am to have been born in England and not to be living in an occupied country oe even Germany itself. In fact it is my parents who are the lucky ones as I am the kind of child who, always attention-seeking, would quite happily betray them to the Gestapo if it meant getting center stage.

ואכן, מתחת לפני השטח רוחשים כל מיני אירועים שהוריו ביקשו להצניע, או כלל לא לגלות: במהלך הממואר, בנט חושף אירועים מההיסטוריה של המשפחה שלו שבמשך שנים היו אפופים במסך של מסתורין, כמו ׳מדוע אין בביתו אף תמונה מהחתונה של הוריו כמו בבתיהם של כל חבריו?׳ (הוריו נאלצו להתחתן בחופזה בשעת בוקר מוקדמת, על מנת שאביו, ששימש כקצב בקו-אופ בעיר לידס, יוכל להגיע לעבודה, כבכל בוקר, בשמונה ורבע פונקט) או ׳מדוע אין מצבה על קברו של סבו?׳ (הוא התאבד..)

בנט והוריו ניהלו אורח חיים פשוט אם כן, חיים שקטים וחסרי תמורות מרעישות, מלבד כמה אירועים מוצנעים כמו התאבדותו של הסבא, שנשמרה בסוד במשך שנים, ואובדן הדעת של אימו של הסופר בערוב ימיה, מה שהוגדר בזמנה כ׳דיכאון קל׳ שוודאי יחלוף במהרה, אך נמשך למעלה מחמש עשרה שנים, עד למותה. אירועים אלו מוצאים את דרכם לתסריטיו ומחזותיו של בנט (טירופו של המלך ג׳ורג הוא המפורסם שבהם.)

הידרדרותה של אימו תופסת מקום מרכזי במממואר של בנט, והוא מתאר את התהליך שזו עוברת לנגד עיניו בדיוק נטול סנטימנטליות:

Second childhood in my mother's case is not just a phrase but a proper description of how skills learned in the first years of her life are gradually unlearned at its end and in reverse order: speech has come out of babble and now reverts to it.

בנט מתאר גם את השפעתה של המחלה על שאר בני הבית, ועל אביו במיוחד:

Love apart, what led my father to drive fifty miles a day to visit his wife was the conviction that no one else knew her as he knew her..

ואינו חוסך שבטו בתיאור ההרס שהמחלה מביאה על התא המשפחתי בכלל, ועל אביו בפרט:

In the end it was her disease that killed him

***

Literature is of as much moment to me as life מכריז בנט באמצע הממואר שלו, אולם הקורא הזהיר מבחין בנקל עד כמה החיים עצמם משפיעים גם על הספרות, מחלחלים לתוכה כמים עיקשים, ומוצאים את דרכם אל לב ליבה.