אהבה שאינה תלויה בדבר

את ספרה של אלייט אבקסיס, אירוע משמח, רציתי לקרוא כבר כמה שנים, אך כנראה ששעון ביולוגי כלשהו מנע ממני לעשות זאת עד לרגע זה. שכן אירוע משמח עוסק באחת החוויות הראשוניות ביותר אך עם זאת המבלבלות מכולן: חווית ההורות.

לפני למעלה משנה נולד לי בן. ילד ראשון. תהליכי הגדילה הכואבים ומבלבלים שהוא חווה בכל יום מחייו הקטנים מהדהדים בחוויה המתהווה שלי כהורה, ונמהלים ברגעי האושר הכרוכים בגילויו של עולם חדש. באחת הדהדה במוחי הקלישאה, שהיא אמת בסיסית ופשוטה: כשם שאיננו באים לעולם 'מוכנים', כך גם אין אנו נולדים הורים. אנו נהפכים להורים.

מאיפה התחיל הטירוף הזה שלאנשים יש ילדים?  

 

עבורי, ההורות היא תהליך הדרגתי של יציאה מהבועה: השלת מעטפת האגו לטובת אדם אחר; או במילים אחרות, פשוטות יותר: חשיבה על מישהו אחר לפני שאתה חושב על עצמך. כן, תאמרו לי, האהבה לבן או בת זוג גם היא סוג של יציאה מתוך עצמך, אך בניגוד גמור לאהבת ילד, אהבה שאינה תלויה בדבר, האהבה לבת או בן זוג, כפי שאמר אפלטון, ״היא באוהב ולא באהוב.״

אין זה משנה מדוע אני מביאים ילדים לעולם, אם אנו עושים זאת ממניעים אגואיסטיים (כלומר, כדי להמשיך את שושלתנו, או להאדיר את עצמינו בעינינו,) התוצאה ברורה: מרגע שהבאנו ילד לעולם עלינו להציבו לפנינו, לעיתים אף במקומינו.

***

בתחילת ספרה של אבקסיס אנו מוצאים את המספרת שלה בשפל המדרגה:


כשנתקלתי בהשתקפות שלי בראי, ראיתי את עצמי: כורעת על ארבע, הלחיים נפולות, העיניים עצובות, הנחיריים מורחבים. הפכתי לכלב או שהייתי בהיריון.

ובמקום אחר:

בחודש התשיעי החושים מוטרפים, רמת ההורמונים בשיאה, פרחתי. הרגשתי טוב מאי פעם, בשיא המיניות שלי. כאילו סוף סוף הייתי אני עצמי [...] חיכיתי לחיים. לא ידעתי שהם טומנים בחובם אנרכיזם.

השינוי הפיזי הכרוך בתהליך ההיריון הוא כואב אך הוא זמני בלבד. אולם הוא מהדהד את השינוי האמיתי שעתיד להתרחש בחייה של המספרת: החיים שחיה עד לנקודה זו עתידים לבוא לידי סיום ואת מקומם יתפסו חיים אחרים, שמישהו אחר, תינוק קטן ונטול אחריות, עתיד להכתיב את סידרם.

זוג מאוהב עם ילדים, לאורך זמן, אני לא מכירה. אף לא אחד. 


ההורות לפי אבקסיס איננה מבשרת רק את מות האינדיבידואליזם, את מות האגו. גם בחיי הזוגיות פוגעים הילדים. הנה כך מתארת אבקסיס את תשוקתה לבן זוגה, לפני בואה של ביתה לאה לעולם:

די היה בעפעוף, בחיוך, כדי שהלב שלי יקפוץ. די היה במבט. זה היה ברור. היה בינינו משהו מיוחד ומשוגע, כמו קסם. בדמותו התרכזו כל התשוקות שלי, כל הפנטזיות שלי. הייתי המשרתת שלו, השפחה שלו. הודיתי לאל האהבה. חייתי רק למענו.

מאוחר יותר, בעקבות בואה של ביתם לעולם והתמורה שבִּיאָה זו מבשרת בחייהם הזוגיים, חל שינוי בלתי צפוי בתשוקה נטולת עכבות זו:

לפני כן הייתי מאוהבת. אחרי כן הקשר שלנו הפך לבלתי אפשרי. היה מחסום בינינו, מחסום פיזי שלא היה אפשרי לעבור, והמחסום הזה היה לאה [...] פרי אהבתנו, הרס הזוגיות שלנו. 

ובמקום אחר: 

אהבתי אותו כגבר, חשבתי שאעריץ אותו כאָב, אבל להפתעתי הרבה גיליתי שהוא ילד. לכן רקמתי כלפיו רגש חדש ומטריד: בוז.

המסקנה ברורה: ההורות מחריבה את הזוגיות. זו נקודת אל-חזור ממנה יכולים לצאת רק בשן ובעין:

פגענו זה בזה. אמרנו דברים נוראיים זה לזה, דברים שאי אפשר לעמוד בפניהם. רבנו. התווכחנו, השפלנו זה את זה, העלבנו זה את זה. התנהגנו רע זה לזה, אמרנו מילים מעליבות, מילים שלא שוכחים. אמרנו דברים ששוברים. כבר לא היה לנו עניין זה בזה. התרחקנו. היינו כמו שתי יבשות שפונות לכיוונים שונים [...] ההרס של הקשר שלנו היה עז ופטתי.

מה צריך לדעת על החיים כשאנחנו מעניקים חיים?

כולם יכולים לעשות ילדים, ובכל זאת מעט מההורים לעתיד יודעים את האמת, שזה סוף החיים.

סופו של דבר, התינוקת שזה עתה באה לעולם הולכת ותופסת יותר ויותר מקום בחייה של המספרת ושל בעלה ומשבשת את הסדר הטוב ששרר בהן עד לבואה.


יש להודות בכך, בין אם זה נובע מתוך צורך לפצות על חוסר שחווינו בחיינו ובין אם אנו מרגישים ש'זו רוח התקופה', מהרגע שהופיע בחיינו, התינוק תופס בחיינו מקום גדול מאוד, א-פרופורציונלי ומוגזם. אבקסיס מציעה:

ואם נפסיק להגיד שתינוק הוא אדם? אמרו לנו יותר מידי שהוא אדם, אולי בגלל זה כל כך הרבה מונח על הכף [...] יצרנו את התינוק כי האמנו שיש לו מקום בחברה, הוא תכף יתפוס את כל המקום.

אני מתפתה לכתוב: אם אתם מכירים מישהי בהיריון או מישהו שבת זוגתו עתידה ללדת בקרוב, עשו להם טובה ואל תמליצו להם לקרוא את ספרה של אבקסיס. עד כדי כך ספרה מזעזע ומייאש. 

ספרה של אבקסיס עוסק אולי בטראומת ההריון, הלידה ובעיקר האמהות, אך עבורי, כגבר, זהו ספר חשוב  שמסביר, הלכה למעשה וביעילות רבה יותר ממדריך כזה או אחר, את תהליך השינוי, הפיזי והרגשי, שאנו  חווים כהורים טריים, גברים ונשים כאחד.