אלמלא חיפשה דונה מאריה ד'אוולוס מעט חום במיטתו של גבר אחר, ייתכן שלא היה מוצא דון קרלו ג'זואלדו* את מקומו בין גדולי המלחינים האיטלקים.
את היצירה הגדולה ביותר שלו, כך נהג לומר שנים אחרי היום העקוב מדם, כתב על מצעי הכותנה הלבנים בדמם של צמד קורבנותיו.
מנקודה זו, החלו חייו של ג'זואלדו לסטות ממסלולם הישר, ואולי טוב שכך..
לא שריצה תקופת מאסר כלשהי בגין מעשיו, שומו שמיים. כבן אצולה היה חסין מהַעֲמָדָה לְדִין (הרי לא יעלה על הדעת שנסיך וֶנוֹסה ירצה את עונשו בתא כלא עם אחרון פְּשׁוּטִי העם).
עם זאת, מתוך חשש לנקמה, פרש זמן מה לאחר הפרשייה לטירתו שבמחוז פרארה, שם קיווה למצוא השראה בין מוזיקאים ומלחינים.
והנה זה פלא, עוד לא יבש דמם של זוג האוהבים וכבר העלה על הכתב את ספר המדריגלים הראשון שלו.
השבחים לא איחרו לבוא, אך טעמה המר של הבדידות פשה בחייו של ג'זואלדו. רק ביצירותיו השמיימיות מצאה נפשו ישועה.
שעות ארוכות היה מתענג על הצלילים שהפיקו ידיו, ולעונג שסיפקו לו לחניו היה רק יריב אחד: מכתבי הנאצה שכתב לאשתו השניה, לאונורה ד'אסטה, שהדירה את רגליה מטירתו של הרודן זמן קצר אחרי נישואיהם.
בערוב ימיו, נהג לבקש ממשרתיו שילקוהו, יש אומרים כדי לכפר על מעשיו. ברגעי האקסטזה אליהם הגיע בזכות הייסורים, היו עולים לנגד עיניו דימויים מילדותו: אימו, אַחְיָנִיתו של האפיפיור פיוס הרביעי, רכונה על רקמתה, טווה חוטי אַרְגָּמָן, מאזינה לבנה הקטן פורט על מיתרי הלָאוּטָה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה