כל האהבות המטורפות

בשנה האחרונה, כמִנְהָגי בשנים שקדמו לה, קראתי בעיקר ספרים ׳עכשויים׳, כלומר כאלו שנכתבו או ראו אור בשנה-שנתיים האחרונות. למעשה, ניתן למנות על יד אחת את הספרים שקראתי השנה ושנכתבו לפני 2010. 


סטיתי מהרגלי פעמים ספורות בלבד, כשקראתי רומנים שראו אור אי שם מעבר למילניום, כמו Mygale של תיירי ג׳ונקה, שראה אור בצרפת ב1995, או Horse Crazy של גארי אינדיאנה, שפורסם בארה״ב בשנת 1989, השנה בה נפלה החומה.. ואם כבר הזכרנו את החומה, אז גם את ספרו של איאן מקיואן, כלבים שחורים, שפורסם באנגליה ב1992, קראתי לראשונה השנה.. וריטואלים מאת סס נוטסום ההולנדי, אחד מספרי השנה שלי, בכלל ראה אור ב1983..

עד כאן נוסטלגיה לקריאות של השנה שהנה הסתיימה.. 


הארכתי קצת בתיאור הרגלי הקריאה שלי כדי להמחיש נקודה כפולה: חלק ניכר מן הספרים שקראתי השנה, ושראו אור בסמיכות לתחילת הקריאה, לא יישרדו את תהליך ה׳ברירה הטבעית׳ הנכפה על שוק הספרים, כמו על שווקים רבים אחרים.. הקריאה בספרים ש׳שרדו׳ את מרחק השנים, לעומת זאת, היא סוג של ביטחון באיכות.

אלו ספרים שצליל הֶמְיָיתם נישא באופן ברור ובהיר מבעד למסך העשן של השנים, בניגוד לספרים שקולם נשמע אך ורק משום ששוחרר לחלל העולם לא מזמן..

***

קלאסיקה היא יצירה שאף אם נקרא בה בפעם הראשונה, נרגיש כאילו קראנו בה בעבר.

קלאסיקה היא יצירה שלעולם לא תמצה את מה שביכולתה לומר לקוראיה.

הקלאסיקה ״שלך״ היא יצירה שאינך יכול להישאר אדיש בפניה, יצירה שמסייעת לך בהגדרת זהותך ביחס ישיר אליה או בניגוד אליה.

Why Read the Classics? (1999), Italo Calvino

שלושת ה'דברות' הנ"ל, הלקוחות מתוך ספרו של איטאלו קאלווינו, "מדוע לקרוא את הקלאסיקות", סוג של כתב הגנה לספרות שנדמה לעיתים שנשכחה בלב ים הספרים הרואים אור מידי שנה - מהדהדות במהלך הקריאה בספרו של ארנסטו סבאטו, המנהרה (The Tunnel).

סבאטו, יליד בואנוס איירס, נפטר השנה, זמן קצר לפני יום הולדתו המאה במספר. את ספרו הראשון המנהרה, פרסם כבר ב-1948 (הספר ראה אור בעברית בהוצאת עם-עובד. למורת רוחם של קוראי אביא פה ציטוטים מהספר בתרגומו האנגלי, התרגום שאני קראתי.) מלבד רומן זה, סבאטו פרסם רק שני רומנים נוספים, ואת רוב מרצו הספרותי הקדיש לכתיבה עיונית.

המנהרה, ספק רומן קצר ספק נובלה ארוכה, נמסר כמונולוג ע״י הצייר המפורסם חואן פבלו קסטל, שמתוודה בפני קוראיו, במיטב מסורת ה'וידויים הגדולים' של סופרים כמו אלבר קאמי (ע"ע הנפילה, בעתיד לראות אור השנה ברגום חדש, בהוצאת עם-עובד,) ודוסטוייבסקי (מכתבים מהמחתרת,) מדוע רצח את אהובתו מריה.

Experience has taught me that what seems clear and evident to me is never so to my fellow human beings

 

בתחילת הרומן אנו נתקלים בחואן פאבלו קסטל, שסובל מכל רגע שהוא נאלץ לבלות במחיצת באי תערוכת הציורים שלו ומביע שנאה עמוקה לבני אדם, ולאנושות בכלל - שנאה המהולה בתחושת עליונות - כשהוא מבחין במריה, המתבוננת בפרט מאחת מתמונותיו, פרט שברח מעיני הקהל הרחב.

כבכל האהבות המטורפות, כל המאוויים החשוכים ביותר של קסטל - פירות הביאושים של הבדידות והאובדן, הפחד והטירוף - מתנקזים אל תוך מושא האהבה שלו, מריה, ונופחים בו תקווה אבודה מראש: קסטל מתעמר באהובתו מריה, במטרה לשוב ולהגיע לרגע האמת שחלקו יחדיו, והקשר שנרקם בין השניים, המבוסס על רגע טהור אחד של 'הבנה', מידרדר במהרה לפסים אלימים..

There are times i feel nothing has meaning [...] Was our life nothing more than a sequence of anonymous screams?

הספר שלפנינו הוא נראטיב של מסכת שיגעון, שבמהלכו אונס קסטל את ההיגיון שלו על כל הנעשה סביבו, תוך כדי שהוא חושף בפני קוראיו תודעה שסועה, תוצר ישיר של זהות הנקרעת בין אהבה, אמפתיה וחמלה וזעם בלתי נשלט המשולח בכל מקורביו:

While one part of me strikes a pose of humaneness, the other part cries fraud, hypocrisy, false generosity

מתוודה קסטל. 

כמר ג'קיל ומר הייד, פעם הוא המענה ופעם הקורבן:

I could not suppress the thought that Maria was playing the most subtle and cruel games [...] I had surrendered myself to her wholly, defenseless as a newborn babe

***

A personal hell of analyzing and imagining

הוידוי, משימה פשוטה לכאורה, מוליד נראטיב מפותל למדי, הממחיש לקורא את נפתולי מחשבתו המורכבת של קסטל, המוּנָעת פעם ע"י היגיון קר ופעם ע"י סערת רגשות:

My mind is a dark labyrinth [...] I never know why i do certain things [...] Think of the captain of a ship who is constantly charting his position [...] But imagine that he does not know why he is sailing toward it

 

כך מתוודה המספר.. אך במקום אחר אנו למדים שהוא אדם אנליטי ומחושב, שמנתח כל התרחשות הנגלית אל מול עיניו וכל מילה שהוא שומע:

My mind is like a calculating machine, constantly computing

הקורא, שמנסה כל העת לגבש תמונה ברורה ביחס למאורעות שקסטל מתאר (הרי הקריאה היא ניסיון תמידי להבין) נאלץ להתמודד עם הסתירות האלו וחוסר יכולתו ליישב בינן.

על אף האמור לעיל, חואן פבלו קסטל איננו המפלצת שהייתם מצפים מרוצח להיות.. בסופו של דבר, הוא איננו אלא דמות טראגית הכלואה בתוך מנהרה חשוכה של בלבול ובדידות. גם אם הוא מצליח להבליח אל האור למספר רגעים במהלך הרומן הסוער הזה, הוא נותר בסיומו של הרומן בודד כמו חיה נטושה.