The sound of language

אחד הסיפורים שנקשרו בדברי ימיה הקולוניאליסטיים של בלגיה מספר שהמלך ליאופולד השני, שבין נתיניו האמוללים מצאו את עצמם, בין השאר, ילידי קונגו, ביקש שייערך שם ניסוי על ילדי המקומיים: כמה תינוקות נלקחו מאימותהם ברגע שנולדו וגודלו ע"י אחיות שנתבקשו לא לדבר עם התינוקות המטרה הייתה לבדוק כיצד יתקשרו התינוקות ביניהם ועם האחיות ללא שפה משותפת. התינוקות לא שרדו ללא היכולת לתקשר

Language is our mother, and it is through language that we come into this world 

Diego Marani, New Finnish Grammar

יכולת הדיבור, והשפה שבאמצעותה זו באה לידי ביטוי, הן שמוציאות אותנו באחת מתוך הרחם האימהי, קושרות אותנו אל העולם באמצעות קשרי-קשרים, ויוצרת בינינו ובין בני האדם המקיפים אותנו מערכת מורכבת של מחויבויות הדדיות.

ואולם, אם יכולת הדיבור היא אמצעי התקשורת בין בני אדם, מה קושר את האדם למקום בו נולד וגדל? עד כמה מעגנת השפה את האדם למקום בו היא נהגית? עד כמה קשורה זהותו של אדם לשפה עליה התחנך ובה למד לארגן את מחשבותיו?

***

ספרו של דיאגו מאראני, דקדוק פיני חדש עוסק בשאלות אלו, וברבות אחרות. מאראני, סופר, עיתונאי ומתרגם איטלקי שעובד במכון למולטילינגואליזם של האיחוד האירופאי (כן, יש ברי מזל שזו הגדרת התפקיד שלהם) אף המציא שפה, יורופאנטו, השואלת מילים ממגוון רחב של שפות אירופאיות.

נקודת הזמן בה מעוגנת העלילה היא שנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השניה. את הנוף האירופאי זרוע ההרס מאכלס ערב רב של דמויות תלושות ופגועות, חסרות זהות ומוכות בבלבול..  

Without memory, no man can live

הגיבור שלנו, מאסימיליאנו ברודאר, איטלקי פצוע מלחמה שלקה באמנזיה קשה, מוצא את עצמו על סיפונה של הסירה טובינגן, שיצאה לדרכה מצפון אפריקה, דרך טריאסט, איטליה, בדרכה לגרמניה, כשעל סיפונה חיילים פצועים ופגועים מוחית, וכן צוות רפואי הכולל אחיות ונוירולוג, ד״ר פטריק פריארי, גרמני ממוצא פיני, החולק את הנראטיב עם המטופל שלו.

בין הנוירולוג הפיני והפצוע נקשר קשר אמיץ: הרופא, שמאמין שמטופלו גם הוא פיני (מאסימיליאנו נמצא חסר הכרה כשהוא לובש מעיל שבדשו שמו של חייל פיני, סמפו קריילנן), נקשר למטופלו וכופה עליו, מבלי משים, זהות חדשה, בכך שהוא מלמד אותו לדבר בשפה הפינית:

The language which the doctor believed to be buried somewhere in my damaged brain was also his [...] Doctor Friari felt that in some abstract way we both belonged to the same world. We were bound together by some mysterious link, some bond which was not to do with blood, but which resonated in the sound of language.

תחילה, מאסימיליאנו שרוי במצב 'בראשיתי' למדי. רוחו כטאבלה ראסה; עול העולם השורר בקרבנו והבא לידי ביטוי באמצעות השפה ודיבורה איננו חל עליו:

I could not remember who I was, nor did I have the curiosity to do so. My thoughts seemed to well up out of nothingness and then sink down again into the porous soil of my unfocused consciousness. Later on, I thought back to that sensation almost with regret. For just a few, marvelous days I was untouched by memory, free from recall, released from pain. I was just a bundle of cells, a primitive organism like those which peopled the earth millions of years ago.

בדִּיּוּק של מנתח, מאראני מתאר כיצד גיבורו רוכש את יכולות הדיבור ומתחיל לעשות את צעדיו הראשונים בשפה הפינית. תחילה, השפה איננה אוסף של צלילים בערבוביה והאותיות - סימניה של תרבות שנכחדה:

Even the letters, which I thought I knew one by one, which I had the feeling I could write without difficulty, had now become signs without sounds, mute hieroglyphics from some vanished civilization

השפה מרגישה כמו גוף זר בפיו של הדובר, כמו קליפה חלולה:

Those unknown sounds would echo emptily in my mouth and head without leaving anything behind, like an echo dying away gradually

זהו גם מצב מסוכן מאוד של אליאנציה ודיסאוריינטציה:

I was prey to a fear such as I’d never known. I felt that I was sinking, losing all contact with the outer world 

***

How many words were needed to bring a man to life!

בעצת ד״ר פריאר, סמפו (מאסימיליאנו) נוסע להלסינקי, שם הוא מקווה לגלות את זהותו. הוא מוצא מחסה בבית חולים לנפגעי מלחמה, שם הוא פוגש את הכומר אולוף קוסקלה, דמות סמכותית נוספת בחייו החדשים (Life is a set of rules. Beyond the rules lies sin, incomprehension, perdition)

הכומר שוקד עם סמפה על לימוד השפה הפינית, על רזי דיקדוקה, וחושף בפניו עולם תרבותי עשיר במיתולוגיה. אולם, צל של ספק מעיב על תהליך ההיטמאות שסמפה עובר בקרב החברה הפינית, שכן; 

A learnt language is just a mask, A form of borrowed identity; it should be approached with appropriate aloofness, and its speaker should never yeaךd to the lure of mimicry, renouncing the sounds of his own language to imitate those of another. Anyone who gives in to this temptation is in danger of losing their memory, their past, without receiving anything in exchange.

ה'כישלון' ברכישת השפה החדשה מיתרגם כאמור בבלבול חמור בזהותו של סמפו, והכאב שבא בעקבות למידת השפה (האין הפסיכולוגיה המודרנית איננה אלא דִּבְרוּר הכאב, מתן דרור וחופש לתחושות המועקה, אותו mal de vivre?)

My lost memory had become my excuse for giving up on life

מה עולה בגורלו של סמפו (מאסימיליאנו)? לא אגלה כאן.. רק אומר שדקדוק פיני חדש הוא אחד הספרים המעניינים שיצא לי לקרוא השנה. הקריאה בו דומה אמנם לתנועתה של שוברת קרח המפלסת את דרכה בינות לקרחוני השפה, אך התגלית שבהתמדה בקריאה בספר זה, כמוה כלמידת שפה חדשה, כואבת ומעשירה בה בעת..