שאלה של אמא יהודייה

שי קטן לחנוכה, הנה קטע מתוך התרגום העברי של הספר 'שאלת פינקלר', מאת הווארד ג'ייקובסון, זוכה פרס בוקר לשנת 2010, שעתיד לראות אור בקרוב בהוצאת כתר. מתרגם: יותם בנשלום. עורכת: לי עברון ועקנין:


אלמלא נישאה לליבור, לפחות על פי הפולקלור המשפחתי, הייתה מלכי הופמנשטאל נעשית ללא ספק פסנתרנית קונצרטים מצליחה. הורוביץ שמע אותה מנגנת את שוברט בחדר אורחים בצ'לסי ודיבר בשבחה. היא ניגנה את היצירות כפי שראוי לנגנן, כך אמר, כאילו ששוברט מאלתר אותן תוך כדי נגינה – אימפרוביזציות מלאות רגש שמאחוריהן טון אינטלקטואלי מוקפד. משפחתה הצטערה על נישואיה לליבור מסיבות רבות, והעדרם של טון אינטלקטואלי ושל חינוך ראוי, העגה העיתונאית ההמונית שבפיו והחברים שאיתם התרועע לא היו מן הפחותות שבהן, אך יותר מכול הצטערה על העתיד המוזיקלי שהשליכה מלכי מאחורי גווה.


"אם את חייבת להתחתן, למה לא עם הורוביץ?" שאלו אותה.


"כי הוא מבוגר ממני פי שניים," השיבה להם מלכי.


"אתם יכולים לשאול אותי כבר למה אני לא מתחתנת עם שוברט."


"מי אמר שבעלך לא יכול להיות מבוגר? מוזיקאים חיים לנצח. ואם הוא ימות לפנייך, נו טוב..."  "הוא לא מצחיק אותי," אמרה. "ליבור מצחיק אותי."  


היא יכלה להוסיף שהורוביץ כבר נשוי לבתו של טוסקניני.


וששוברט מת מעגבת.

מעולם לא התחרטה על החלטתה. לא כאשר האזינה להורוביץ מנגן בקרנגי הול – הוריה מִימנו לה נסיעה לאמריקה כדי שתשכח את ליבור וקנו לה כרטיסים לשורה הראשונה כדי שהורוביץ לא יחמיץ אותה – לא כאשר צבר ליבור מוניטין מסוימים ככתב בידור ונסע בלעדיה לקאן, למונטה קרלו ולהוליווד, לא כאשר שקע באחד מן הדיכאונות הצ'כיים שלו, אפילו לא כאשר מרלן דיטריך, שלא הכירה בקיומו של אף אזור זמן פרט לזה שלה, התקשרה אל דירתם בלונדון משאטו מרמונט בשלוש בלילה, קראה לליבור "חומד" וייבבה מבעד לשפופרת.

ובמקור:

Had she not married Libor, or so the family mythology had it, Malkie Hofmannsthal  would in all likelihood have gone on to be a successful concert pianist. Horowitz heard her play  Schubert in a drawing room in Chelsea and commended her. She played the pieces as they  should be played, he said, as though Schubert were inventing as he went along - emotional  improvisations with a bracing undernote of intellectuality. Her family regretted her marriage for  many reasons, not the least of them being Libor's lack of intellectuality and breeding, his low  journalistic tone, and the company he kept, but mostly they regretted it on account of the musical  future she threw away. 

'Why can't you marry Horowitz if you have to marry someone?' they asked her. 'He is twice my age,' Malkie told them.

'You might as well ask why I don't marry  Schubert.' 

'So who said a husband can't be twice your age? Musicians live for ever. And if you do  outlive him, well . . .'

'He doesn't make me laugh,' she said. 

'Libor makes me laugh.' She could have added that Horowitz was already married to Toscanini's daughter. 

And that Schubert had died of syphilis.

She never once regretted her decision. Not when she heard Horowitz play at Carnegie  Hall - her parents had paid for her to go to America to forget Libor and bought her front-row  seats so that Horowitz shouldn't miss her - not when Libor won a measure of renown as a  show-business journalist, travelling to Cannes and Monte Carlo and Hollywood without her, not  when he fell into one of his Czech depressions, not even when Marlene Dietrich, unable to figure  out the time anywhere in the world but where she was, would ring their London apartment from  the Chateau Marmont at three thirty in the morning, call Libor 'my darling', and sob down the  phone. 

* מי מכם שרוצה לקרוא עוד קצת על 'שאלת פינקלר' מוזמן לקרוא את הפוסט המלא כאן.