הבלוג בחופשה

לא, אל תדאגו. אני לא יוצא לחופשה אמיתית

אין לי תכניות לשכב בשמש, לשתות קוקטיילים או לשחק בלאקג'ק בעתיד הקרוב

פשוט לא נראה לי שאכתוב פוסט חדש בשבועות הקרובים, אז החלטתי לפנק אתכם (ואת עצמי) בוידאו קטן של חופשה אמיתית

ולכל מי שכן יוצא לחופשה אמיתית בקרוב - אל תשכחו לקחת איתכם ספר טוב!

חיי כלב

People get treated like dogs, too, my friend, and sometimes they have to sleep in barns and meadows because there's nowhere else for them to go

Timbuktu, Paul Auster

מסתבר שיש תת-ז'אנר שלם (מאיזה רגע אפשר לכנות מגמה בספרות כז'אנר?) של כלבים-מספרים. מדובר ברומנים הנמסרים מנקודת מבטם הבלעדית של כלבים.


חיפוש קצר הוליד רשימה לא קצרה: מיסטר בונז, המלווה את בעליו ההומלס וילי ג' כריסמס אל ארץ המתים ובחזרה, בטימבקטו של פול אוסטר (לא קראתי. אני לא חסיד גדול של כתיבתו של אוסטר..); עוד רומן, העוקב אחר מעלליו של כלב שנעזב ע"י בעליו בכלב מאת דניאל פנק; ואילו Flush מאת וירג'יניה וולף, נמסר מנקודת מבטו של כלבה של הסופרת אליזבת בארט בראונינג, קוקר-ספניאל גאה.


תוסיפו לתת ז'אנר זה תת-ז'אנר נוסף של ספרים שנכתבו על כלבים, כמו My Dog Tulip מאת ג'.ר.אקרלי, ידידנו הכלב מאת המחזאי ומשורר הבלגי מוריס מטרלינק, ובל נשכח את פנג הלבן וCall of the Wild מאת ג'ק לונדון, והרי לכם תופעה ספרותית של ממש*!


* מי שרוצה להתעמק עוד ביחסיהם של סופרים עם חבריהם הטובים ביותר מוזמן לבקר פה.

***

The Life and Opinions of Maf the Dog, and of His Friend Marilyn Monroe מאת אנדרו אוהגן (לא נתקלתי בכותרת רומן כה ארוכה מאז יצירה קורעת-לב של גאוניות מרעישה של דייב אגרס, המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה מאת מארק האדון או ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי של מייקל שייבון) שייך לקטגוריה הראשונה שהוזכרה לעיל: הרומן כולו נמסר מנקודת מבטו הייחודית של מאף (קיצור לMafia Honey), כלב מלטזי שניתן במתנה למרלין מונרו ע״י פרנק סינטרה, אחרי שזו נפרדה מבעלה, המחזאי ארתור מילר (הכלבלב הובא מאנגליה ע"י מריה סטפנובה, אימה של השחקנית נטלי ווד - הרבה אבק כוכבים ניתז על ראשו לפני שמצא את דרכו לחיקה של נורמה ג'ין.)

השנה היא 1961. תחילת שנות השישים בארה״ב על כל האפשרויות הגלומות בעשור החדש: שוויון זכויות לשחורים; כיבוש החלל (לפני ששלחה את ניל ארמסטרונג, באז אולדרין ומייקל קולינס לצעוד על הירח, שלחו ארה״ב וברה״מ עשרות כלבים וקופים אל החלל. רובם לא מצאו את דרכם חזרה אל כדור הארץ) שלום עולמי (ג׳ון פ. קנדי מכריז על הקמת ׳חיל השלום׳ תוך כדי שארה״ב פולשת לקובה ועושה עוד צעד לכיוון הנצחת המלחמה הקרה - "מלחמה שהומצאה ע"י הסי.איי.איי כדי להשאיר את הרוסים עניים ולהפוך את האמריקאים למטומטמים" - ואיום פצצת האטום) ומה לא.. 

גם מצבה של מרלין מונרו איננו יציב במיוחד: היא שוקעת בדכאון לעיתים תכופות, וכשטיפול פסיכואנליטי ואשפוז אינם משפרים את מצבה, היא מתחילה לצרוך אלכוהול ותרופות באופן מופרז.


זהו הרקע הדרמטי של סיפורנו, ואולם לעיתים נדמה שאוהגן משתמש בדמותה של מרלין מונרו כ'תרוץ' בלבד לרומן היסטורי-פילוסופי, שכן דמותו של מאף הכלבלב, מחשבותיו ודעותיו הם הגיבורים האמיתיים של הרומן שלפנינו.

***

על אף מראהו התמים, מאף הוא כלבלב שניחן באינטיליגנציה יוצאת דופן. הוא מתמצא היטב ברזי הפילוסופיה של אריסטו, פיתגורס ופלוטארך, דקארט, מונטן וג׳ון לוק.


הקטע הבא, לדוגמא, מצטט ישירות משייקספיר:

To thine own self be true [...] I grew up in the golden era of existentialism, so you'll forgive me for finding the whole idea of a self that one must be true to a little ridiculous. We are what we imagine we are: reality itself is the supreme fiction

מאף איננו מסתפק בהתייחסויות תכופות לתיאוריות שונות בפילוסופיה. יחסיו עם מרלין מונרו שואבים גם ממסורת ארוכה של אמנות פלסטית המוקדשת לתאור דמות הגבירה עם כלבה:

It's not always easy for a dog to know where self ends and owner starts

היחסים בין מאף הכלבלב ומרלין מונרו הם יחסים של תלות הדדית. כ"א מהם זקוק לשני כדי להגדיר את עצמו: 

Marilyn squeezed me without much movement; that's what people do with their animals, they hug them, they squeeze them, but in actual fact they are really at that moment hugging themselves

וכן:

You must have noticed: people talk to dogs as if they are people [...]That's what humans do. They talk to you. They talk nonsense. They talk to you and they talk for you. And so they create a personality for you which is defined by the way they act you out. every minute they are with you they are constructing you out of what they want, a companion, a little man, a furry friend who can only love their owners for their mothering tongue.

אט-אט מתקרבים מרלין וכלבה, עד שגורלם נקשר זה בזה ולא ניתן להפריד בין חיית המחמד ובעליו.

***

A novel must not only reveal the world but it must be a world. Show me a good novel and I will show you a center of vibrancy

לא קראתי אף אחד מספריו הקודמים של אוהגן, אך חייו ודעותיו הוא ללא ספק מה שאחינו האנגלו-סקסים היו מכנים רומן מָלֵא (accomplished).
 

ספרות טובה היא עולם בפני עצמה. היא לא זקוקה לעולם החיצוני, ל׳מציאות׳ כדי להישען עליה. היא בוראת עולם משלה, עם חוקים וכללים משלו, ובכל עמוד ועמוד היא מתחזקת את העולם הזה ונופחת בו רוח חיים.

חייו ודעותיו הוא מקרה הפוך לגמרי. זהו רומן שטווה את עולמו הבדיוני מאינספור פיסות מציאות, וממש כמו האינטרנט, מדובר ברומן ששולח את זרועותיו, כמו תמנון ענק, אל כל עבר, דוגם ומנכס מכל הבא ליד על מנת לבנות את מבנה העל הזה, הפיקטיבי אך כ״כ 'נאמן למציאות' הנקרא ׳רומן׳.  

למעשה, חייו ודעותיו אינו אלא מטה-רומן, במיטב הספרות של המאה התשע-עשרה (פרוסט והויסמנס עולים בדעתי.)

הספר גדוש באיזכורים תיאורטיים, בהערות שוליים ובעוד ועוד קישורים בהם מלהטט הסופר בידענות מפליגה - זהו טור דה פורס של כתיבה אינטלקטואלית עמוסה באינספור אנקדוטות מן הספרות והתרבות המערבית.

עד שהספר יראה אור בעברית (אם אכן יתורגם לשפת הקודש), מי שמתעצל לקרוא אותו בשפת המקור יכול למצוא נחמה בשמועות שאומרות שהספר עתיד לזכות לאדפטציה למסך הכסף: אנג'לינה ג'ולי תגלם את מרלין מונרו, ואולם עדיין לא נמצא מי שיקריין את קולו של מאף הכלכלב.

על חצי התאווה

נתקלתי באלן בנט לראשונה (בספר שלו, לא בסופר עצמו..) בסניף צומת ספרים שבדיזינגוף סנטר. 


היה זה ערב חורף גשום בשנת 2009 ובדרך חזרה מעוד יום משעמם במשרד עברתי בחנות הספרים רחבת הידים, בחיפוש תמידי אחר ספר מעניין בהיצע הרב אך משעמם לרוב של ספרים באנגלית.


אותו ערב העליתי בחכתי אומניבוס של ספרי ג'ראלד דארל, המכיל את כל ספרי טרילוגיית קורפו של הסופר הנפלא, שקראתי בשקיקה בשנות נעוריי המוקדמות.


לפני צאתי מחנות הספרים נתקלתי בכרך קטן, The Uncommon Reader שמו, מאת סופר בריטי בשם אלן בנט (הספר ראה אור בעברית תחת השם, הקוראת המלכותית, בהוצאת ידיעות ספרים).


בנט עשה את שמו בעיקר בזכות כתיבת מחזות ותסריטים (טירופו של המלך ג'ורג', למשל, What What). סיפורים קצרים ונובלות הם לא הפורטה שלו, אבל אני בחרתי להתחבר אליו דווקא מכיוון זה..

הקוראת המלכותית עוקב אחר הרגלי הקריאה המיוחדים של הגברת הראשונה של ממלכת בריטניה, הלוא היא אליזבת המלכה, שמגלה בגיל מאוחר יחסית את חדוות הקריאה ומרגע זה הופכת בליעת ספרים לחלק גדול יותר ויותר בחייה, עד שהיא מאיימת להשתלט כליל על חובותיה הציבוריות כמלכה.


ספרו החינני של בנט מייד עשה את דרכו לליבי וזכור לי שקראתי בו בשקיקה באוטובוס חזרה הביתה, כשטיפות הגשם מתדפקות על גג הרכב הנע וחלונותיו מתכסים באדים.


כמובן שסיימתי לקרוא את הספר עוד באותו הערב (מה גם שאורכו כ120 עמודים בלבד..)

***

לפני חודשיים ראה אור ספרון קטן נוסף מאת אלן בנט בשם Smut: Two  Unseemly Stories, שכולל שני סיפורים קצרים-ארוכים, או שתי נובלות קצרות.

נתקלתי בספרון כמה פעמים בשיטוטי באינטרנט (מאז בואו של בייבי אטלס לעולם, יש לי פחות זמן לשוטט בחנויות הספרים ואני מוצא את עצמי מזמין ספרים באינטרנט לעיתים תכופות יותר ויותר..) עד שנפלה ההחלטה (וגם מחירו של הפאונד-שטרלינג הבריטי..) והזמנתי עותק חתום של הספר הישר מלונדון, מחנות ספרים חביבה בשכונת פרימרוז היל שבמרכז לונדון, בין ריג'נט פארק וקמדן טאון (אלן בנט עצמו, מסתבר, גר בשכונת קמדן מזה שנים רבות.)

***

אני חייב להודות.. ציפיתי להרבה יותר מSmut.. אם בגלל השם המזמין והשובב; אם בגלל תת הכותרת: שני סיפורים בלתי הולמים; ואם פשוט בגלל שכ"כ נהניתי לקרוא את הקוראת המלכותי.

כצפוי, סיימתי את הספרון די מהר (בכל זאת, בספר 174 עמודים בלבד), ועל אף שנהניתי מסגנון כתיבתו הייחודי (והבריטי למהדרין) של מר בנט, הותירו אותי עלילות הסיפורים הקצרים המעטרות את Smut כשחצי תאוותי בידי.

מה בכל זאת היה שם?

הסיפור הראשון, The Greening of Mrs Donaldson (אני מציע: התעוררותה של גברת דונלדסון), כשמו כן הוא, עוקב אחר תהליך של שינוי בחייה של אישה בגיל המעבר, שמותו של בעלה מתחיל שרשרת של אירועים שמובילים אותה, בסופו של דבר, אל מיטתם של דייריה בני העשרים.

הנה אלן בנט מקריא קטע מַפְתֵּחַ מתוך הסיפור:



בסיפור השני, The Shielding of Mrs Forbes (אני מציע: מגּוֹנֵנים על גברת פורבס), גרהאם, בחור צעיר ומושך, מתחתן עם בטי, אישה מבוגרת יותר, למורת רוחו של אימו, גברת פורבס. נטיותיו המיניות של גרהאם, שאיננו מסתפק באשתו, מניעות את העלילה לכיוון של קומדיה של טעויות שלא מתבייש גם להתייחס למשפט המפורסם של ל.נ.טולסטוי ("כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה".)

הנה מר בנט מקריא את השורות הראשונות של הסיפור:

***

כאמור לעיל, הקריאה בשני הסיפורים של מר בנט השאירה אותי עם טעם של עוד וגעגועים עזים ללונדון.. אני מקווה שספרון נוסף של בנט, The Lady In The Van, שבכוונתי להזמין בקרוב, ירווה צימאון זה, ולו במעט..

בחיל וברעדה

לכל חובב ספרים (המונח הלועזי ביבליופיל נשמע טוב יותר, אבל מאיזה רגע רשאי אדם לקרוא לעצמו ביבליופיל, תמהני?) הרגלי קריאה משונים וייחודיים (טוב נו, אולי לא כ"כ ייחודיים.. אבל כ"א רוצה להרגיש קצת ייחודי, לא?)


בחרתי פה כמה מתכונות-הקריאה שלי, כדי להמחיש איזו נקודה:


על חיבתי (בתקופה זו של חיי, לפחות) לספרים קצרים (עד 200 עמודים מתקבלים בברכה) סיפרתי כבר בפוסט 'חושפני' שכתבתי בסוף השנה שעברה.


על כך שבספרייתי יש מעט מאוד ספרים שנכתבו ע"י נשים (מבחירה או לא, לא אדע) כתבתי במקום אחר.


על כך שאיני מסוגל להביא את עצמי לקרוא שנית ספר שכבר קראתי במלואו אני מודיע פה קבל עם ועדה (למעשה, היער של קלרה, שקראתי לאחרונה, היה הספר הראשון מזה זמן רב מאוד שעלה בדעתי שעליי לקרוא שוב. מעניין כמה זמן תחזיק המחשבה הזו..)


על כך שיש בספרייתי ספרים רבים שעוד לא קראתי אין צורך להכריז. כל חובב ספרים ניחן בכישרון זה: לקנות ולאסוף ספרים רבים מידי, שהקריאה פשוט אינה יכולה להכיל.



נוסיף על כך שכמעט שאיני קורא יותר מספר פֶּר סופר (למעשה, הסופרים היחידים שאני קורא ב'אדיקות' - יותר משני ספרים פֶּר סופר, נניח -  הם איאן מקיואן, שמאז ספרו כפרה קראתי כל מה שכתב, וסול בלו, שלצערי נדם אחרי שפרסם את רוולסטיין.)

***

בשנה האחרונה התוודעתי בעיקר לסופרים חדשים, שלא קראתי עד כה: סס נוטבום, קייט שופן, תיירי ג'ונקה, ג'ני ארפנבק, מרלן האוסהופר - כולם שמות שכלל לא שמעתי עליהם עד לפני כמה חודשים בלבד..


כך שאפשר לומר שהשיטה שהזכרתי לעיל (ספרים קצרים, ספר פֶּר סופר) בסה"כ די משתלמת..


מכל האמור לעיל, מתבקש ממש שאגש בחשדנות לספר שני של סופר שכבר קראתי, ועוד לרומן בן 400 עמודים פלוס..

אולי מסיבה זו אני מעכב את קריאת הרומן FREEDOM של ג'ונתן פרנזן (576 עמודים) על אף שאהבתי מאוד את ספרו הקודם, The Corrections, ושהרומן החדש ועב הכרס שלו שוכן בספרייתי זה קרוב לשנה.


למעשה, קראתי כמה פרקים מהרומן המדובר (מדובר מידי, יש שיאמרו) עוד בחודש יולי בשנה שעברה, ואף כתבתי על רשמיי פה. הקטעים שקראתי השאירו בפי (או בעיני, או באצבעותיי..) טעם של כתיבה מאולצת ולעוסה מידי, אך בהחלט איני פוסל קריאה של הרומן כולו.

כעת שהסופר הבריטי אלן הולינגהרסט (שאת ספרו The Line Of Beauty, זוכה פרס הבוקר של שנת 2004, אהבתי מאוד) פרסם את ספרו החדש, The Stranger's Child - אני מוצא את עצמי מתמודד עם אפקט פרנזן שוב (ולו בגלל שאורך שני הספרים זהה!)

כמובן שהזמנתי את ספרו החדש של הולינגהרסט (מהדורה ראשונה, חתומה ע"י הסופר) מבעוד מועד, ובעוד שעיניכם נחות על שורות אלו הוא עושה את דרכו על גלי הים או בבטנו של מטוס תובלה כלשהו, הישר אל סניף הדואר המקומי שלי (על התסכול הכרוך בתביעת חבילה מסניף הדואר המקומי אכתוב כבר במקום אחר..)

האם אגש לקריאתו מייד כשאקבלו? או שאתחבט ארוכות בשאלה הנצחית, העומדת בפני כל ביבליופיל: לקרוא או לא לקרוא?

מה שגורם לי לחשוב: כמה משחק מקדים קודם לקריאת כל ספר, כמה מטען אנו מביאים עימנו לכל קריאה וקריאה (או הימנעות מקריאה).

האדמה מקוללת

This autumn, an extravagantly hyped American novel examining in exhaustive detail how the middle classes there currently feel about themselves will be bought by a great many Britons who'll strive to understand every local nuance. But Erpenbeck? East Germany? Who cares? How I wish that Visitation could change all that. How I hope that some room may be found to celebrate this author's uncanny gifts

הקטע הנ"ל לקוח מתוך מאמר שכתב הסופר ההולנדי מישל פאבר בעיתון הגרדיאן הבריטי, באוקטובר שעבר.

הרומן האמריקאי המדובר הוא כמובן Freedom של ג'ונתן פרנזן (הספר עתיד לראות אור בהוצאת עם עובד) ואילו ספרה של  הסופרת הגרמנית שפאבר מזכיר, ג'ני ארפנבק, הוא היער של קלרה, שפורסם ע"י הוצאת כתר לפני כמה חודשים.


דבריו של מר פאבר מהדהדים בראשי שעה שאני חושב איך נעלם הרומן המינורי-למראה-אך-כה-נוקב הזה אל תוך החשיכה המו"לית כלעומת שראה אור יום (ספרה השני, ספר המילים, ראה אור אף הוא בהוצאת כתר שנה שעברה, וגם על מאורע ספרותי זה לא שמעתי מילה, אבל אולי זה רק אני..)


היער של קלרה ראה אור בארה"ב ובאנגליה בסוף 2010, וכפי שהציטוט הנ"ל מעיד, הספר זכה לשבחים רבים, בעיקר מצידם של בלוגרים ועיתונאים ליברליים. בארץ זכה הספר לביקורות יותר צוננות.

***

בגרמנית, שם הרומן של ג'ני ארפנבק הוא Heimsuchung שמשמעו ביקור (Visitation), חג דתי המציין את ביקורה של מריה הקדושה אצל בת דודתה, אמו של יוחנן המטביל, אלישבע, מיד לאחר שנתבשרה על ידי המלאך גבריאל כי הרתה לרוח הקודש וכי גם אלישבע הרה.


מילולית, ניתן לתרגם את שם הרומן גם כגזירת גורל. 


מכל האפשרויות הנ"ל, הבחירה בהיער של קלרה כתרגום היא סוג של פשרה שמתייחסת רק למימד אחד בעלילת הספר שלפנינו, מימד גלוי וברור: היער של קלרה הוא אותה חלקת אדמה (או גוש, כפי שמכנה אותה אחת הדמויות ברומן) שירשה קלרה מאביה, ראש הכפר, ושבתחום גבולותיו מתרחשת העלילה שלפנינו.


מן הכותרת הגרמנית (ומתרגומה לאנגלית) ברור מבעוד מועד: חלקת האדמה שירשה קלרה כמו הוכתה בקללה כפולה: ראשית, דבק טירופה של קלרה באדמה הכחולה של היער הברנדנבורגי, ושנית, חוסר פוריותה של הצעירה שבבנות ראש הכפר עיקרה את האדמה שהגנן עמל עליה משך עשרות שנים, במהלך מנוגד לסיפורה של מריה, שהרתה באורח נס.


בהקשר אחר, ניתן לראות בקללה זו גם המשך ישיר של התהליך האבולוציוני שעברה חלקת אדמה זו, כפי שהפסקה הפותחת את הרומן, המתארת את התהליכים האלימים שהולידו את חלקת האדמה עליה שוכן היער של קלרה רומזת:


עד אל רכס הסלעים, שכעת אינו אלא גבעה עגלגלה הנראית מעל לבית, נדחק והגיע הקרח לפני כעשרים וארבעה אלף שנים. תחת הלחץ העצום של הקרח נשברו ונמחצו הגזעים הקפואים של עצי האלון, האלמון והאורן, רכס הסלעים נבקע, נסדק, נשחק, פה ושם, אריות, ברדלסים ונמרי שן-חרב נסו דרומה. אל מעבר לרכס הסלעים לא הצליח הקרח להבקיע. 

אחר כך השתרר אט-אט השקט והקרח החל במלאכתו, מלאכת השינה. ריבוא ריבואות שנים פרשׂ או פשט סביב-סביב את גופו הקר והאדיר סנטימטר אחר סנטימטר ושייף את שברי הסלעים שמתחת/שמתחתיו? עד שהתעגלו מעט-מעט. בשנים החמות, בעשורים, במאות, נמסו קצת פני השטח של גוש הקרח והמים גלשו אל מתחת לגוף האדיר הכבד למקומות שמהם נשטף החול שמתחת לקרח בנקל. כך שב וזרם הקרח בדרך שממנה בא וזלג בצורת מים תחת עצמו כשגבעה כלשהי עמדה בדרכו.

בשנים הקרות פשוט נח לו הקרח במקומו, מוטל וכבד. ובמקומות שבהם נמס הקרח בשנים החמות וחרץ ערוצים באדמה תחתיו, לשם שב ונדחס בכל הכוח בשנים הקרות, בעשורים, במאות, כדי לסתום אותם. לפני כשמונה-עשר אלף שנים, אחרי שנמסו תחילה לשונות הקרחון ואחריהן, בעוד האדמה מוסיפה להתחמם, כל איבריו הדרומיים כולם, לא הניח הקרחון אלא עקבות מעטות בקרקעיות הערוצים, איי קרח, קרח מיותם, לימים יכנו זאת קרח מת.

כרות מן הגוף שאליו היה שייך לפנים ולכוד בערוצים, הקרח הזה לא הפשיר אלא כעבור ימים רבים, בערך שלושה-עשר אלף שנים לפני ספירת הנוצרים הפך שוב למים, חלחל לאדמה, התאדה באוויר ושב וירד בתור גשם, החל לחוג בין שמים וארץ בצורת מים. במקום שלא היה יכול עוד להעמיק חדור, כי האדמה כבר הייתה רווּיה, נאגר מעל לאדמת החומר הכחולה ועלה מעלה ופני השטח שלו חוצים את האדמה הכהה לרוחבה, אחר שב ונראה לעין בערוץ והוא אגם צלול.
 
החול, שהמים עצמם שחקו מן הסלע כשעוד היו קרח, החליק כעת פה ושם מן הצדדים אל האגם הזה ושקע בקרקעיתו, כך נוצרו בכמה מקומות הרים תת-ימיים, במקומות אחרים נשארו המים עמוקים כעומקו הבראשיתי של הערוץ. זמן מה עתיד כעת האגם להציב את פניו המבהיקים כמראה מול השמים בינות לגבעות של מארק-בּרַנדֶנבּוּרג, לנוח לו חָלָק בין עצי האלון, האלמון והאורן שכבר שבו וצמחו, וברבות הימים, כשכבר היו בני אדם, אפילו זכה מאותם בני האדם לשֵׁם: "הים המארקי", אבל ביום מן הימים ישוב ויתפוגג, כי כמו כל אגם גם האגם הזה הוא בר-חלוף, כמו כל שקערורית נגזר גם על הערוץ הזה לשוב ולהתמלא מתישהו עד גדותיו.

גם במדבר סהרה היו פעם מים. רק בעת החדשה החל שם מה שהמדענים מכנים דֶזֶרטיפיקַציה, או לחלופין מִדבּוּר.

הבאתי באריכות מן הקטע הנ"ל כדי לחשוף אתכם ליכולת כתיבתה הייחודית של ארפנבק, כתיבה הניחנת בפיוטיות מפליאה השומרת עם זאת על מבנה מוזיקלי נוקשה רווי בחזרות ובוואריאציות קלות (ממש כמו פוגה) ולתרגומה הנפלא והקולח של טלי קונס.


עשיתי זאת גם כדי להמחיש מוטיב חשוב בספר: עיגון העלילה בגיאו-היסטוריה (של גרמניה, במקרה שלפנינו) שכן, כמו שאמרתי בכמה מקומות אחרים (בין השאר פה), האדם איננו תוצר של יש מאין אלא חלק מן האדמה עליה הוא בונה (כי מי שבונה כובל את חייו לאדמה), אותה הוא עובד, בה הוא יולד וממית, וכן האלה - תפיסה ראשיתית במהותה ('כי עפר אתה ואל עפר תשוב') אך חשובה מאוד להבנת הרומן שלפנינו.

***

היער של קלרה, חלקת האדמה עליה מתרחשת עלילת הרומן שלפנינו, הינו רק מיקרוקוסמוס המייצג מקום גדול יותר, כמובן. גרמניה, אם תרצו.. כדור הארץ כולו, אם תרצו לחפש בספר מסר אוניברסלי יותר..


התהליך האבולוציוני המתואר לעיל משמש בהקשר לזה כרקע לנושא המרכזי בהיער של קלרה, עימותו של האדם עם האדמה עליה הוא חי: חלקת האדמה שעברה בירושה לקלרה מאביה מחליפה ידיים שוב ושוב במהלך הרומן הקצר, פעמים רבות מספור היא מחולקת בין בעלי קרקע שונים, מעוצבת מחדש כל אימת שבעל קרקע חדש פוקד אותה, נאנסת על ידי הגנן הטוב שמתבקש שוב ושוב לעצבה מחדש, שכן להכניע את הטבע הפראי ולעמת אותו עם התרבות, זו כל החכמה [...] לנצל את היופי לטובתנו, יהיה איפה שיהיה.

 
תמורות רבות מתוארות ברומן של ג'ני ארפנבק, אולם הדבר היחיד שנותר ללא שינוי הוא המקום: על אף חילופי הבעלות היער נותר אותו היער, והאדמה אותה אדמה: כמו בעבותות כבל הזמן את המקום למקומו, כבל את האדמה לעצמה.

***

היער של קלרה הוא אחד הספרים הטובים שיצא לי לקרוא השנה, יחד עם ריטואלים מאת סס נוטבום, Mygale של ת'יירי ג'ונקה וג'וליוס וינסום מאת ג'רארד דונובן. בכוונתי לקרוא ספרים נוספים של ג'ני ארפנבק.


קיראו את הספר הזה, גם אם זה הספר היחיד שבכוונתכם לקרוא השנה.

האישה שלא היתה

בThe Loft (בגרמנית Die Mansarde, הסטודיו או עליית הגג), נתקלתי לראשונה בבלוג The Asylum של חביבי John Self (שם בדוי, המושאל מספרו של מרטין איימיס, Money, תת כותרת A Suicide Note).

כשאנו שומעים על סרט או ספר גרמני, או אוסטרי לצורך ענייננו, שמתרחש בשנות השישים, זמן קצר לאחר מלחה״ע השניה והשואה, ושעוסק בזיכרון ובהתמודדות עם העבר - אנו מייד מצפים ליצירה המתמודדת עם התקופה הנאצית, עמוסה בשאלות של מוסר ואחריות קולקטיבית.

ואולם, תהליך ההתמודדות בThe Loft היא עם זיכרון הרבה יותר אישי, באנאלי לפרקים.. 

***

במהלך חייה, פרסמה הסופרת האוסטרית מרלן האוסהופר כ13 רומנים ונובלות (חמישה מהם ראו מהם בצרפתית ושניים באנגלית; בעברית עוד לא זכתה הסופרת לתרגום), אולם The Loft פורסם רק ב1969, זמן קצר לפני מותה. 

The Loft הוא רומן קצר עם עלילה פנימית עשירה.
 

על אף שהוא די חומק מהגדרה, ניתן לסווג את הספר כרומן פסיכולוגי על גבול האקזיסטנציאליסטי.

עלילת הספר עוקבת אחר שמונה ימים בחייה של אישה שאיננו יודעים מה שמה, וששיגרת יומה שלווה ונטולת דרמה, ולולא מחשבותיה ונטייתה לתהות ולהעלות ספק בכל דבר, אף בבאנאלי ביותר, הרי שהעלילה שלפנינו הייתה משמימה להחריד ודפי הרומן הקצר הזה היו בלתי צליחים בעליל.. 

***

גיבורת הרומן ובעלה, הוברט, הם זוג נשוי עם שני ילדים, איזבל התיכוניסטית ופרדיננד הבכור הלומד באוניברסיטה. על אף שהוברט בן 52 ואשתו בת 48 בלבד, מתייחסת המספרת אל עצמה ואל בעלה כאל זוג זקנים שזמנם עומד לעבור והנה הם כמעט על ערש דווי..


ככלל, הספר אפוף באווירת נכאים המזכירה סרטים גרמניים או בריטיים של אחרי מלחה"ע השניה: כל הנפשות הפועלות עסוקות בהתנהלות יומיומית נטולת השראה, והחצנת רגשות או התלהבות מדבר מה הן בגדר טאבו.


מה נותר מלבד לחלום? לחמוק משאון (או השקט הרועש) של היומיום, ולהתחבא מן העולם בתוך עננה של מחשבות:

If dreaming were a job I could have made a great career out of  it. In fact all my gifts are pretty useless in this world where I am  obliged to live. I have to adapt myself, and when adapting becomes  too burdensome I read thrillers instead 

ואולם גם הקריאה איננה יכולה לשמש כמפלט, לבריחה, שכן:

These days I read less and less. Sometimes I feel that reading was only invented to draw people's attention away from things that are really important

הדמויות ברומן מתנהלות כל אחת במסלולים קבועים מראש וכמעט שאינן נפגשות: הוברט הולך כל יום למשרדו וכשהוא חוזר בערב הוא מתייחד עם ספרי המלחמה שלו, אשתו חייה את עולמה הפנימי כל היום, מורגלת לעובדת בדידותה:

It's so long since someone touched me that, if they did, I think I might splinter into a thousand little ice crystals.

השראה - כשהיא באה - חייבת לבוא לידי ביטוי הרחק מעיני כל, בהיחבא.. גיבורת הרומן מסתגרת בחדר עליית הגג שלה כל אימת שהיא יכולה, רחוק מעיני משפחתה, ומציירת חרקים וציפורים, תחילה לפרנסתה, ואח"כ מתוך הרגל, או שמא דחף? ואולם היצירה, והדחף שמוליד אותה, אינם מתוארים כתהליך מהנה, או אפילו תראפיוטי, אלא יותר כתהליך סיזיפי:

My aim is to draw a bird that is  not the only bird in the world. By this I mean that anyone looking  at it must grasp this fact straight away. To date I have never  achieved this and I doubt I ever shall. Sometimes I think I’m on  the right track, but the next day I look at the drawing again and  see that the bird in question hasn’t a clue there exist other  members of its species apart from itself; so then I take the drawing  and shut it away in a drawer 

***

כאמור, הספר מחולק לשמונה פרקים הנמסרים כמו יומן, כאשר כל פרק מייצג יום בשבוע.

המבנה המעגלי של הספר שמתחיל ונגמר ביום ראשון, ללא התרחשות פיזית של ממש אלא במחשבותיה ובעולמה הפנימי של הגיבורה, משרה אווירה של סטאגנציה, חולי ומוות בספר המתאר את אוסטריה הבורגנית של שנות השישים של המאה העשרים, מדינה שעדיין מתאושת ממלחמת העולם והשוק התרבותי, כלכלי ופוליטי שזו הביאה בעקבותיה.

התמורה בחייה של הגיבורה האנונימית מגיעה ביום השני, כשהיא מתחילה לקבל מכתבים ובהם קטעי יומן שניהלה חמש עשרה שנים לפני ההווה הנראטיבי. המכתבים מפרים באחת את השלווה היומיומית בה שקעה ומחזירים אותה אל עבר טעון ברגשות ממנו ניסתה להתעלם במשך שנים.

 

היומן מתאר בפרוטרוט ימים אחדים מתוך תקופה של כשנה וחצי בהן שהתה המספרת במקום מרוחק מביתה וממשפחתה ד-אז (בעלה הטרי, הוברט, ובנה העולל, פרדיננד), אליו הגלתה את עצמה כשלקתה לפתע וללא כל סיבה ברורה בחֵרְשׁוּת. המספרת מתארת בפרוטרוט את אירועי היומיום במקום מסתורה באופן דומה מאוד לטקסט העוטף את קטעי היומן הקצרים, כך שמתקבל פה אפקט של יומן בתוך יומן. מפגש מקרי עם אחד מתושבי המקום מוביל אותה לאיזושהי הארה חמקמקה לגבי חייה, אך גם זו נשכחת במהרה..

הקריאה בקטעי היומן מאיימת לשבש, כאמור, את שיגרת היומיום של חיי המספרת, אולם היא מסרבת להניח למכתבים לשנות את ההווה בו היא שקועה כולה כעקרת בית ואם מסורה ובתמורה מתפתח בינה ובין שולח המכתבים המסתורי מעין ריטואל: בכל יום היא מקבלת מעטפה ובה קטעי היומן ולאחר שהיא קוראת בהם היא מעלה אותם באש - אקט שמזרז את השיכחה ומוחק את אירועי העבר.

רגש ופיוט: פואטיקה נוכח הזוועה

בלי פרחים ובלי כתרים מאת אודט אלינה ראה אור ב1947, אולם הספר תורגם לראשונה לעברית רק בקיץ 2011, בהוצאת סמטאות ספרים (תרגמה מצרפתית, חגית בת-עדה).

כותרת הספר, האוצרת בתוכה את הנימים העדינים ביותר של תוכנו, עלולה לתעתע והיא מהלכת כלוליין מיומן על חבל דק, וכך גם תוכנו של הספר הקצר שלפנינו. 

עוד לפני שהתחלתי לקרוא בספר, נזכרתי בספר אחר, גם הוא עוסק בשואה, שצרוב היטב בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. כוונתי לאין פרפרים פה בו מבחר שירים וציורים של ילדי גטו טרזינזשטדט. אך להפתעתי, ככל שהובילה אותי מחברת הספר, אודט אלינה, אל תוך הבזקי זיכרונה מתקופת שהותה בת העשרה חודשים באושוויץ/בירקנאו, מצאתי עצמי מהלך איתה במרומי נפשה הרגישה והזכה כשהיא זו התומכת בי לבל אפול.

בלי פרחים ובלי כתרים מורכב משלושה חלקים: חלקו הראשון הוא רצף כרונולוגי הבנוי מקטעים קצרים, המתאר את חייה של המספרת במחנה הריכוז מרגע הגעתה לשם. אף שהתכנים המתוארים בחלק זה מוכרים היטב מעשרות ספרים וסרטים דקומנטריים העוסקים במחנות הריכוז וההשמדה, אלינה מצליחה למסור אותם מבעד לנקודת מבט חדשה באמצעות כתיבה מדויקת ומתומצת, ואפשר לטעות ולחשוב שמדובר ברשימה נטולת רגש כמעט, אלא שבמהרה היא מכה בקורא במלוא עוצמתה בפיוטיותה, אפילו בתיאור הרגעים הבלתי נתפשים ביותר. הנה כך היא מתארת את התזמורת באושוויץ:

קולות הטאם-טאם של התזמורת היכו אותנו בתדהמה מיד בהגיענו אל המחנה.

תחילה נשמעו מרחוק, בקול חרישי, אחר כך הלכו וקרבו. היה אפשר לחשוב שמדובר בכפר של כושים.

עתה, עם שיבת הקומאנדו, בעודנו חולפות על פני התזמורת וכולן מרימות יחד רגל שמאל, אנו נראות כמו בובות על חוט ממורטות עד אימה.

כמו יריד בקר גדול של בני אדם. טורים אינסופיים של נשים רצוצות, צועדות כמי שכפאן שד, תמיד לפי הקצב לינקס, לינקס.

דוגמא נוספת להתנסחות הפואטית הייחודית של המחברת, כשזו נזכרת, לנוכח רזונן הנורא של הנשים במקלחת, בשירו של בודלר:

הַטֶּבַע הוּא מִקְדָּשׁ, בּוֹ עַמּוּדִים חַיִּים
יַפְלִיטוּ לִפְרָקִים בְּלִילֵי מִלְמוּל תָּמוּהַּ;
בִּיעָרוֹת סְמָלִים שָׁם הָאָדָם יָנוּעַ
שֶּיְּלַוּוּ דַּרְכּוֹ, צוֹפִים בּוֹ כְּרֵעִים.

כְּרֹן הֵדִים רָחוֹק הַנִּבְלָעִים בַּבֹּהוּ
בַּתְּהוֹם הָאַפְלוּלִי שֶׁל סוֹד אַחְדּוּת שָׁחוֹר,
עָצוּם כְּמוֹ הַלַּיְלָה אוֹ כְּמוֹ הָאוֹר,
צְלִילִים, רֵיחוֹת, גְּוָנִים בִּבְרִית עֲנוֹת יָבוֹאוּ.

טְרִיִּים כִּבְשַׂר-תִּינוֹק, יֶשְׁנָם רֵיחוֹת נִיחוֹחַ,
כְּמֶתֶק הָאַבּוּב, כְּמוֹ יְרַק הָאָחוּ,
-  יֵשׁ עֲשִׁירִים, פְּגוּמִים, נֶאֱדָרִים בְּכֹחַ,

אֲשֶׁר בְּהִתְפַּשְׁטָם אֶל הָאֵיְנסוֹף נִפְתָּחוּ
כַּמֹּר, אוֹ לְבוֹנָה, אוֹ בֶּנְזוֹאִין, אוֹ מוּשְׁק,
יָשִׁירוּ אֶת שִׁכְרוֹן הַנֶּפֶשׁ וְהַחוּשׁ.

גם ברגעי הזיה וחולי, מחשבותיה של אלינה נפנות אל הנשגב: אם אלה ציוריו של מזאצ'ו, הצייר הפלורנטיני מתקופת הרנסאנס, או אל גרקו, הצייר היווני, שחי ויצר בספרד:

היום יכולתי לצאת מין הרבייה ( בגרמנית "אזור" בהקשר זה הרבייה הוא בית-החולים שבמחנה) וללכת להאזין לתזמורת. הקונצרט לא היה טוב, אבל המוזיקה תהא אשר תהיה, מרטיטה את הלב כשהיא עולה במחנה מוות, בקרב בני אדם שכבר כמעט מתים.

איזה ציור קיר גדול ומעורר פליאה! הבריות הנפעמות הללו, מעין מדונות שכחשו מייסורים, קלסתרי פניהן דלים ואיבריהן הצנומים עטופים בשמיכות.

אילו גוונים נפלאים טמונים בקפלים הללו הממורטים מסבל וזוהמה. כמעט כמו ציורי הבד הקדרוניים של אל גרקו. 

הלשון הפיוטית והענוגה של אודט נותרת בעינה, גם כשהסופרת נעשית ציניות וסאטירית, למשל בתיאור אחת מהנשים ששימשו כקאפו במחנה הריכוז:

אנחנו מכירות היטב את ה"פיהרר קאפו" של הוויבריי. ממש בובת נחום-תקום קטנה, מחופשת לחייל גרמני. היא כל כך גדושה שומן חזיר שכאשר היא הולכת זה נשפך לה מכל הצדדים. אפשר לחשוב שהמדים שלה ממולאים בקמח.

האקדח הקטן והמגוחך שלה מטייל לו על האחוריים השמנים המלכותיים שלה.

כמו כל הגרמנים, היא מתניידת על אופניים ישנים מאוד של המחנה.

אבד עליהם הכלח האופניים האלה, הגלגלים גדולים והכידון גבוה ומפותל, כמו האופניים שנהגו לייצר שלושים שנה קודם לכן.

ישובה לה שם גבוה על הכלי הזה, היא נראית כמו פיל לוליין שמבצע להטוט בקרקס.

תיאור זה הזכיר לי את הצייר והקריקטוריסט הגרמני ג'ורג' גרוס, שפיתח את סגנונו הייחודי בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

***

חלקו השני של הספר עיקרו בתיאור האנשים שחיים סביב אודט במחנה הריכוז. החברות, הילדים במחנה ועוד... חלק זה, שכותרות מרבית מקטעיו נושאות שמות של אנשים, כמו: אנקה, מארק הקטן, אירן וכו', כמו מעניק שם ופנים לכל אותם נשים וילדים שהסופרת פוגשת, ומצליח להשרות אווירה נוגה וחודרת-לב בקורא.

דרך מבטה של אלינה באותם אנשים, אנו עדים לתעצומות נפשה, הבאים לידי ביטוי ברוחב ליבה האינסופי:

אני לבד בתוך המהומה הכבירה הזו. נסחפת במורד הזרם. רצוצה אפילו מכדי לשמוח שלא מתתי.

ואז אני פוגשת שוב את אירן.

מישהי להעניק לה אוצרות של רוך שנמים בתוכי זה חודשים.

מטען של דברים רכים נטולי נמען.

***

בחלק האחרון של הספר, הרוסים באים, אנו עדים שוב לייחודיות כתיבתה של אלינה, סוג של פיכחות, רכות כלפי בני האנוש, השומרת על שפיותה כבת אנוש.

הנה כך פותחת המחברת את אחד מקטעי הסיום, המתאר כיצד אסיר אחר, לאחר שחרור המחנה מידי הנאצים, שובר את ידה על מנת לגזול ממנה דלי מים שהביאה לילדים הניצולים:

אחרי עשרה חודשים במחנה עדיין חשתי אותה השתוממות לנוכח מעשי הנבלה, הנוכלות, החמסנות של בני האדם.

את הספר כולו מלווים רישומיה של המחברת, הניחנים באותה הפשטות ופיוטיות המאפיינים את כתיבתה, אף כי חלקם מובאים באופן אסוציאטיבי מידי בספר. 

במידת מה הרישומים הזכירו לי את עבודותיה של האמנית הישראלית מיכל רובנר, בהן ריבוי של דמויות אנונימיות הקיימות מהלך סיזיפי בלופים אין סופיים. הנה דוגמא.

לו היו מובאים כנספח לספר ברצף, כמימד ויזואלי בפני עצמו, היו אולי רישומיה של אלינה מקבלים את המקום הראוי להם, ומבטאים במלוא העוצמה את הוויתם.

***

באחריתו של הספר מביאה סילבי ז'דינאק ניתוח מעמיק, אינטליגנטי ומדוייק הבמיא מובאות רבות מספרה של אודט אלינה. על אף תרומתו להבנת סםרה של אלינה, לטעמי הוא מפחית מקריאת הספר כחוויה בלתי אמצעית, הגדולה מהמילה הכתובה, להבנת הקיום האושוויצי דרך עיניה של המחברת בלבד.

חשיבותו של הספר לא רק בפיוטיות העוצמתית שלו, אלא בהתמודדות שהוא מציע לכל בן אנוש העומד במצבים בלתי אפשריים, טראומתיים. ובניגוד לספרים כמו האדם מחפש משמעות מאת ויקטור פראנקל, המציע דרכי התמודדות אנליטיים ומובנים, הכרוכים בלימוד ובהבנה קוגניטיבית, אלינה מציגה בפני הקורא את דרך התמודדותה בפשטות החודרת ללב ובהבנה חוויתית רגשית, בלתי אמצעית.

לסיום, אי אפשר לדבר על ספר זה מבלי לומר מילה על עיצובו וכריכתו, שהם מין הבעת הערכה למילה הכתובה. זמן רב שלא ראיתי ספר בקונפקציה הכרוך כמעין, הוט' קוטור', מופלא ועדין, הכולל סימניה פרטית לו עליו פרטי הסופרת, הלוואי וכל הספרים היו מוגשים כך לקורא.

* הפוסט באדיבות גל ברזילי 

10 סרטים (נוספים) שראיתי לפני גיל 10

אקספרס של חצות (אלן פרקר, ארה"ב, 1978).


אונס, אלימות, כאב ואומללות בכלא הטורקי. 

חייב להיות כאן מסר אוניברסלי כלשהו. נכון?









 
קאוס (האחים טביאני, איטליה, 1984).

מוות, ייסורים וטירוף - סיפורי עמים מסיציליה של אמצע המאה ה19, בואכה המאה העשרים. 

זכור לי במיוחד הפרק על מוכה הירח שהטיל את אימתו על אשתו הטריה.









יופיו של החטא (ניקוליץ' זיוקו, יגוסלביה, 1986).

זוג כפריים בעיר הגדולה, מתון לפיתויים הרבים של עבודה בכפר תיירים נודיסטים. 

המבנה המעגלי של הסרט הוא אחת הנקודות החזקות שלו: החטא הוא בלתי נמנע, ממש כמו החיים עצמם..








האדמה הטובה (סידני פרנקלין, ארה"ב, 1937).


סאגה על משפחת איכרים סינים, על כל הסבל והתמורות העוברים עליהם.

עוני, רעב, אומללות, והכל בחסות הוליווד של שנות השלושים..







ירח של נייר (פיטר בוגדנוביץ', ארה"ב, 1973).

נוכל קטן מוצא את עצמו בחברתה של ילדה קטנה בשנות השפל הכלכלי בארה"ב.


אחד הסרטים המינוריים והיפים של בוגדנוביץ' (הצגת הקולנוע האחרונה, מה נשמע דוק..)











נשיקת אשת העכביש (בבנקו הקטור, ארגנטינה, 1985).


עוד דרמת בית-כלא, אם כי הרבה יותר פיוטית ואנושית: ויליאם הארט, הומוסקסואל שמואשם במעשים לא מוסריים וראול ג'וליה, פעיל פוליטי המתנגד למשטר, מוצאים את עצמם כלואים באותו תא כלא.


לאט לאט, הם לומדים להעריך זה את מגרעותיו של זה..

איש הפיל (דייויד לינץ', ארה"ב, 1980). 

ג'ון הארט נותן פה את תפקיד חייו ודייויד לינץ' נותן שירות עצום לאנושות ולאנושיות ביצירה מופתית.

הסרט הזה נותר אחד הסרטים העצובים שראיתי, ווודאי עוד אראה בחיי..




 


יול (סריף גורן, יילמאז גוניי, תורכיה, 1982). 

חמישה אסירים תורכיים (שוב בתי-כלא, ושוב תורכיה..) משתחררת וכל אסיר חוזר לביתו, להתמודד עם מציאות קשה של עוני, רשויות מתנכלות וריחוק מחברי משפחתם.
 
הנה הסרט במלואו.

להיות או לא להיות (ארנסט לוביטש, ארה"ב, 1942).


אחת הקומדיות הטובות ביותר (והיחידות) שנעשו על המשטר הנאצי, עוד בזמן מלחה"ע השניה (יחד עם הדיקטטור הגדול של צ'ארלי צ'פלין, כמובן..)


רגעים זכורים במיוחד: הטייס הצעיר שקם בכל פעם שהשחקן ג'ק בני פוצח במונולוג של המלט;

חמים וטעים (בילי ויילדר, ארה"ב, 1959). 

בילבול זהויות, הומור שחור, מרלין מונרו, טוני קרטיס וג'ק למון.. מי צריך יותר מזה?

קולות מ/שונים

מרדית מונק (נולדה ב1942), מלחינה ובמאית, זמרת וכוריאוגרפית - אשת אשכולות אמריקאית, הגדירה צליל חדש, יחד עם מוזיקאים רבים בני דורה (סטיב רייך ופיליפ גלאס, ילידי 1936 ו1937, בהתאמה; לורי אנדרסון, יחידת 1947, ג'ון זורן, יליד 1953 וג'ון קייל, גם הוא נולד ב1942, בויילס, ועוד רבים ורבים אחרים.)

להקשיב למוזיקאים הללו, זה להקשיב לקולות מ/שונים. לעיתים להקשיב לצלילים, לעיתים לרגעי השקט שביניהם.

הנה יצירה יפה, Travelling, מתוך אלבומה המשובח, Dolmen Music מ1981:



והנה אחד השירים המוכרים ביותר של מונק, בביצוע ג'ון קייג', מתוך אלבומם המשותף, Piano and Voices:



עוד שיר, אחד היפים ביותר שלה, Gotham Lullaby, גם הוא מתוך האלבום Dolmen Music:



ב1991 הלחינה מונק אופרה בשלושה חלקים, ל18 קולות ותזמורת קאמרית, בשם אטלס:



* לגבי כל הקליפים, המלצה. התרכזו במוזיקה, ווותרו על הצפייה. הצלילים עמוסים במראות. האימג'ים רק מכבידים עליהם וממסכים את החיזיון שהם מעלים.

קולות מן העבר

C מאת תום מקארתי היה המועמד המוביל לזכייה בפרס הבוקר האנגלי בשנה שעברה. בסופו של דבר הוא הפסיד ליהודי.

לא חשבתי שאקרא את הספר. 

ההייפ (התקשורתי והבלוגי) מסביב לספר הציג אותו כאוונגארדי, סבוך, מאתגר וקשה לקריאה.. בסופו של דבר, אחרי שנתקלתי במקרה בספרו של נד באומן, Boxer, Beetle, שעלילתו ממוקמת גם היא ברובה בתחילת המאה העשרים, החלטתי לתת לC הזדמנות ורכשתי עותק בכריכה קשה (מפליא כמה מידע אנו אוספים בעד ונגד קריאת ספר טרם קראנו שורה אחת ממנו..)

ההחלטה הנועזת השתלמה. C הוא אחד הספרים הטובים שיצא לי לקרוא השנה, יחד עם ריטואלים מאת סס נוטבום, Mygale של ת'יירי ג'ונקה וג'וליוס וינסום מאת ג'רארד דונובן (וטרם הגענו לנקודת האמצע של 2011! כמה עוד קריאות טובות מצפות לי..)

***
 

ספרות גדולה, כפי שכבר אמרתי במקום אחר, אולי כל יצירת אמנות שמנסה לומר משהו על קיום האנושי מעבר לרגע הנוכחי, ההוֹוֶה הנראטיבי שהיא מתארת, זה שהיא מכילה ומנסה להנציח - לספרות כזו צריך שתהיה אחיזה איתנה בהיסטוריה האנושית כולה.

אל לה להתנהג כאילו היא תלושה מעָבָר שסוחב אותה אלי קרקע. אל לה להתנער מן העול המכביד הזה אלא להתמסר לו כל כולה בחפץ לב, ולתת לו לעשות בה כרצונו.

ספרות גדולה שקועה אם כן בהיסטוריה האנושית. ואולם C מגדיל לעשות בכך שהוא טווה סביב ההווה הנראטיבי בו הוא מוצב, אנגליה הכפרית של תחילת המאה העשרים, רבדים שונים מהם נוהגים סופרים רבים להתעלם לעיתים קרובות: קולות וצלילים, רעשי הרקע של חיי היומיום שהם-הם החומר ממנו מורכבת מציאות חייהם של בני משפחת קרפקס (Carrefax) הניצבת במרכז הרומן שלפנינו. 

סופרים רבים נוהגים אם כן להתעלם מבליל הקולות הזה כאילו היו באמת לא יותר מרעשי רקע.. ואולם מקארתי מעניק משנה של כבוד לעולם הצלילים הזה.

  

C על שום מה? ראשית כל תקשורת (Connection או Connectivity). 

תקשורת אלחוטית, באמצעות רדיו וטלגרפיה, היא אחד הנושאים המרכזיים בC. עוד בסוף המאה התשע-עשרה הוקמו תחנות ממסר, במקומות גבוהים בד"כ (מגדל האייפל, שנבנה במקור לכבוד התערוכה העולמית של פריז ב1889 הפך במרוצת השנים לנקודת ממסר של שידורי רדיו) שהעבירו אינפורמציה ביניהן באמצעות גלי רדיו.

העולם של C הוא עולם בהתהוות. C הוא סיפור חייו הקצרים והאינטנסיביים של סרג' (Serge) קרפקס, שנולד בנקודת המפנה שבין המאה התשע-עשרה והמאה העשרים, על שלל האפשרויות הטכנולוגיות, המועילות והקטלניות, הגלומות בה: הרומן של מקארתי משחזר את ימי הרדיו הראשונים, כשאותותיו של עידן חדש, עידן של תיעוש וקידמה, מתחילים רק להישמע.

באחוזת הכפרית בה הוא גדל, ובה אביו, סימאון (Simeon) קרפקס, מחנך ילדים חרשים לדבר ובין לבין משתדל בכל כוחו לעמוד בקצב החידושים הטכנולוגיים המאפיין את התקופה המודרנית ואף להקדים את זמנו, כשמתאפשר לו - סרג' מתוודע לאמצעי תקשורת חדשים: הטלגרף, הרדיו האלחוטי שבאמצעותו משגר סרג׳ הצעיר הודעות וקולט מסרים מן הכפרים השכנים, מערים רחוקות, ואף מסירות ששטות בלב ים, קוד המורס שנישא באוויר על גלי הקול - כלי התקשורת הללו, תחילה אילמים ולאט לאט קולם נשמע יותר ויותר, מתוארים בעיון מרתק, ומקארתי נופח בהם חיים בדיוק כה מושלם עד שאיננו מבינים איך איננו ערניים יותר אל רעשי הרקע מהם מורכבים חיינו בתחילת המאה העשרים ואחת, עד כדי כך למדנו למסך את הרעש המקיף אותנו מכל עבר ומאיים להשתיקנו, לקבור אותנו חיים תחת ערימת צלילים, שאון קטלני..

הקריאה בC כמוה כצלילה לתהומות המכילים אוצר של קולות ומראות נסתרים.

הנה מספר ציטוטים הממחישים כמה הספר הזה חושף את הקורא לעולמות נשכחים, אל עֵבֶר עָבָר חבוי ששב לחיים באמצעות המילים של מקארתי:

תחנת ממסר

The static’s like the sound of thinking. Not of any single person thinking, nor even a group thinking, collectively. It’s bigger than that, wider-and more direct. It’s like the sound of thought itself, its hum and rush. Each night, when Serge drops in on it, it recoils with a wail, then rolls back in crackling waves that carry him away, all rudderless, until his finger, nudging at the dial, can get some traction on it all, some sort of leeway. The first stretches are angry, plaintive, sad-and always mute. It’s not until, hunched over the potentiometer among fraying cords and soldered wires, his controlled breathing an extension of the frequency of air he’s riding on, he gets the first quiet clicks that words start forming: first he jots down the signals as straight graphite lines, long ones and short ones, then, below these, he begins to transcribe curling letters, dim and grainy in the arc light of his desktop

הגלים עליהם נישאים קולות וצלילים אינם משמשים רק לתקשורת בין יחידים. הם עשויים לשמש גם לתקשורת בין החיים והמתים, בין ההווה והעבר:

 Wireless waves don’t die away after the ether disturbance is produced: they linger, clogging up the air and causing interference. Half the static we’ve just waded through is formed by residues of old transmissions. They build up, and up, and up, the more we pump them out

ו-

Imagine [...] just imagine: if every exciting or painful event in history has discharged waves of similar detectability into the ether-why, we could pick up the Battle of Hastings, or observe the distress of the assassinated Caesar, or the anguish of Saint Anthony during his great temptation. These things could still be happening, right now, around us. He pauses, and looks down at the ammeter before lowering his voice right to a whisper as he says: We could pick up the words, the very vowels and syllables, spoken on the cross

***

אך לא רק לצלילים חלושים חושף אותנו מקארתי בספרו, כי אם גם למראות נשכחים:

Under the central staircase of the main house, the one above which the tapestry that shows a staircase hangs, there’s a photograph of Jacques Surin. It’s an early daguerreotype-one of the very first. If visitors enquire about it, either out of politeness or from genuine curiosity, they’re fed a tale that Versoie’s residents have heard so many times it’s taken on the aspect of a biblical fable involving plagues, exoduses, and long lines of “begot”s

הדאגרוטיפ (ע"ש לואי-ז'אק מנדה דאגר) משיטות הצילום הראשונות - תהליך צילום באמצעות הטבעת דימויים על לוח כסף באמצעות קרני אור, היה נפוץ בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-19.


הנה כמה דוגמאות לדאגרוטיפים:

עוד פרטים על תהליך הפקת הדאגרוטיפ.

***

C הוא הרומן השלישי של תום מקארתי. קדמו לו Remainder על אדם המנסה באובססיביות להשיב משמעות לחייו לאחר תאונה שעבר, וMen in Space המתרחש בגוש המזרח-אירופי, הקומוניסטי לשעבר, ומציג עולם מתפורר של ערכים.

C איננו מסוג הרומנים המתמסרים לקוראיהם. הקריאה ברומן, ובמאה העמודים הראשונים שלו ביתר שאת, כמוה כצליחה של תעלת מים עמוקים שעה שגלים חזקים דוחפים אותך חזרה אל חוף מבטחים, אל נקודת ההתחלה. אולם משצלח את מאה העמודים הראשונים, מוצא הקורא את עצמו בלב ים, ומתמסר לזרמים הסוחפים אותו עמוק ועמוק יותר אל תוך הנראטיב המהפנט של הספר.

האם נראה את הספר מתורגם לעברית בקרוב? כפי שנאמר כבר במקום אחר, ספק רב..