שאלת פינקלר או השאלה היהודית

זה למעלה מעשור, אני עוקב אחר הנעשה בממלכה הבריטית, או יותר נכון באנגליה, לפחות בכל הקשור לספרות שיוצאת מן האי הקטן והמגוון הזה.

כמו הצרפתים עם פרס הגונקור שלהם, גם האנגלים מעניקים מידי שנה את פרס הבוקר לסופר או סופרת מן הממלכה הבריטית. מאז 1999 קראתי ארבעה מן הספרים הזוכים בפרס: ב1999 היה זה ג'יימס קוטזי (לימים זוכה פרס הנובל לספרות) עם חרפה. ב2003, ורנון גוד ליטל של די.בי.סי. פייר לקח את הפרס. ב2004 קו היופי המצוין של אלן הולינגהרסט (עדיין לא תורגם לעברית, וחבל. רוב זוכי פרס הבוקר, אגב, מתורגמים לעברית באיחור קל).

השנה היה זה The Finkler Question של הווארד ג'ייקובסון שגרף את הפרס והתהילה מול מתמודדים ראויים אחרים כמו C המעניין של תום מקארתי, וספרו המצליח של הסופר האוסטרלי, פיטר קארי, Parrot and Olivier in America.

The Finkler Question הוא ספרו ה11 במספר של ג'ייקובסון, סופר ומחזאי, ובין השאר גם עיתונאי ומנחה טלוויזיה.

למרות שג'ייקובסון עוסק בעיקר ביהודים בספריו, ספק אם היינו שומעים עליו כאן במזרח התיכון אילולא זכה בפרס הבוקר היוקרתי. כעת, משזכה בפרס הבוקר, ניתן למצוא את ספרו האחרון (כמעט) בכל סניף סטימצקי, בהנחה מיוחדת לחברי מועדון הסיפור שלי, וציפור קטנה לחשה לי שבהוצאת כתר עומלים ברגעים אלו ממש על הוצאתו לאור גם בעברית.

כאמור, ספריו של ג'ייקובסון עוסקים רבות בשאלת הזהות היהודית: מה זה אומר להיות יהודי בימינו? איזו אחריות עלינו ליטול על עצמנו בתור יהודים? מהו היחס של יהודים לישראל? מה יעלה בגורל היהדות ועד כמה עלינו באמת להישמר מתופעות של אנטישמיות גואה? שאלות רציניות כולן. החן בכתיבתו של ג'ייקובסון שהוא עושה זאת בהרבה הומור (עצמי) ותחכום.

***

The Finkler Question עוקב אחר שלושה גיבורים, סאם (סמואל) פינקלר, ג'וליאן טרסלאב וליבור סביק. השניים הראשונים היו בנעוריהם תלמידיו של ליבור. כעת, בסוף העשור הרביעי לחייהם, הם עדיין ידידים של מורם, בן ה91.

פינקלר וליבור יהודים. טרסלאב לא. פינקלר וליבור שניהם שכלו את נשותיהם. טרסלאב רווק שמחפש נואשות אהבה.

לזכות כתיבתו של ג'ייקובסון אפשר לומר שכל אחד מהגיבורים הנ"ל היה מספיק בהחלט למלא רומן שלם, או לפחות נובלה ארוכה.

הדמות המרכזית ברומן אם כן היא זו של ג'וליאן טרסלאב (True Love). כשמו, כן הוא, טרסלאב

כולו הִתְאַוּוּת: הִתְאַוּוּת לאהבה. הִתְאַוּוּת לזהות. הִתְאַוּוּת לאובדן (בתחילת הרומן הוא מקנא בחבריו על השכול שחוו, על ההזדכחות שבחיים חסרים).

כמה עמודים אל תוך העלילה, טרסלאב נשדד ברחוב ע"י אישה. השודדת קוראת לו בשם כלשהו. טרסלאב מנסה לשחזר מה היא אמרה לו ומגיע למסקנה שהיא קראה לו יהודי.

זו נקודת הפתיחה של הרומן, וממנו משתלשלת רוב העלילה.

טרסלאב, שחיכה נואשות לתפנית בחייו, חווה משבר זהות בעקבות ההתקפה:

The sense of history swirling around him ... made him an unreliable witness to his own life

הוא מנצל את ההזדמנות הזו שכמו נכפתה עליו כדי להביא לידי שינוי בחייו:

The morning after his humiliating mugging Treslove had woken to an alien sensation of near-cheerfulness. Was this what has all along  been missing from his life - a palpable loss to justify his hitherto groundless sensation of it, the theft of actual possessions as opposed to the constantly nagging consciousness of something having gone missing

הוא חוקר את זהותו ואת עברו, את מניעיו בכל מה שקשור לחיי האהבה שלו, ומתחיל להתקרב אל היהדות, כלומר אל הפינקלריות (מהר מאוד מתברר שפינקלר ברומן שלפנינו, היא מילת קוד ליהודי, וששאלת פינקלר - The Finkler Question - היא בכלל השאלה היהודית).

בחירתו של טרסלאב בזהות שעד כה לא היתה מוכרת לו מעלה בו שאלות מעניינות גם לגבי היהדות בכלל:

He knew it was not morally or intellectually acceptable to accuse Jews of inviting their own destruction, but was there a proneness to disaster in these people... Was being a Finkler an open invitation to assault

ו-

The fall, the flood, Sodom and Gomorrah, the Last Judgment, Massada, Auschwitz - see a Jew and you think of Armageddon

ועד כמה העיסוק בשאלה היהודית (או שמא, השאלה הפינקלרית) נהפך לעיסוק בנושא שכולו טאבו, שהילה של 'תקינות פוליטית' עוטפת אותו, מונעת מאיתנו להגיע אל לב הדברים:

He wasn't sure, though [...] Whether it was no longer defensible even to use the word Jew in a public place. After everything that  had happened, wasn't it a word for private consumption only? Out there in the raging public world it was as a goad to every sort of violence and extremism. It was a password to madness. Jew. One little word with no hiding place for reason in it. Say 'Jew' and it was like throwing a bomb

בניגוד לטרסלאב, חברו פינקלר הוא יהודי מבטן ומלידה. פילוסוף במקצועו שמפרסם מדריכים לחיים בסגנון אלן דה בוטון, פינקלר הוא יהודי שמתבייש בזהותו והשתייכותו (החורגת, יש לומר) לעם ולאום המגדיר את זהותו באמצעות דיכוי זהותו של עם אחר. בעל כרחו הוא נהפך למעין ליצן חצר של המדיה, דּוֹבֵר של יהדות במחלוקת, זהות שנמצאת כל הזמן בקונפליקט עם עצמה:

One of those Jews to whom, in an other age, even the most avidly Jew-hating emperor or sultan would have given high office

ו-

A thinking Jew attacking Jews was a prize. People paid to hear that

יחד עם קבוצה של אינטלקטואלים, אקדמאים, קומיקאים ואמנים, פינקלר מקים תנועה של יהודים מוכי בושה, Ashamed Jews, או בקיצור ASH. במקרה הטוב, ג'ייקובסון מתאר אותם כקבוצת תמהונים, חלוקה בדעותיה, שאינם מצליחים להגיע לידי החלטה משמעותית אחת (משהו בסגנון 'החזית העממית של יהודה' של המונטי-פייטונז בבריאן כוכב עליון):

Merton Kugle was the group's prime boycotter. Already he was boycotting Israel in a private capacity, going through every item on his supermarket shelves to ascertain its origin and complaining to the manager when he found a tin or packet that was suspect. In pursuit of 'racist merchandise' - usually, in his experience, concealed on the lowest shelves in the darkest recesses of the shop - Merton Kugle had ruined his spine and all but worn out his eyes

וזה לא הפורטרט המגוחך היחיד.מצטרפים אליו עוד כמה המעוררים בה בעת סלידה ואמפטיה, כמו זה של אלווין פוליאקוב, יהודי שמתבייש בברית המילה שעבר, ומנסה בכל כוחו לשחזר את השנלקח ממנו:

Alvin Poliakov, son of a depressed Hebrew teacher, bachelor, body builder, one-time radio engineer and inventor, founder member of ASHamed Jews, begins his morning by tugging at the loose skin on his penis, easing a little more skin up the shaft. He does this for two hours, breaks for mid-morning tea and a chocolate digestive biscuit, and then begins again. It is a slow, slow process. In the afternoon he takes measurements, collates the morning's data and writes his blog

ואחרון חביב:

Lonnie was a presenter of children's television programs and a writer of school geography books from which he famously omitted Israel

מול הדמויות הקריקטוריות הללו, בולט במיוחד באנושיותו ליבור, ה'מבוגר האחראי' בחבורה.

זו דמות שניתן להזדהות עימה כמעט ללא סייג: הצער שלו על מות אשתו, מלקי, הוא אמיתי והספק שהוא מעלה בנוגע לחייו, ובנוגע למצב היהדות היום הוא כן ומרגש. אך ליבור הוא דוגמא להוויה שגוועת. בשל גילו המופלג, דמותו כמעט שאינה מורגשת, וגם את מחאתו הוא משמיע בקול חלוש..

מה נותר מן היהדות, אם כן, מכל הסחרחורת האידיאולוגית הזו?

ג'ייקובסון איננו אופטימי מידי (אם כי, כאמור, הוא דואג לצפות כל חזיון אימים בשכבה נאה של הומור-עצמי).

Anti-Semitism was becoming again what it has always been - an escalator that never stopped, and which anyone can hop on at will

מן הפוסט- והאנטי- מרים את ראשו יצור ישן-נושן, שהיה ספק-רדום ספק-אורב להזדמנות חדשה להרים את ראשו. זוהי כמובן האנטישמיות הישנה-נושנה.

ומה תפקידם של היהודים בהתעוררותה של התופעה? עד כמה הם מלבנים את האש שמניעה את השנאה והכעס

Can't you want better of your own without actually cheering on your enemy

כאמור, השאלות ששאלת פינקלר מעלה כולן רלבנטיות מאוד לחיים שלנו פה, כישראלים וכיהודים.

כדאי מאוד לקרוא את הספר הזה, עכשיו באנגלית, או כשיראה אור בעברית.