האמן השסוע

היא ידעה כי מן הראוי שתחמול על אמה, שהיתה כה חירשת לצלילים שלא היתה מסוגלת לזהות שום נעימה, אפילו לא את ההמנון הלאומי, היא נמנתה עם מי שלא יכולים לומר אם צליל אחד גבוה או נמוך ממשנהו, זה היה מום וצרה לא פחות מכף רגל מעוותת ושפה שסועה

במילים אלו מתארת פלורנס, גיבורת ספרו של איאן מקיואן, על חוף צ'זיל, את אמה. פלורנס, מוזיקאית מחוננת, נישאת לאדווארד בעל התואר הראשון בהיסטוריה. בפתח הספר, שניהם ניצבים מול הלילה החשוב בחייהם, ליל כלולותיהם האמור להביא לידי מימוש פיזי של אהבתם.

הזוג הצעיר, חסר הנסיון, נחשף אט אט בספר המסופר בקלילות מרחפת השואבת את הקורא אל תוך עולמם המיוסר ומלא הפחדים המתרחש בתחילת שנות השישים הסוערות של המאה העשרים:


זו עדיין היתה תקופה - שעתידה לבוא אל קיצה מאוחר יותר בעשור המפורסם ההוא - שלהיות צעיר משמעו היה מכשול חברתי, אות של אי שייכות, מצב מביך במקצת שהנישואים היו ראשית תיקונו

מקיואן טווה סביב פלורנס ואדווארד, המתאמצים לשווא להסתיר זה מזו  והסובבים אותם את פחדיהם, פאסדה אותה הוא מקלף במיומנות כירורגית עד שהשניים נחשפים לחלוטין על שלל פגמיהם.

 ***

הפגמים שמקיואן מתאר בגיבוריו, יחד עם הבחירה בחיים המוקדשים לאמנות, מתוארים כאמצעי-הישרדות, כלי שמסייע בידי גיבוריו להתמודד עם חיי היומיום, אך בה בעת מרחקי אותם מן 'המציאות' ויוצר חיץ ביניהם ובין האנשים הסובבים אותם.

אלו דילמות שאני, כאדם שנולד עם חיך ושפה שסועים, יכול להבין ולהזדהות עימם.


בכל שנות ילדותי והתבגרותי, מראי החיצוני מיסך את אישיותי הפנימית, את מחשבותיי, רגשותיי ותשוקותיי. כישרון הציור שלי הפך למנגנון הישרדות שבאמצעותו יכולתי לחשוף לסביבה את האני הפנימי שלי.

לצד העיסוק בפער שבין העולם החיצוני לעולם הפנימי של גיבוריו והשפעתו הבלתי נמנעת על יחסיהם, מעלה הספר שאלה נוספת: האם יכול אמן, המשקיע את כל עולמו באמנותו, ליצור קשר בינאישי אמיתי. לפלורנס המוזיקאית, המשמעות האמיתית של חייה היא היכולת לבצע בדיוק מושלם את יצירתו של מוצארט, לה היא מקדישה את כל חייה, כנזירה המתנתקת מן העולם ומתנזרת מהנאות אחרות:

האצבעות שהיו אמונות על תפס כפול בפרטיטה של באך היו מיומנות לא פחות בשפיכת ספל תה מלא על מפת פשתן

הדיכוטומיה הזו, 'מציאות' מול אמנות, מוצאת ייצוג במקומות רבים:


מוצארט צוטט כמי שאמר: "עכשיו, כשאני מסוגל לדאוג לרווחתם, עלי לעזוב את משפחתי ואת ילדיי המסכנים."

הצלם ריצ'ארד בילינגהם ((Richard Billingham חשף בעבודותיו את חיי משפחתו הלא מתפקדת.

גיבורי הספר מדגישים את אותה דיכוטומיה, בעוד אדווארד המגיע ממשפחה לא מתפקדת בעליל, מגיע לכלל השלמה ואף חמלה כלפי משפחתו:

כלפי חוץ לא השתנה בו דבר ביום שנודע לו על התאונה של אימו, אבל דומה שכל התמורות הזעירות וההיערכויות המחודשות בחייו התגבשו בתוך הידיעה החדשה הזאת. הוא היה קשוב וחביב אליה, הוסיף לקיים את הבדיה שהיא המנהלת את משק הבית וכל מה שהיא אומרת הוא אמת לאמיתה, אבל עכשיו שיחק תפקיד ביודעים, ובתוך כך ביצר את הגרעין הקטן והנוקשה ההוא של עצמיותו שנגלה לו לאחרונה.

פלורנס, שלכאורה מגיעה ממשפחה תומכת ומעודדת, כה שקועה בעולמה המוזיקלי עד שאינה מודעת לכך כלל. ריכוז עצמי זה האחראי מחד לביצועים מושלמים של יצירות מוזיקליות מפתח אצלה מאידך רגישות יתר והיא ממהרת להיפגע מכל מגע עם בני משפחתה:

פלורנס אף היא היתה חסרת מנוח בבית, וילה ויקטוריאנית גדולה בסגנון הגותי ממש סמוך לרחוב בנברי, מהלך חמש עשרה דקות משם. ויולט, אמא שלה, בדקה בחינות סיום כל היום בחום הקיץ והיתה קצרת רוח כלפי אימוניה השגרתיים של פלורנס – סולמות וארפג'ו חוזרים ונשנים, תרגילים בתפס כפול, תרגילי זכרון. "חריקות", היתה המילה שהשתמשה בה ויולט, כגון, "יקירתי, עוד לא סיימתי היום. את יכולה לדחות את החריקות שלך עד אחרי ארוחת הערב?" זו לא היתה אלא בדיחה מתוך חיבה, אבל פלורנס היתה נוחה לרגוז.

בין אם לידתו של אמן ואמנותו היא תוצאה של טראומה וחיים במסגרות לא מתפקדות ובין אם הם הגורם לחיים כאלה בשל רגישותם יוצאת הדופן של אמנים מתחומים שונים, אוכל לומר ממקור ראשון שאותן יצירות המסבות קשת רחבה של תחושות ורגשות אצל קהל הצורכים אותן הן מקור הסבל לאלה היוצרים אותן.

***

לו הייתי צריך לסכם במשפט אחד את הרגשתי בסיום קריאת ספרו של מקיואן, הייתי אומר שפיו וליבו שווים. הכתיבה הקולחת והקלילה כמו מפתה אותך להיכנס יותר ויותר לתוך העולם הקודר הצפון בין ובתוך המילים, בין ובתוך הנופים המשתנים בעקבות מהלכן של הדמויות במסע חייהם. אולם סגנון הכתיבה איננו מעטפת. הוא חודר לתוך אפיונן של הדמויות שהולכות ונחשפות בפני הקורא, יותר משהן הולכות ונבנות במוחו.

אט אט מתקלפות שכבות הפסאדה, כפי שהזוג הנמצא בליל כלולותיו עתיד להסיר את בגדיו בכדי לממש את הברית המגדירה בעיניהם, את זהותם כאנשים בוגרים.


* הפוסט באדיבות גל ברזילי

אמן/אל : אדם/מפלצת

הוידאו הנ"ל לקוח מתוך סרטו של הבמאי הצרפתי ברטראן בונלו, Tiresia, המתאר, בין השאר, קשר הנרקם בין גבר בשם גבר בשם טרהנובה (השחקן לורן לוקה, ששיחק בין השאר בסרטים הארי, חבר אמיתי, למינג,ופולה-X) שחוטף זונה טרנסקסואלית בשם טירזיה (השחקנית קלרה שובו) וכולא אותה בדירתו.

במיתולוגיה היוונית, ניחן טירזיה, נביאו העיוור של אפולו, במגדר-כפול (הוא נולד כגבר, הופך לאישה, ושב להיות גבר) וכן בתפיסה על-חושית. מספר סיפורים נכרכו סביב עיוורונו של טירזיה: אחד, שהאלים עיוורוהו משום שגילה את סודותיהם, והשני, שאתנה עיוורה אותו משום שצפה בה רוחצת. באשר למטאמורפוזה המינית שטירזיה עובר, המיתולוגיה מסבירה שמשום שהפריע לזוג נחשים בשעת זיווג, הענישה אותו האלה הרה והפכה אותו לאישה למשך שבע שנים.

סרטו של בונלו הוא גירסה מודרנית לסיפור המיתולוגיה העתיק: טראנובה כולא את טירזיה וצופה בתהליך הטרנספורמציה שזו עוברת לנגד עיניו: ללא כדורי ההורמונים שהיא נוהגת לצרוך מידי יום, נעלמים סימני נשיותה וטירזיה הפוכת חזרה לגבר. הכולא המתוסכל, שחש ביופי הנשי חומק מבין ידיו, מעניש את האסירה שלו ומעוויר את שתי עיניה. אח"כ זונח טרהנובה את טירזיה באמצע יער, שם מוצאת אותה נערה ואוספת אותו אל ביתה. טירזיה, שנעשתה עיוורת, מתחיל לנהל חיים חדשים כגבר (כעת מגלם אותה שחקן, טיאגו תלס), שמפצה על עיוורונו ביכולת חדשה: היכולת לחזות אירועים (קשר נוסף לסיפור המיתולוגי המקורי).

***

חשבתי על טירזיה כשקראתי את ספרו של תיירי ג'ונקה, Mygale (בתרגום פשוט: עכביש. הספר ראה אור באנגלית תחת השם Tarantula).

Mygale הוא רומן מתח קצר המשלב באפקטיביות שלוש עלילות העוסקות ביצרים קדומים כמו אלימות, קינאה, דחף לנקמה, בשילוב עם יצרים מודרניים יותר כמו טראנסקסואליות, ומניעים סדיסטיים.. 

קשה לתאר את הנעשה ברומן המסויט הזה מבלי לגלות את סופו (הפתרון). אנסה בכל זאת:

רישאר לפארג, מנתח פלסטי מצליח, כולא בביתו אישה צעירה בשם אווה  ומשדל אותה לזנות. יש לו גם בת בשם ויויאן שחיה בבית מחסה למשוגעים (כלואה נוספת).

ונסן מורו, נער העומד לסיים את לימודיו התיכוניים, נחטף ע"י מטורף ומוחזק במרתף. הכולא מחזיק אותו עירום, תחילה מרעיב אותו, ולאט לאט מתחיל להאכיל אותו ולטפח אותו. עם הזמן, נרקמים יחסי קרבה בין הכולא והאסיר שלו.

אלכס בארני הוא בחור צעיר שמתחבא מהמשטרה אחרי שערך שוד מוצלח שבמהלכו הרג שוטר שגם הצליח לירות בו. משהוא שומע על דבר קיומו של לפארג, ועל יכולותיה הפלאיים של הפלסטיקה המודרנית, הוא מחליט לחטוף את 'אשתו' של לפארג ולאלץ אותו לנתח אותו ולשנות את מראו, כדי שהמשטרה לא תזהה אותו ואז יוכל לצאת בקלות מגבולות צרפת.

בחלק השלישי של הרומן מתברר הקשר בין שלושת העלילות הנ"ל (רוצים ספויילר? הספר עשוי לראות בעברית בקרוב מאוד, ובמהלך 2011 יראה אור סרט של פדרו אלמודובר, La piel que habito או באנגלית: The Skin I Live In, המבוסס על ספרו של ג'ונקה.)

***

ספר אחר שקראתי לאחרונה, Cadence מאת סטפן ולו (גם הוא צרפתי,) עוסק גם הוא ביחסים מוזרים הנרקמים בין צייר והמודל שלו. גיבור הספר, צייר שאיננו יודעים מה שמו, מקבל משימה מן הממשל הנאצי: להעמיד פורטרט מפואר של ילדה קטנה, ארית למראה כמובן, כחלק מן החזון הנאצי לעתיד ורוד ומפואר. הצייר מקבל בתמורה כסף ומחסה, הכול בחסות הממשל, וכמו כן הוא מקבל דיירת שתשמש לו כמודל, ילדה קטנה ומפוחדת שהופרדה מהוריה וכעת היא מחכה לראות מה יעלה בגורלה. יחד הם מעבירים כחצי שנה, עד ליום התערוכה.

                                                                                                

הצייר, דמות גבולית ללא כל ספק, מתייחס אל הילדה כאל בובה קטנה (ma poupée הוא מרבה לקרוא לה), מריונטה ביצירת האמנות שהוא רוקח אט אט. בעזרת שניים מחבריו, כ"א ואחד מהם 'אמן בתחומו', מעמיד הצייר יצירה מורכבת, תוך כדי שהוא משתדל בכל כוחו להתעלם הן מהשלכות יצירתו והן מן הנעשה מסביבו: הנאצים שכוחם הפוליטי והתרבותי גדל מיום ליום, הטרור שמתחיל לשלוט ברחובות העיר מינכן, ועוד.. במהלך הקריאה, הקורא הופך כמובן למעין שותף לדבר עבירה.

ביקורת על עולם האמנות, על האמן הבורא והורס במחי מכחול? ביקורת על שאנננותם של האזרחים הגרמניים, שלא ראו את הנולד? אולי שתיהן גם יחד..

***

בלבול מגדרי, יחסי תליין-קורבן, סדו-מזוכיזם, אלימות חצרת מעצורים - אלו רק כמה מן המוטיבים החוזרים בשלושת היצירות הנ"ל. 

בכולן ניכר הרצון (האובססיבי, יש לומר) של הכולא, דמות סדיסטית, לעצב ולשנות את קורבנו, ולהפוך אותו ליציר דמיונו. 

הנה מה שהמאה העשרים הולידה: אמן/אל, אדם/מפלצת.

העבר הוא מקום מוזר

תכונה מוזרה יש לו לזמן, שהוא נראה בדיעבד כל כך צפוף, עצם מוצק שאין לחלקו, מנה שריחה וטעמה קבועים.

בחודשים האחרונים אני משלים פערים וממלא מצבורים. מזדמן לי לקרוא ספרים שנתקלתי בהם בעבר, רציתי לקרוא אותם משך שנים ארוכות, אך לא הזדמן לי .

כך יצא לי סוף כל סוף לקרוא את PATIENT של בן וואט ואת BUT BEAUTIFUL המקסים של ג'ף דייר, ספרים שרציתי לקרוא כבר שנים, וכך הזדמן לי לאחרונה לקרוא גם את ריטואלים מאת הסופר ההולנדי בעל השם הכמעט בלתי-אפשרי, סס נוטבום (בלועזית זה לא פשוט יותר. ולראיה, Cees Nooteboom).

הספר ראה אור בעברית בשנת 2003, אבל כאמור, הגעתי אליו רק עכשיו.
מה משך אותי לספר? מדוע נשאתי עימי את שמו במשך שנים עד ששמתי את ידי עליו? כנראה ששמו הילך עליי קסמים..
 
נוטבום נולד ב1933 בהאג שבהולנד. בילדותו למד במספר בתי ספר קתוליים, והדבר ניכר מאוד בכתיבתו. ככלל, מורגש בריטואלים רובד עמוק של מיתולוגיה, היסטוריה פרטית וקולקטיבית שמעיקה על הסופר.

נוטבום כתב עשרות ספרים, ביניהם קבצי סיפורים קצרים, ספרי שירה, יומני מסע ועוד. ריטואלים היה הספר הראשון שלו שפרץ את חומות מדינתו כשתורגם לאנגלית, ועורכי הוצאת כתר מצאו לנכון להביאו לתרגום גם בעברית. נקווה שיהיה המשך למהלך הזה, ושיתורגמו בשנים הבאות ספרים נוספים של נוטבום (מסקירה קצרה של ספריו שראו אור באנגלית הייתי ממליץ על הסיפור הבא).

***

רמזתי לעיל שספרו של נוטבום רבוי בעיסוק במושג הזמן, על כל רבדיו.

אין הווה ללא עבר. אין קיום יש-מאַיִן, אין חיים שלא קדמו להם אינספור חיים אחרים. איננו נולדים מִשום-מקום: שכבות העבר, הקיומים שקדמו לנו, הן כמו שכבות גיאולוגיות של זיכרון השוכנות תחת רגלינו. איננו יכולים לדרוך על האדמה מבלי להרגיש את כל מה שהתרחש עליה לפנינו. חיים שמתעלמים מעָבַר זה כמוהם כחיים בהכחשה.

משקל עצום רובץ על כתפיו של גיבורו של נוטבום, אִיני ווינטרופ. אִיני מתנהל בעולם כיָתוֹם, אדם ללא עבר, חופשי כביכול:

בשום מקום לא היה שייך, וזה היה נפלא בעיניו. הוא היה לבד. הוא לא ידע משפחה מהי.

אך המודעות לחוסר הזה, לרִיק הגדול שעוטף אותו, הופכת את עברו למשקע גדול עד מאוד, שמעיק על כתפיו הדלות:

אִיני וינטרופ נמנה עם האנשים שגוררים אחריהם את הזמן שבילו עלי אדמות כמו גוש חסר צורה [...] ולא רק העבר נשאר כך דבוק לכפית של איני, גם העתיד היה סרבן. שם המתין להיחצות על ידו חסר צורה באותה מידה, מבלי שצוין בבירור באיזו דרך עליו ללכת כדי לצאת ממנו.

לא רק מעברו-שלו בורח אִיני. גם מעברה של ארצו הוא  מתחבא. הנה, נקודת ההווה ההיסטורית בה הוא חי מתוארת כשיא שממנו יכולה לבוא רק נפילה:

העולם הסריח כבר מזמן, אמסטרדם החלה להעשין בלאט, אבל כל אחד ייחס זאת למצב הרוח הפרטי שלו, ליגונו, לנישואיו התקועים או למחסור בכסף. את בשורת ההקלה הגדולה, שהצרה היא בראש ובראשונה צרתו של העולם ורק אחר כך של כמה מדייריו, עוד לא הפיץ איש.

איך אפשר להתמודד עם העבר, האישי והלאומי? העבר כמוהו כגוף שמונח כמו אבן שאין לה הופכין. אין לך מה לעשות אלא להתרגל לקיומו, אוֹרֵחַ לא רצוי שבא ללון בביתך לילה אחד ושנשאר לישון על הספה במשך כמה דורות.

העבר שוכן תדיר בהווה, מעיק על אִיני, משרה אווירת ונכאים ומוות בחייו:

אולי משום כך היה המוות היומיומי הזה עצוב עד אין קץ, משום שלמעשה אף אחד, או שום דבר, לא מת בכלל, אלא רק כמה הבזקים שכמעט אינם קשורים זה לזה או שאף אחד לא יצפה בהם אי-פעם. 

עבודתו של איני ככותב הורוסקופים באה כניסיון לפתור את תוגת-ההווה הזו. בדייתו של עתיד אפשרי כמוה כמשאלה לשלוט בגורל. אך זו התנסות שנידונה לכישלון, משום שהיא חסרה כל עוגן במציאות:

לא היה לו שמץ של מושג. למעשה ידע בוודאות לא רק שאף פעם לא רצה להיות משהו, אלא שאף פעם גם לא יהיה משהו. העולם כבר התפוצץ מרוב אנשים שהיו משהו, ורובם בהחלט לא היו מאושרים מכך.

הפתרון מגיע אם כן בדמות שני אנשים: ארנולד ופיליפ טאדס, אב ובן שלא הכירו זה את זה בחייהם, אך שחיים זה בצילו של זה מבלי שידעו זאת. 

באמצעות שתי דמויות אלו - מתבודדים הנסגרים בפני העולם ויוצרים לעצמם קיום משלהם, עם חוקים משלו, וריטואלים משלו - מתווך אִיני חיזיון של עולם אפשרי שמניעיו הם אי נקיטת עמדה; הרמת ידיים; התכחשות לסטאגנציה הפושה בכל. 

היחסים בין אִיני לארנולד ופיליפ הם יחסי משיכה-דחיה. דחיה בגלל ריח המוות שנודף מן האב ובנו; משיכה בשל טבעם הייחודי כיצורים א-היסטוריים, אנשים שמתקיימים בתוך הזמן וגם כמו מסתכלים עליו מן הצד.

משיכה זו לא מלווה ברגשות-אשם אצל איני, שכן במהותו הוא איננו יצור חברתי:

הווינטרופ שהיה הוא עצמו סירב לא רק לסבול, הוא סירב גם להתמודד עם סבלם של אחרים. הוא הפך את קיומו לתנועה מתמדת, כי כך, כפי שידע מניסיונו, קל לחמוק במידת הצורך מאחרים, ובסופו של דבר גם מעצמך.

אדרבא, על פי מידותיו של איני, מגיע לאדם שעומד בכל הזוועות של תקופתנו גם גמול הולם:


לפעמים אני חושב שרק מפני שאנחנו חיים בזמן הזה מגיע לנו להגיע לגן עדן. הכול מקולקל.

***

כמה מילות סיכום, אם כן, מפני שהארכנו די בדברים: ריטואלים הוא רומן מעניין מאוד, בחלקו לא קל לקריאה, שלעיתים קרובות מאתגר את הקורא וגורם לו לחשוב, מצרך חשוב וכלל לא מבוטל בימינו.

אני ממליץ בחום.

שהכל נעשה במבטו

על אף שהסופר הגרמני זיגפריד לנץ פירסם למעלה מארבעים רומנים ונובלות, מהם 11 בעברית, שמעתי עליו רק לאחרונה.


היה זה כנראה יבול התרגומים החדש, שראה אור בשנתיים האחרונות בהוצאות כתר ומחברות לספרות, שהעיר את תשומת ליבי לדבר קיומו של הסופר המזדקן.


לכן, כשנתקלתי בנובלה הקצרצרה של לנץ (פחות מ100 עמודים), דקה דומייה, נעניתי להזדמנות להתוודע מעט אל יצירתו.

דקה דומייה עוסק בסיפור אהבתם של כריסטיאן, תלמיד תיכון בשנת הלימודים האחרונה שלו, ומורתו לאנגלית הצעירה, סטלה פטרסן.

מבחינת השתלשלות העלילה, הנובלה מתחילה בסוף, באזכרתה של המורה הנערצת, ונעה קדימה ואחור בזמן, מנקודת פגישתם של השניים, דרך סיפור אהבתם הקצר, ועד לסוף שכמו ידוע מראש.


זה חייב להיגמר באסון

מפתה לקרוא את דקה דומייה כסיפור אהבה אסורה בין מורה בוגרת ותלמיד צעיר, רומן שדינו מיתה. המורה המנוסה, הפתיינית, אוספת לחיקה את התלמיד הצעיר, המבולבל, שובה אותו בקסמיה והוא הולך אחריה כמסומא.


אולם לנץ לא מאפשר לנו להתמסר בקלות לקריאה פשוטה שכזו.

במהותו, דקה דומייה הוא רומן חניכה. רוב הנובלה הקצרה הזו נמסרת מנקודת מבטו של כריסטיאן. לדידו של בלוג זה, נקודת המבט הזו היא המפתח להבנת העלילה של הספר.

מרגע שמומשה המשיכה הראשונית בין המורה ומאהבה הצעיר, סטלה מוסרת בידי כריסטיאן תמונה של שניהם. פעמים רבות אנו מוצאים את כריסטיאן לוטש את מבטו בתמונה זו. 

בתוך המבט של כריסטיאן מקופלים התשוקה והאיווי לדעת, להבין, ליצור לעצמו זהות. כל תהליך ההתבגרות שלו והתגבשות זהותו כאדם בוגר מוצא מיצוי במבט שלו בעצמו, בחברתה של אישה בוגרת ממנו. המבט שלו על סטלה הוא מבט מנכֵס (possessive), מבט אובססיבי. זהו מבט דומה לזה של הצייר, כפי שמסביר "המורה לאמנות המפוזר [...] שכתב על קוקושקה [...]: אצל צייר, לראות משמע לנכֵס".

המבט שלו בתמונה זו מעסיק אותו מאוד, כפי שמבטם של אימו ואביו, שהתמונה של הזוג המוזר מעלה בהם שאלות, מעסיקה אותו:

סטלה, לא תתפלאי בוודאי שלמחרת בבוקר מיהרתי להסתכל בתמונה שלנו כדי לגלות מה אמי חשבה שהיא רואה בה

גם ידידתו של כריסטיאן, סוניה, מוצאת עניין מיוחד בתמונה של הזוג:

התמונה של סטלה ושלי עניינה אותה יותר מהחרקים הלכודים, היא לקחה את התצלום, "זאת המורה שלך, נכון?", "כן, סוניה, זאת המורה שלי, גברת פטרסון". זמן מה שקלה בדעתה מה התמונה מגלה, פתאום שאלה, "אתם אוהבים אחד את השני?"

מבטם של אחרים בסטלה מעסיק אם כן את כריסטיאן עד מאוד. הנה כך הוא מתאר את הרישום שמצייר המומחה הסקוטי לדייג, אליו מתלווה סטלה כמתרגמת:

המומחה הסקוטי הודה לה בקידה מרומזת, והושיט לה דף נייר, הנחתי שכתב לה ברכה. אחר כך גיליתי שהאיש היה צייר זריז, שצייר את סטלה כבתולת ים בעלת זנב דג מקושת יפה. את נראית כמו יפהפייה מהאגדות, סטלה, והייתי הולך אחרייך גם על קרקעית הים.

מבלי לגלוש לביקורת פמיניסטית על משמעות המבט הגברי, ניתן בהחלט לומר שהמבט של כריסטיאן הוא מבט פטישיסטי, על גבול הפולשני: סטלה נהפכת בעיניו לאובייקט. המכתבים שקיבל ממנה; התמונה שלה שכריסטיאן גונב מטקס האזכרה שנערך לזכרה בבית ספרו  - אלו משמשים בידיו כאובייקטים ריטואליים, תחליפים לדמותה האמיתית של סטלה.

הנה כך מתאר כריסטיאן את תגובתו של מנהל בית-הספר, מר בלוק, לנוכח תמונתה של סטלה:


זמן מה התאבן אל מול תמונתך, סטלה, על התמונה, באלכסון, היה תלוי נייר קרפ שחור, סרט אֵבֶל, סרט זיכרון; בעודו קד לפני תמונתך חיפשתי את פנייך [...] מר בלוק דיבר אל תמונתך, הוא קרה לך סטלה פטרסן היקרה והנערצת

המבט הזה הוא מבט שביכולתו לברוא ולהרוס, ובמהלך קריאת הנובלה הקצרה אך הדחוסה הזו עולה אף המחשבה כי כריסטיאן, ברצף הדיבור שלו, הוא מניע את העלילה כמו מספר יודע-כל שהכל נעשה בדברו, בודה את סטלה כאילו היתה פרי דמיונו.



מבטו מסוגל אף לנפוח באהובתו חיים, כמו להעלותה באוב:


ככל שהארכתי להביט בתמונתך, סטלה, כך נראה שהתמונה מתחילה לחיות באופן מסתורי כלשהו

אין זה פלא אם כן שסטלה מוצאת את מותה לנגד עיניו של כריסטיאן, ותחינתו שתשוב אליו מגולמת גם היא בתחינה למבטה, בבקשה להיראות, להשתקף בבָּבוּאָתה:


מאחר שעיניה היו עצומות, אמרתי, ביקשתי, "סטלה, תסתכלי אלי," ועכשיו ליטפתי את פניה וחזרתי על בקשתי, "סטלה, תסתכלי אלי." 


ברגעים אלו סטלה היא כמו בובה בידיו. הוא שולט בה, קובע את גורלה, והכול נעשה במבטו.

תחנות דלק

תרבות, או ציוויליזציה, היא, בין השאר, מצבור של נכסים (אם לשאול מתחום הכלכלה) מוחשיים או מופשטים, שלכ"א מהם ערך נומינלי (שנקבע בעת היווצרותם: כמו ערכן של כרכרות סוסים במאה התשע-עשרה) וערך ריאלי (שמשתנה עם הזמן, לדוגמא עד להמצאת הרכב הממונע). 

לנכסים הללו משך חיים משתנה. חלקם הופכים למוצגים מוזיאליים (כלים להקזת דם מימי הביניים, לדוגמא), וחלקם נעלמים כלעומת שהופיעו, ולא מותירים אחריהם כל סימן שיכול להעיד על קיומם. 

תחנת הדלק כמוה כנקודות הסימון לאורך הכביש הרומאי. מצד אחד היא אובייקט פונקציונלי של זמננו (כמו המזלג, הבורג או מטוס הג'מבו). מצד שני היא אובייקט תרבותי שנקשרו אליו יצירות אמנות רבות, גרסאות מעודכנות של 'טבע דומם', מקום שנקשרת בו נוסטלגיה עוד לפני שנכחד.

הנה כמה דוגמאות:

If you’re over the age of say, 45, you might remember a quaint institution called a "service station." Instead of your wallet just being $100 lighter after each fill up, your car was greeted by uniformed attendants who’d fill your tank, wash your windshield, and check your tire pressure. A gallon of petrol cost 30 cents a gallon or less, and if you asked, the attendants would even pop the hood and check your oil, all for under a 10-spot. For gearheads who want to remember, those good old days are recalled in Fill’er Up! The Great American Gas Station by Tim Russell

אם עברת את גיל 45, זכור לך וודאי מוֹסָד מְשֻׁנֶּה שנקרא "תחנת השירות". במקום להוציא 100 דולרים, היו נציגים מקדימים את פניך וממלאים את מיכל הדלק שלך, מנקים את השמשה שלך, ובודקים לחץ בגלגלים. גלון דלק עלה 30 סנט או פחות, ואם רק ביקשת, הנציגים היו מרימים את מכסה המנוע של רכבך ובודקים שמן, והכל בשביל פחות מ10 דולרים. לחולי הגה שמתחשק להם להעלות זכרונות, הספר מלא'אותה! תחנת הדלק האמריקאית מאת טים ראסל מחייה מחדש את הימים הטובים האלה.

Service stations always evoke for me Hopper’s Gas (1940), painted thirteen years after Automat and, like the earlier picture, also a study of isolation. A petrol station stands on its own in the impending darkness. But in Hopper’s hands, the isolation is again made poignant and enticing. The darkness that spreads like a fog from the right of the canvas, a harbinger of fear, contrasts with the security of the building. Against the backdrop of night and wild woods, in this last outpost of humanity, a sense of kinship may be easier to develop than in daylight in the city

Alain de Botton on Edward Hopper

תחנות דלק תמיד מזכירות לי את דלק (1940) של אדוארד הופר, שצוירה 13 שנים אחרי אוטומאט וכמו התמונה המוקדמת הזו, היא גם בוחנת את נושא הבדידות. תחנת דלק עומדת לבדה בחשיכה. אך בידיו של הופר, הבדידות הזו חודרת ומפתה. החשיכה שמתפזרת כמו ערפל מן הצד הימני של  התמונה, מבשרת על פחד, בניגוד לביטחון שמקרין המבנה. ברדת החשיכה, לצד היער, במחוז אחרון זה של האנושות, ניתן למצוא יותר חום וקירבה מאשר באור היום, בעיר הגדולה.

אלן דה-בוטון על אדוארד הופר

I secretly appreciated the architecture of these gas stations. I like that concept of a little building that has a great overhang, a respite from the sun where you could pull your car up underneath and then go inside your place. I dreamed of living in a gas station at one time

Ed Ruscha, 2009

בחנתי בהיחבא את הארכיטקטורה של תחנות הדלק הללו. אני אוהב מבנים שיש מעליהם סככה גדולה, מקום מחסה מן השמש תחתיו אפשר להחנות את המכונית ולהיכנס אל הפינה שלך. פעם חלמתי לגור בתחנת דלק.
אד רושה, 2009

 It is called Horizonville because at the end of my road trip I passed a gas station with that name. Its architecture really reminded me of Hopper’s paintings and Ed Ruscha’s photographs; and the name made me think of those famous American cities like Nashville and Louisville
 Yann Gross

קוראים לתמונה הזו הורייזונוויל מפני שבסוף אחד מטיוליי עצרתי בתחנת דלק עם השם הזה. הארכיטקטורה של התחנה הזכירה לי את הציורים של הופר ואת התמונות של אד רושה, והשם עצמו גרם לי לחשוב על הערים האמריקאיות המפורסמות הללו, נשוויל ולואיסוויל.

יאן גרוס

Julian Faulhaber (German, b. 1975) Using a large-format camera and available artificial light, Faulhaber photographs newly constructed architectural spaces-shopping malls, nightclubs, factories, sports arenas, offices, and apartments-just after they have been completed. Unpopulated and bearing no traces of everyday use, the environments are pristine and eerily hermetic. This view of a brightly lit gas station at night, with its disorienting sense of scale and immaculate newness, might easily be mistaken for a computer-generated model in an architect’s studio. Surprisingly, Faulhaber achieves this effect through traditional photographic means rather than digital manipulation. His photographs’ saturated colors and cool formal elegance heighten the inorganic beauty of the modern built environment, offering a lush yet ominous vision of postindustrial alienation

Tankstelle [Gas Station], 2008

ג'וליאן פולהבר (גרמניה. נולד ב1975) משתמש במצלמות רחבות ובאור המלאכותי שעומד לרשותו, כדי לצלם מבנים ארכיטקטיים שזה עתה נבנו - קניונים, מועדוני לילה, מפעלים, אולמות ספורט, בנייני משרדים ודירות - זמן קצר אחרי שהושלמה בנייתם. הסביבות הללו, שאינן מאוכלסות ואין בהן כל סימני חיים או שימוש יומיומי, זכים ואטומים באופן משונה. כשמתבוננים בציור זה של תחנת דלק מוארת בלילה, שניכרים בה דיספרופורציה משונה וניקיון, ניתן בקלות לחשוב שמדובר במודל שעוצב ע"י ארכיטקט באמצעות מחשב. למרבא הפלא, פולהבר יוצר את האפקט הזה באמצעות צילום מלאכותי, ולא בזכות מניפולציה דיגיטאלית. הציורים שלו טובלים בצבעים באלגנטיות פורמאלית באופן שמדגיש את היופי הלא-אורגני של מבנים מודרניים, ומציע למביט חיזיון עשיר אך מאיים של עידן פוסט-תעשייתי מנוכר

תחנת דלק, 2008

קץ ההיסטוריה?

The true life is not reducible to words spoken or written, not by anyone, ever

ספריו של דון דלילו (רעש לבן, איש נופל, שכבר כתבתי עליו פה) עוסקים בהתמודדות עם שינוי, בהסתגלות למציאויות אחרות, בהתנהלות היומיומית בעולמות אפשריים. הם ממוקמים לעיתים קרובות בהווה בעל צביון עתידני, בו הכל אפשרי, והרשות בו נתונה.

אך אבוי! טיבם של נראטיבים אפשריים שהם מתממשים והופכים למציאותיים. כך, אנו עדים על מרקעי הטלוויזיה שלנו לאסונות שמותירים אותנו פעורי פה (צ׳רנוביל, נפילת התאומים, הר הגעש באיסלנד, התפוצצות אסדת הנפט במפרץ מקסיקו, שידור חוזר של מלחמת המפרץ, שכזכור לא קרתה..)

או שמא, אם להמשיך את הקו המחשבתי של ז'אן בודריאר, המציאות שאנו חווים כל יום איננה המציאות, אלא מציאות שעוברת המְחֲזֶה, מציאות שמעובדת היטב בטרם היא נמסרת לנו ללעיסה, לבהייה. 

ספרו האחרון של דלילו, Point Omega עוסק בדיוק בשאלה הזו: שאלת ייצוג המציאות.

במרכז הרומן, ריצ'ארד אלסטר, אקדמאי, מומחה לבלשנות, שסייע לפנטגון ולשירותי הביטחון בהסברת מלחמת המפרץ השניה (ראו "כיבוס מילים" שכבה אחת של אינטרפטציה של המציאות). אלסטר מחוזר על ידי ג'ים פינלי,במאי סרטים דקומנטריים, שרוצה להפיק סרט בו אלסטר ידבר על חוויותיו מהמלחמה ההיא (הקולנוע התיעודי כשכבה נוספת של אינטרפטציה, עטופה בשכבה נוספת, הנראטיב של אלסטר).

ההשוואה לסרטו של במאי הסרטים הדקומנטריים המהולל ארול מוריס, The Fog of War, על חוויותיו של רוברט מק'נמרה, שר הביטחון השמיני של ארה"ב במהךף מלחמת וייטנאם) מתבקשת, אולם לא בנושאים בעלי אופי פוליטי באתי לעסוק פה, וגם ספרו של דלילו משתמש במלחמה ותוצאותיה רק כתמונת הרקע של הרומן שלפנינו.

***

בציורו, בגידת הדימויים (La Trahison des Images), מבקש הצייר הבלגי רנה מגריט להראות כי גם הייצוג הריאליסטי ביותר של עצם כלשהו הוא ייצוג בלבד, כלומר, ייצוג של אובייקט איננו תחליף לאובייקט עצמו. ז'אן בודריאר הגדיל ועשה אחריו, וקבע כי ישנם בעולמנו אובייקטים ומושגים (ע"ע סימולאקרה,) המשמשים כתחליף לאובייקטים ומושגים שאינם כלל קיימים בעולמנו.

***

סביב נקודה זו (שאלת ייצוג המציאות) נע הרומן הקצרצר של דלילו (פחות מ100 עמודים.)


אפילו שם הרומן הוא היפוך של המושג Omega Point שתבע הפילוסוף הישועי פייר טייר דה  שרדן, ושבמהותו מציין נקודת אל-חזור בהתפתחות האבולוציונית האנושית, מעבר לישות אנושית אחת/אחרת המגלמת בתוכה ומדברת בשם האנושות כולה.

אלא שאלסטר הוא סוג של נביא זעם, ולא ברור אם נבואותיו משקפות את הלך רוחו האישי או את הזמנים בהם הוא חי.


כל זה מעלה שאלות על הזמן, כמובן. למה עכשיו? מאין עולות המחשבות הללו על עידן חדש, על גלגול נוסף באבולוציה האנושית?

כל דור מנסה לחשב את קיצו לאחור באמצעות העלאת תיאוריות שונות סביב אירועים המתרחשים בתקופתו (קץ ההיסטוריה של פרנסיס פוקויאמה, למשל.) על ידי דמיון עתידינו האפשרי אנו משתחררים כביכול מעול הזמנים בהם אנו חיים.

לצפות בצלילים, להאזין לתמונות

בסוף שנות העשרה שלי 'האזנתי' הרבה למוזיקה קלאסית מודרנית (הרי לכם אוקסימורון). 

שמותיהם של מלחינים שהיו פעילים בעיקר במחצית השניה של המאה העשרים כמו לואיג'י נונו, מאוריציו קאגל, אוליבייה מסייאן, פייר בולז, קרלהיינץ שטוקהאוזן, אלפרד שניטקה ועוד כהנה וכהנה היו שגורים על שפתי אז ברמה יומיומית (הנה, הם עדיין זכורים לי, למרות ששנים לא האזנתי ליצירותיהם.) יש משהו מעניין בערך המוסף ששמו של האמן יכול להוסיף ליצירתו (במיוחד כשנלווית לשם איזושהי 'אקזוטיות', זרות שמולידה בהכרח גם משיכה). 

חלק מן היצירות הללו (אקזוטיקה של קאגל, רביעיית ההליקופטר של שטוקהאוזן, הציפורים של מסייאן ורכבות שונות של סטיב רייך,) עדיין זכורות לי.






מה שאהבתי במיוחד ביצירות הללו, מה שנותר לי מהן עד היום, זה כמובן השימוש השונה בכלי הנגינה, המקצב הבלתי מתפשר (ובבחינה זו, רוב היצירה של פיליפ גלאס היא חזרה מדהימה על הפוגות של באך, לטעמי), אך יותר מכל, גם השימוש בשקט, בהפוגה.

היצירות הללו מאתגרות את חוש השמיעה שלנו וגורמות לנו להאזין מחדש לסביבתנו. כך, כמה דקות אחרי שיצירה של נונו או קאגל הסתיימה, כל רחש מסביב לובש משמעות חדשה, מקצב אחר, כשם שכאשר משוטטים בתערוכה של אמנות עכשווית בגלריה או במוזיאון, גם מתף הכיבוי או שלט היציאה הופכים לאובייקטים טעוני משמעות, עד כדי כך נעשות העיניים רגישות לסביבה הטבעית.

***

רמזתי פה על הערך האסטתי של 'העטיפה' שעוטפת את היצירה. שם המלחין, לדוגמא..

אך גם לתווי מוזיקה (כמו לכל דבר אחר בעולמנו, אולי,) יש ערך אסטתי בפני עצמו, ללא כל קשר ליצירה שהם 'דוברים' או אולי 'מדבבים'.

הקשר בין מוזיקה ואמנות, (כלומר בין צליל ויצירה ויזואלית,) הוצג אצל כמה אמנים לאורך המאה העשרים, למשל אצל פאול קלי, ואסילי קנדינסקי, מרסל דושאן וג'ון קייג'.
 

שני המדיומים הינם אקספרסיביים ומעוררים שאלות בעלות חשיבות אסתטית: איך נראה קול? איך צובעים/מציירים צליל?
 
דפי התווים של קרלהיינץ שטוקהאוזן הם דוגמא יפה לקשר בין צליל וצבע.
 
הנה כמה יצירות שלו:

 

לסיום, הנה הצצה ליומנים של אוסי קלארק, מעצב האופנה הבריטי. גם סוג של שירה..

יומן המחלה כסוגה/יה

נשים רבות אומרות, ובצדק כנראה, שגברים לא יודעים להיות חולים. מן הרגע שתוקף אותנו צינון אנו מתחילים להתלונן ללא הפסקה, להתאונן על מר גורלנו, לחפש (או לדרוש) גילויי חיבה מכל מי שסובב אותנו, וטם המצב מחמיר, חלילה, אפילו מתמסרים בחפץ לב למחשבות אבדניות.

בסוף שנות העשרה שלי ניהלתי שני יומני מחלה, בהפרש של שנה זה מזה, מקבץ שירים והגיגים, חלקם בהשפעת האנטיביוטיקה שתמיד גורמת לי להזיות קלות. שתי המחברות מסתתרות בתחתית הספרייה שלי, יחד עם שאר כתבי הנעורים, חבויות מעין, ואולי טוב שכך.

יומן המחלה הוא ז׳אנר זנוח יחסית, מסיבות ברורות, ככל הנראה. לא תמצאו קוראים רבים שיסכימו להקדיש את מיטב שעות הקריאה שלהם לתלונותיהם של חולים (מדומים או לאו) או לתיאורים קליניים של מחלות חשוכות (או לאו) מרפא.

במיטבו, יומן המחלה הוא יותר מטקסט על ׳מצב האדם׳ ועל הגוף והנפש הפגיעים. הוא גם מסמך של אנושיות. הוא אינו מתלהם ודוחק בקורא להזדהות עם הנקרא, אך הוא גם אינו יכול שלא להעלות דמעה קטנה מידי פעם בעיני הקורא, שאינו יכול להישאר עוד אדיש לסבל אנושי.  

דוגמאות ליומני מחלה: החל מייסוריהם של איוב ואוגוסטינוס, ועד לבאפלה פראית זו, סיפור מותי מאת הרולד ברודקי, תיאור התגלגלותה של מחלת האיידס שהתגלתה אצל הסופר האמריקאי כשהיה בן 64. ואולי גם מוות רך מאוד מאת סימון דה בובואר, ויומן אבל מאת רולאן בארת (שכבר כתבתי עליו כאן), וספרה של לידיה פלם, איך רוקנתי את בית הורי - שלושה ספרים המתארים את ההתמודדות עם מחלת (ומוות) ההורה כתהליך שאינו שונה במהותו מן ההתמודדות עם מחלה שלך-עצמך.

אני מסתכן ומכניס אל המיטה החולה הזו גם את ספרו של הסופר האיטלקי פרימו לוי, הזהו האדם, שמתאר את שגרת החיים היומיומית במחנה עבודה וכפייה, סמוך לאושוויץ. לוי נמנע מתיאורים פורנוגרפיים של הזוועה ודבק בתיאור ענייני ואפקטיבי של מהלך יומו של אסיר: החיפוש האינסופי אחר מזון, הדאגה לשמור על רמות ניקיון ובריאות בסיסיות. 

מדוע אני מציב אותו בכפיפה אחת עם ספרו של ברודקי? מפני שתיאוריו היומיום של לוי, העיסוק בהישרדות, אפייניים גם ליומני המחלה. משהו בטון הנייטרלי של לוי מציב אותו מבחינתי באותה קטגוריה עם הרולד ברודקי.

***

יומן מחלה נוסף, שיצא לי לקרוא לאחרונה אחרי שנים שניסיתי לשים עליו יד, הוא Patient: The True Story of a Rare Illnessשל Ben Watt. סביר להניח שלא הייתי שומע על הספר אלמלא וואט היה אחד מצמד המוזיקאים הידועים כלהקת Everything but the Girl (הלהקה הבריטית הוקמה ב1982 ע"י בן וואט וטרייסי ת'ורן וזכתה להצלחה בקנה מידה עולמי בשנת 1994, כשהוציאו את אלבומם העשירי [!] Amplified_Heart עם הלהיט Missing). 


שנתיים לפני כן, ב1992, וואט בן ה29 אובחן כחולה בChurg Strauss Syndrome, מחלה אוטו-אימיונית הגורמת למוות איטי של תאי דם הקשורים בריאות, במערכת העיכול והעצבים, הלב, תאי העור והכליות - בקיצור, מתקפת מערכות כללית.


ספרו של וואט הוא תיאור מפורט של שלבי המחלה, מן הסימפטומים הראשונים (קשיי נשימה, לחץ בחזה, כאבים), דרך האשפוז בבית החולים ותקופה ארוכה של תסכול עקב קושי האבחון של המחלה, ועד ל'ריפויו' (וואט עדיין לוקח כמות נכבדה של כדורים כדי למנוע מן המחלה לפרוץ ולהשתלט על מערכות גופו.)


המחלה היא סוג של שיא בחייו של השורד. לכן מקדישים לה יצירה משלה, כאודה לחיים. אך מדוע אנו קוראים ביומן המחלה? האם זהו הרצון להבין שמניע אותנו להמשיך ולקרוא, גם כשכאב כמעט מוחשי אוחז בנו למקרא הזוועה?


בהנחה שקריאה היא סוג של עינוג עצמי, מהו ה'עונג' שאנו מוצאים בקריאה ביומני מחלה אלו? איזו תועלת ניתן למצוא בנבירה בסיפורי ההתמודדות של מאן דהוא עם מחלה כזו או אחרת? איזו הזדככות ניתן למצוא בסבלו של אדם אחר? 

אני משאיר את השאלות הללו פתוחות.. נסו אתם להשיב עליהן.