עם דעיכתו של האביב הערבי ושקיעתה של עוד תקווה לא-בשלה נדמה שהדלתות שנפתחו לרגע, ושאיפשרו לנו ה'מערביים' להציץ מבעד לדלתות החצר האוריינטלית בה התגוללה האופרטה שהביאה בסופו של דבר להוצאתו להורג של דיקטטור אחד ולמעצרו של שני, הנה הן ניסגרות שוב בפנינו.
מה נותר לנו, הקוראים בספרים וצופים בסרטים (ובחדשות על מרקע הטלוויזיה, אללי), אלא להמשיך ולדלות פיסות של מידע ולהעלות מן האוב אימג'ים פנטזמוגוריים על ארצות שלא ראינו מימינו (ושאולי אף לא נראה לעולם..) ?קטע קצר, בו נתקלתי בספר מתח שראה אור לאחרונה בצרפתית, סינדרום אי מאת פרנק תיליה, ושמתאר את רחובות וגגות קהיר (הספר עצמו מתרחש ברובו ככולו במדינות פרנקופוניות למהדרין: בלגיה, צרפת וקנדה) הזכיר לי את ספרו של הסופר המצרי עלא אל-אסוואני, בית יעקוביאן, שקראתי לפני מספר שנים, ושאיפשר לי להציץ הצצה חטופה אל ניבכי החיים בעיר העתיקה שנהר הנילוס חוצה אותה (הספר ראה אור בתרגום פיראטי לעברית ע"י המרכז הישראלי-פלסטיני למחקר ומידע. אל אסוואני, ממשיך דרכו של זוכה פרס הנובל המצרי נגיב מחפוז לפי רבים, אסר על תרגום ספרו לעברית).
הנה הקטע, מתוך סינדרום אי, כאמור:
כשהמפקח שרקו טיפס אל הגג הוא עמד נדהם. אנשים רבים חיו על גג הבניין, בתוך ומחוץ לביתנים קטנים עשויים מברזל. נורות צבעוניות שניתלו על כבלים ריקדו כמו מפרשיות. אנשים, ישובים על כורסאות או רכונים על מיזרנים, תחת כיפת השמיים. מסכי טלוויזיה האירו את דמדומי שעת הערביים. הוא חש שחדר אל תל נמלים שאור יקרות האיר מבעדו, ושבכל רגע עלול היה לקרוס [...] האומללות לא שררה ברחוב או בין מסדרונות המטרו, כמו בפריס, אלא על הגגות.
בית יעקוביאן של אל אסוואני הוא שיר הלל לגגות הבניינים בקהיר, ובה בעת כתב נאצה נגד השחיתות ואלימות שפשו בחברה המצרית מאז 1953, אז הפכה לרפובליקה. החברה המתוארת בו, כמוה כקונגלומרט רב שכבות שהסיאוב והקילקול פושה בכל רבדיו: העניים חיים מעל העשירים ולעיתים קרובות ניזונים מהשאריות שאלו משאירים; בני כל המעמדות כובסים את מעלליהם ואת תקוותיהם במי השתיה, לכודים כולם יחדיו במעין בית סוהר בו המוביליות החברתית איננה אלא מעשה אשליה אופטית. אגב, ספרו של אל אסוואני הופק לסרט בשנת 2006. הקדימון די עושה חשק. ממש סרט צרפתי בערבית.
