אלן בנט: שלושה סיפורים

The best moments in reading are when you come across something (a thought, a feeling, a way of looking at things) that you’d thought special, particular to you and here it is, set down by someone else, a person you’ve never met

Alan Bennett

על אף שהסופר הבריטי אלן בנט הוא אחד הסופרים הפופולריים בבלוג שלי (כתבתי עליו ארבעה פוסטים עד כה,) התפלאתי לגלות שהפעם האחרונה שכתבתי עליו הייתה לפני למעלה מחמש שנים. הוכחה לכך שהזמן חולף מהר. אך גם לכך שקראתי הרבה סופרים אחרים בחמשת השנים האחרונות.

לאחרונה, באופן לא מתוכנן, רכשתי שני ספרים של בנט. הראשון, קובץ סיפורים Three Stories, והשני ספר בשם Six Poets - Hardy to Larkin, אנתולוגיה קצרה שמונה למעלה משבעים שירים של שישה משוררים אנגליים שפעלו במהלך המאה-העשרים. בפוסט הזה אתמקד בקובץ הסיפורים, שקראתי במלואו, בעוד שאנתולוגיית השירים נזנחה, לעת עתה, באמצע הדרך..

שלושת הסיפורים שמופיעים בקובץ שלפנינו ראו אור בין השנים 1999-2001. הקובץ ראה אור בעברית ב-2006, תחת השם כל כללי הטקס.

הסיפור הראשון, Father! Father! Burning Bright (משחק על שירו המפורסם של ויליאם בלייק, The Tyger, אחד השירים המפורסמים ביותר בתרבות הבריטית. שם הסיפור תורגם לעברית כך: אבא! אבא! לפיד אימה (אחת הסיבות שלא בחרתי בקריירה כמתרגם..) בנט, שלו קריירה עשירה כמחזאי ותסריטאי, שכתב תסכית לטלוויזיה בשם טיפול נמרץ (Intensive Care) לסיפור שלפנינו, שפורסם במקור כנובלה. העלילה של הסיפור הסאטירי הזה (שמזכיר לא פעם את סרטיו המוקדמים של הבמאי הבריטי מייק לי - תקוות גדולות, מותק של חיים) עוקבת אחר דניס מידג'לי, מורה בתיכון בלונדון, שסועד את אביו הגוסס בבית-החולים. יחסיו של דניס עם אביו טעונים מאוד ומעורערים, בלשון המעטה. מצד שני יחסיו עם אשתו לא בריאים הרבה יותר. דניס מבלה את רוב הזמן בחדר ההמתנה של בית-החולים ומהר מאוד הוא מוצא היסח-דעת בדמותה של אחת האחיות הצעירות שמטפלות באביו..

הסיפור השני - The Clothes they've stood up in (הבגדים שלעורם) - היה מוצלח הרבה יותר, לטעמי. מר וגברת רנסום (במקור Ransome - סוג של כופר..) שבים ערב אחד לדירתם בנוטינג היל ומגלים לתדהמתם שהיא רוקנה כליל מתכולתה. כל הרהיטים נלקחו, אפילו כלי המטבח, עד האחרון שבהם. הנה דוגמא לסגנון הכתיבה הנפלא של בנט:

The Ransomes had been burgled. ‘Robbed,’ Mrs Ransome said. ‘Burgled,’ Mr Ransome corrected. Premises were burgled; persons were robbed. Mr Ransome was a solicitor by profession and thought words mattered. Though ‘burgled’ was the wrong word too. Burglars select; they pick; they remove one item and ignore others. There is a limit to what burglars can take: they seldom take easy chairs, for example, and even more seldom settees. These burglars did. They took everything

אחרי השוק הראשוני, הם מתחילים להתרגל לשגרת חיים חדשה, תוך כדי שהם (בעיקר גב' רנסום,) מחליפים את הרכוש הישן שליווה את חייהם במשך כשלושים שנים. הטוויסט בעלילה מתרחש לקראת סוף הסיפור, כשהזוג מתבשר שרכושם נמצא והם יכולים לקבלו בחזרה..

ולסיום, הסיפור השלישי, שעל שמו נקרא גם הקובץ בעברית, כל כללי הטקס (במקור,The Laying on of Hands - המתרגם העברי, בעצת המו"ל הישראלי ככל הנראה, נפטר מהמטען הנוצרי-דתי שבנט העניק לשם הסיפור ובחר בשם גנרי.)

במרכז הסיפור, כומר שעורך טקס השכבה למסז'יסט של ידוענים שנפטר בנסיבות לא ברורות (בנט רומז מספר פעמים שהסיבה היא ככל הנראה איידס...) הקהל הגדול שהתאסף בכנסיה (כולל הכומר שמנהל את הטקס,) נוכחים שם ראשית כדי להבין אם הם עצמם נתונים בסכנה, אחרי שבאו במגע עם ידיו (ושאר אברי גופו) של המסז'יסט המפורסם. 

מי שהתמיד איתי עד כה מבין וודאי שהקריאה בספרו של בנט הייתה מהנה בעיני. עם זאת, ליוותה את הקריאה תחושה שהעולם שבנט מתאר קצת מיושן, או מוטב לומר מלאכותי. אולי אפשר לשייך את התחושה הזו לעובדה שבנט נודע בעיקר בזכות כתיבתו לתיאטרון (תמיד הרגשתי שיש דבר-מה מאוד מלאכותי בכתיבה שנועדה להיקרא בקול מול קהל צופים דומם, ושעצם האירוע עצמו - צפייה במחזה בתיאטרון - מאוד מאולץ ונעדר דמיון.)

ובכל זאת, אלן בנט הוא מטובי הסופרים הבריטים שעדיין חיים. לצד איאן מקיואן שמיסחר קריירה ספרותית ארוכה ואיבד כל סיכוי להיות מועמד לפרס נובל לספרות, ומרגרט אטווד שממשיכה גם היא לייצר רומנים חדשים בקצב מעורר דאגה, בנט מסתמן כאחרון המגדלורים כשלצידו אולי סופרים כמו ג'ון באנוויל.

טרמינוס

על מקומו של הים בתרבות המערבית כבר כתבתי בבלוג זה, לפני שנים מספר.. חלפו הרבה מים בירקון מאז, והנה שוב קראתי ספר שמתחיל ונגמר בים, The Sea מאת הסופר האירי ג׳ון באנוויל. הים משמש בספרות בעיקר כמקום מִפְלָט, מקום בו הדמיון יכול לפרוח. אך פעמים רבות הוא מסמל גם אִיּוּם, סַכָּנָה.

Every act of memory is to some degree an act of imagination
Gerald Maurice Edelman

ממה מורכבים הזכרונות? אילו פרטים חסרי חשיבות נשמרים בארכיוני המחשבה שלנו? מה משקלם הסגולי של הזכרונות? עד כמה הם עלולים להכביד על מהלך חיינו, להאט את צעדינו? עד כמה הם משטים בנו? מוליכים אותנו שולל. משווים לנגד עינינו מציאות שלא היתה ולא נבראה, או שמא היתה שונה בתכלית ממה שאנו זוכרים..

הים הוא הרומן ה14 במספר של באנוויל, וגם ספרו היחיד שקראתי עד כה. הספר זכה בפרס הבוקר היוקרתי בשנת 2005 וראה אור בעברית בהוצאת ידיעות אחרונות ב2008 (פרק ראשון ניתן לקרוא פה.) הוא אף זכה לאדפטציה למרקע הכסף לפני שנתיים.

גיבור הרומן, מקס מורדן, היסטוריון של האמנות, חוזר לעיירת החוף בה חי בילדותו, בעקבות מותה של אשתו אן ממחלת הסרטן. הוא שוכר חדר באכסניה ששוכנת באחד מבתי החוף בו התגוררו בעבר בני משפחת גרייס, שעם ילדיהם נהג מקס הצעיר להעביר את ימי חופשת הקיץ של ילדותו. הוא מנסה את ידו בכתיבת מונוגרפיה קצרה על ציוריו של הצייר הצרפתי פייר בונאר (שאף לו היה יחס מיוחד לאשתו, מושא מספר לא קטן מציוריו) אך העבר, ובאי כוחו, הזכרונות, מושכים אותו ללא הרף אל המצולות והוא איננו יכול להסיר את אחיזתם בו.

Working from Memory

בניסיון לשים סדר במחשבותיו ו'לסגור מעגל', מקס מחיה את העבר במחשבותיו ומעלה זכרונות מימי ילדותו, שאם לא הצטיינו כ״כ בעליצות, הרי שלפחות היתה בהם הבטחה כלשהי של אפשרות.. אך כוחו של העבר הוא כוח מכלה. ובין כל הרוחות שמקס מעלה באוב בזו אחר זו, הוא הופך בעצמו למעין רוח רפאים, אדם נטול הווה שכולו שקוע בעבר:

I think I am becoming my own ghost

ובמקום אחר:

There are moments when the past has a force so strong it seems one might be annihilated by it

השקיעה בזכרונות הופכת מאמצעי למהות, ומקס שיושב ימים ארוכים בחדר האוכל השומם של בית ההארחה בו בחר להשתכן, צופה בים האינסופי ושוקע במחשבות על ימי ילדותו. זוהי כאמור שקיעה מסוכנת, מכלה, שכן המחשבה על כל מה שחלף ואיננו עוד מזכירה למדמיין את אלמותיותו ומגשרת על המרחק שנראה עצום אך איננו-באמת, בין החיים למתים:

We carry the dead with us only until we die too, and then it is we who are borne along for a little while, and then our bearers in their turn drop, and so on into the unimaginable generations

ובמקום אחר:

Perhaps all of life is no more than a long preparation for the leaving of it

ההשתחררות מכבלי העבר, כמוה כהתנערות מעול המוות. מעניינת במיוחד בעיני בחירתו של באנוויל בשם 'מורדן', שכונה הממוקמת בדרום לונדון, וגם תחנתו הסופית של קו הצפון (Northern Line) החוצה את לונדון מדרומה לצפונה. כאילו בחר הסופר, במודע או שלא במודע, להציב את גיבורו בנקודת סיום, טרמינוס, ממנה אין חזרה.

זה מזכיר לי ציטוט, מדכא למדי, מתוך סרטו של מייק לי, עירום:

Have you ever thought, right... I mean, you don't know... but you might already have had the happiest moment in your whole fucking life and all you've got to look forward to is sickness and purgatory?

התשובה? קארפה דיאם. קארפה פאקין דיאם.

'עוד שנה' - לחברים בלבד

קשה לומר אם סרטו החדש של מייק לי, 'עוד שנה', הוא עוד סרט 'מייק-לי-טיפוסי', כלומר מופרע וקודר, בעיקר משום שהבמאי הבריטי ביים כ"כ הרבה סרטים, רובם אמנם מאותו הז'אנר (המשפחה המופרעת, הבדלי המעמדות, וכד') אך גם כמה סרטים שונים בתכלית מן הקו ה'רגיל שלו' ('טופסי טרווי', לדוגמא, וגם 'וירה דרייק' שאמנם הכיל את רוב האלמנטים שמעטרים את סרטיו הטובים ביותר של לי (המשפחה המופרעת, הדמויות המוגבלות רגשית עד גבול אוטיזם) אך בכל זאת היה 'סרט היסטורי'.


'עוד שנה' אמנם איננו אחד מסרטיו הטובים ביותר של לי - ומבחינתי הטוב שביניהם היה דווקא 'עירום', ולא 'סודות ושקרים', כפי שסבורים רבים, סרט שאמנם זכה להצלחה הגדולה ביותר מבין סרטיו של לי ואף זיכה את לי במועמדות לפרס סרט האוסקר הזר, אך לה הצליח לעניות דעתו של בלוג זה להתשוות לייחודיות של 'עריום' - אך גם אם מדובר בעוד סרט של מייק לי, חובבי מייק לי אמיתיים, חברי מועדון מייק-לי as it were, לא יכולים להרשות לעצמם לפספס גם את הסרט הזה. 



חברי מועדון דמיוני הזה, שצפו בכל אחד ואחד מסרטיו של לי (טוב נו, לפחות מאז 'תקוות גדולות' שלי ביים ב1988, הוא אמנם ביים לא פחות מ10 סרטים בין השנים 1971 עד 1988 אך לא נראה לי שרבים מהם זכו לראות אור יום מחוץ לגבולות האי האנגלי) ידעו להעריך את הניואנסים של לי ולברור היטב את התבן מן המוץ. אחרים פשוט יצפו בעוד סרט, משעמם לפרקים, משעשע לפרקים, ועצוב וכבד עד אין נשוא לפרקים - וישכחו אותו דקה או דקותיים אחרי שיצאו מאולם הקולנוע. 

מה בכל זאת קורה ב'עוד שנה'? לא הרבה.. טום (ג'ים ברודבנט) וג'רי (רות שין) הם זוג חביב בשנות החמישים המאוחרות שלהם, המעבירים את זמנם בעיקר בדאגה לאחרים: לבנם, ג'ו (אוליבר מאלטמן), שהגיע לגיל שלושים ועדיין הוא רווק, רחמנא ליצלן; למרי (לזלי מנוויל), רווקה עם נטייה ליפול בקסמי האלכוהול, שעובדת עם ג'רי כבר עשרים שנים במרכז רפואי ובזמנה החופשי מתעלקת על הזוג המקסים; ולידידם, קן (ופיטר וייט) שגם לו לא היה מזיק מפגש שבועי בAA. 

לרגע ב'עוד שנה', בסצינת הברביקיו שבאמצע הסרט בערך, נדמה לך שאתה צופה במפגש מחזור של כל הדמויות שאיכלסו את סרטיו של הבמאי הבריטי: ג'ים ברודבנט ('מותק של חיים', 'טופסי טרווי', 'וירה דרייק') נמצא שם, ולצידו משחקת רות שין ('מותק של חיים', 'סודות ושקרים', 'הכל או כלום', 'וירה דרייק') . גם פיל דייויס ('תקוות גדולות', 'סודות ושקרים', 'וירה דרייק') שם, ופיטר וייט (ששיחק את שומר הלילה ב'עירום' ונתן הופעות קצרות גם ב'סודות ושקרים', ו'וירה דרייק'), ולזלי מנוויל ('תקוות גדולות', 'סודות ושקרים', 'וירה דרייק', 'טופסי טרווי', 'הכל או כלום') דמות משנה בתסריט שמצליחה לגנוב את ההצגה בסרט, לפרקים בזכות משחק מצוין, לפרקים באופן לא מוצדק. 

אפילו אימלדה סטונטון ( 'וירה דרייק') נותנת כמה גיחות לתוך העלילה המסועפת (וכל מי שמתעניין בתופעת הRecurring collaborations בסרטיו של מייק לי, מוזמן לבקר בערך הוויקיפדיה.

יחד מעבירה החבורה הזו עוד שנה יחדיו (והדגש כאן הוא בהחלט על המילה עוד)  through sickness and health, through good times and bad, till death do them apart, ו(זהירות ספויילרון) יש גם מוות אחד במהלך הסרט הזה. 


חוצמזה, אין הרבה מה לומר על 'עוד שנה', מלבד שזהו עוד סרט אנושי להחריד של לי, שמצחיק לרגש ולהצחיק, להעציב ולדכא פעם אחר פעם, כבמטה קסמים. 


שוב, זהו לא סרט משמעותי ברפרטרואר של מייק לי. זהו רק עוד סרט של מייק לי. 

The Late David Thewlis

לפני למעלה מעשור, כשהייתי בן 18, יכולתי לצטט בעל פה קטעים שלמים מתוך סרטו של מייק לי, Naked בכיכובו של דייויד תיוליס. באותן שנים צפיתי בסרט עשרות פעמים עד שהכרתי בעל פה סצינות שלמות ממנו, ובאיזשהו שלב אף הגדלתי לעשות ורכשתי את תסריט הסרט בהוצאת Faber & Faber, בחנות ספרים משומשים בלונדון, סמוך לשוק נוטינג היל.

דייויד תיוליס היה בן שלושים כשגילם את התפקיד הראשי בNaked, והוא זכה במספר פרסים על תפקיד זה, ביניהם פרס השחקן הראשי בפסטיבל קאן. לדידו של הבלוג, תפקיד זה היה פסגה בקריירה של תיוליס, ממנה אפשר רק לדרת. בשנים האחרונות הוא מגלם את דמות המרצה רמוס לופין בסדרת סרטי הארי פוטר.

ב2007 תיוליס פרסם רומן בשם The Late Hector Kipling. הרומן, שיש בו לא מעט אלמנטים אוטוביוגראפיים, עוסק בעולם האומנות הלונדוני הפורח (טרייסי אמין, דמיאן הרסט והרבה, הרבה ניים-דרופינג). גיבור הספר, הקטור קיפלינג (שמו הוא אחת החולשות של הספר, לטעמי, כאילו נלקח מרומן של הנרי ג'יימס).

חלפו שלוש שנים מיום פרסומו והרומן הגיע גם לידי.

על אף שהרומן איננו מקורי במיוחד (אמן פרנואידי המבלבל בין דמיון למציאות, רדוף רוחות חיות ומתות), תיוליס ניחן בכישרון כתיבה לא מבוטל.

למרות כל האמור לעיל, אין סיכוי רב שהספר יראה אור בעברית. אם בשל הסלנג האנגלי המעטר את הספר, או משום שנכתב בידי שחקן (מישהו תרגם את ספריו של איתן הוק לעברית?)

לכאורה, לא מדובר בהפסד ענק לקורא העברי. אך לחובבי תיוליס (כמה ישראלים חברים במועדון המעריצים המקוון שלו?) זהו נדבך קטן נוסף באישיותו הרבגונית שיהיה נחמד לגלות.