יום רביעי, 16 באוגוסט 2017

Open City: קריאה שניה,או שיבה שניה

פוסט ראשון בסדרה של שלושה פוסטים

The typical Sebaldian character is estranged and isolated, visited by depression and menaced by lunacy, wounded into storytelling by historical trauma
James Wood

הציטוט הנ"ל מתייחס כמובן לכתביו של הסופר הגרמני וו.ג.זבאלד, אך הוא יכול בקלות להתייחס גם לספריו של הסופר הניגרי-אמריקאי טג'ו קול. הוא נלקח ממאמר לא משכנע במיוחד שפורסם בNew Yorker לפני כמה חודשים, שעסק בהומור בכתביו של זבאלד.

הפנה אותי אל המאמר חבר טוב, קולגה לשעבר לעבודה, שהזדמן לי להכיר לו את הרומן האחרון של זבאלד, אוסטרליץ ('קריאה בספר הזה היא צלילה אל תוך תהום'  כתב הסופר הישראלי דרור בורשטיין במאמר ביקורת בעיתון הארץ, אי-שם ב-2006.) מאז אני מנסה לשכנע את אותו חבר לקרוא גם את טג'ו קול, ובמיוחד את ספרו Open City. בינתיים ללא הצלחה. אך אינני מוותר בקלות.

***

לאחרונה אני נוטה יותר ויותר, במודע או באופן לא-מודע, לשוב על עקבותיי, לנוע במעגלים גדולים ומתרחבים סביב אותם מקומות או אותם עצמים, כמו דרוויש שמחולל את עצמו דעת, בתקווה להציץ ולו לרגע בפרט מאיזשהו חיזיון תעתועים, רגע של אמת והארה. בתקווה לשוב לדרך הטובה. למצוא את המרכז.

במסגרת שיטוטי במרחב הגיאוגרפי הסובב אותי (רחובות מזרח ברלין,) או במרחב הספרותי שמקיף אותי (כונניות הספרים שלי) שבתי לקרוא בשבועות האחרונים כמה ספרים שאהבתי במיוחד.

כך היה כששבתי (באופן מודע לגמרי) לספרו של הסופר הבריטי אדוארד סנט-אוביין, Never Mind. וכך היה כששבתי וקראתי (באופן לא-מודע) את הנובלה הקצרה של הסופר ההולנדי קס נוטבום, הסיפור הבא (וכתבתי עליה כאן.) וכך היה גם עם הרומן של טג'ו קול, Open City, עליו כתבתי בבלוג הזה לראשונה בספטמבר 2011.
מאז אותה קריאה ראשונה ברומן נשאתי את הרושם הראשוני מהספר ומהסופר, כפי שזוכרים אולי ביקור בעיר מוזרה או ארוחה במסעדה יוצאת דופן, או כפי שזוכרים במעורפל ערב של אהבה שתויה.

במחשבותיי, שבתי לספרו של קול פעמים רבות מאז, כשסיפרתי עליו למכר כזה או אחר או כשמחשבותיי נדדו אל עבר מחוזות מטאפיזיים יותר, ברגעי הדמדומים שלפני השינה. אולם בחלוף השנים הלכו הפרטים והתמעטו, ועלילת הרומן התעבתה ונטוותה במוחי בקווים כלליים יותר ויותר, התפניות הרבות בעלילה אבדו כליל ונותרתי עם שם הרומן ועם שלד העלילה בלבד, חקוקים במוחי, מסרבים לעזוב.

***

אחרי אותה קריאה ראשונה, כתבתי ש-Open City הוא רומן פילוסופי, ושהמספר ברומן (a postcolonial flâneur כינה אותו מבקר ספרות אחד) הוא פילוסוף של זמננו שנושא על גבו את עול האנושות כולה, או לכל הפחות מתמודד עם עול העבר, זה האישי שלו וזה הקולקטיבי, כלומר משקל ההיסטוריה.

משקל העבר, עברה הקולוניאלי של ניו-יורק למשל, ניכר בכל שעל ושעל בהווה הנרטיבי של עיר פתוחה, ואכן קול בא בספרו בחשבון עם עבר עקוב מדם ומצולק מגזענות בוטה.

רוב הביקורת שקול מעלה באמצעות המספר שלו נעשית כמעט כבדרך אגב, כמו המאמר הכמעט-מוסגר שהוא מביא בעת שיטוט בדרום האי מנהטן, סמוך לוול סטריט:

This had been a busy mercantile part of the city in the middle of the nineteenth century. Trading in slaves had become a capital offense in the United States in 1820, but New York remained the most important port for the building, outfitting, insuring, and launching of salvers' ships. Much of the human cargo of those vessels was going to Cuba. Africans did the work on the plantations there

ובמקום אחר, הביקורת שלו הרבה יותר ישירה ומדויקת. כשהוא עומד בקצה האי מנהטן ומביט על אליס-איילנד, ששימש כידוע כנקודת כניסה לארה"ב עבור מיליוני מהגרים בסוף המאה התשע-עשרה עד לתחילת המאה-העשרים, קול שם את הדברים הבאים בפי המספר שלו:

Ellis Island was a symbol mostly for European refugees. Blacks, "we blacks," had known rougher ports of entry

***

גיבור ספרו של קול, ג'וליוס, הוא פסיכיאטר שחי בניו-יורק של אחרי נפילת התאומים. העיר בה הוא חי היא סוג של עיר רפאים, אם בשל רוחות העבר שרודפות אותה, ואם מפני תחושות הבידוד ובדידות שאופפות את המספר כל פעם שהוא יוצא לרחובות, אחרי שעות העבודה, ומתחיל את שיטוטיו האינסופיים:

The sight of large masses of people hurrying down into the underground chambers was perpetually strange to me, and I felt that all of the human race were rushing, pushed by a counterinstinctive death drive, into movable catacombs. Aboveground I was with thousands of others in the solitude, but in the subway, standing close to strangers, jostling them and being jostled by them for space and breathing room, all of us reenacting unacknowledged traumas, the solitude intensified

זו עיר עמוסה בבני אדם, אם כן, אך גם מקום בו איש אינו יוצר קשר עם אדם אחר, ומעט המפגשים שבכל-זאת מזדמנים לג'וליוס הם מקריים או חטופים.

עננה כבדה של מלנכוליה מעיבה על עלילת הרומן של טג'ו קול, מתחילתו ועד לסופו הלא צפוי. היא איננה מרפה מהמספר או מהקורא ונדמה פעמים רבות שכל הנראטיב טובל באפלוליות סמיכה.

בסוף הפרק הראשון למשל, מגלה המספר שאשתו של שכנו נפטרה לפני כמה חודשים. התגלית הלא צפויה הזו מעלה בו תחושת בושה ואשם, ומתווספת לתחושת הניכור הכללית שהוא חווה בעיר בכלל, ובדירה הקטנה שלו בפרט, דירה בה הוא חי בגפו ומנהל אורח חיים נזירי כמעט.


***


למרות מה שכתבתי לעיל, עיר פתוחה הוא במידה רבה רומן של מפגשים: מפגשים בין תרבויות, אך גם בין אנשים פרטיים.

המספר - אמריקאי ממוצא ניגרי שחי בעיר קוסמופוליטית כמעט נטולת זהות משל עצמה, עיר שעברה, כמו עברה של ארה"ב כולה, רבוי קונפליקטים - נמצא בעיצומה של אודיסיאה אורבאנית שבמהלכה הוא נתקל באנשים מכל גווני הקשת החברתית: מפרופסור סאיטו היפני-אמריקאי שהעביר את שנות מלחמת העולם-השנייה במחנות המעצר במערב ארה"ב; דרך ד״ר גופטה ההודי שמשפחתו גורשה מאוגנדה ע״י משטרו של אידי אמין; וכלה בראול המרוקאי, שהמספר פוגש בבריסל שבבלגיה (אקדיש פוסט נפרד לאפיזודה הבלגית בספר,) ושאיננו מוצא את מקומו בחברה האירופאית-מערבית.

רוב הדמויות בהן נתקל המספר הן דמויות של אאוטסיידרים, בדיוק כמו המספר עצמו. ויותר משהן מלמדות אותו משהו על עולם שׁוֹנֶה משלו, הן מציבות מולו מראה שמשקפת את סבלו, את בדידותו, ואת עברו הבעייתי.

כפי שראינו לעיל, הזרות הזו מתבטא גם ביחסו של המספר לסביבה הגיאוגרפית שסובבת אותו, וראשית כל לנוף האורבאני של מנהטן, ניו-יורק:


This strangest of islands, I thought, as I looked out to sea, this island that turned in on itself, and from which water had been banished. The shore was a carapace, permeable only at certain selected points. Where in this riverine city could one fully sense a riverbank? Everything was built up, in concrete and stone, and the millions who lived on the tiny interior had scant sense about what flowed around them. The water was a kind of embarrassing secret, the unloved daughter, neglected, while the parks were doted on, fussed over, overused

***

בשני הפוסטים הבאים שאקדיש לקריאה המחודשת בספרו של קול, אתמקד בנושא העיוורון, תמה חוזרת בעיר פתוחה, וכן בביקורו של ג'וליוס בבירת בלגיה, בריסל, אירוע מרכזי בעלילה שהסופר מקדיש לו את ליבו של הרומן.

יום שישי, 11 באוגוסט 2017

ג׳יימס בולדווין בישראל: על התקווה והיפוכה


A real writer is always shifting and changing and searching
James Baldwin

לפני כמה חודשים כתבתי פה על ספרו של הסופר האפרו-אמריקאי ג'יימס בולדווין, Giovanni's Room שמתרחש בעיר פריס בשנות השישים של המאה-העשרים.

בולדווין עצמו עבר לגור בפריס בשנת 1948, כשמלאו לו 24 שנים, אחרי שהתיישב בניו-יורק במסעדה שידע שבעליה מסרבים שירות לשחורים, והתעמת עם המלצרית שסירבה לשרת אותו. הוא עזב את עיר הולדתו כדי להימלט מהגזענות האמריקאית - בריחה שהאמין שתציל את חייו, ותאפשר לו לכתוב.

בראיון עם כתב ה-Paris Review הוא מספר:

The conditions in this country to be a black writer was impossible [...] I knew what it meant to be white and I knew what it meant to be a nigger, and I knew what was going to happen to me. My luck was running out. I was going to go to jail, I was going to kill somebody or be killed. My best friend had committed suicide two years earlier, jumping off the George Washington Bridge [...] I had to get out of New York

הוא מוצא מפלט בפריס, אם כן. אך גם הבירה הצרפתית איננה מקבלת אותו בזרועות פתוחות:

When I arrived in Paris in 1948 I didn’t know a word of French. I didn’t know anyone and I didn’t want to know anyone. Later, when I’d encountered other Americans, I began to avoid them because they had more money than I did and I didn’t want to feel like a freeloader. The forty dollars I came with, I recall, lasted me two or three days


הקושי שבהתאקלמות בעיר החדשה, והבדידות שהוא חווה מצאו את דרכם לעלילה של ספרו חדרו של ג'ובאני, בו המספר, אמריקאי שחי בפריס בעוני ובבדידות, מוצא מפלט זמני בדירתו הקטנה של ג'ובאני, מאהב איטלקי צעיר ומבולבל בעצמו.


שנה לאחר שעבר לצרפת, בולדווין החל בעצמו לנהל רומן עם בחור שוויצרי  בשם לוסיאן הפרסברגר, שהיה צעיר ממנו בחמש שנים. משך תקופה קצרה הוא גר עם לוסיאן בלויקרבאד, עיירת מרחצאות וסקי בדרום-מערב שוויץ. הוא תיעד את החוויה - להיות האדם השחור היחיד בכפר קטן במרכז אירופה הלבנה - במאמר בשם Stranger in the Village (במאמר מוסגר אזכיר שהסופר הניגרי-אמריקאי טג'ו קול כתב על ביקור בעיירה, שישים ומשהו שנים אחרי בולדווין, במאמר משלו באתר הניו-יורקר. לימים, המאמר מצא את דרכו לקובץ המאמרים המצוין Known and Strange Things עליו כתבתי פה.) 

***


במשך תשע השנים הראשונות של מגוריו בפריס, בולדווין עבד על שני הרומנים הראשונים שלו, Go Tell It the Mountain ו-Giovanni’s Room וכן קובץ המאמרים, Notes of a Native Son.




מאוחר יותר, החל משנות השבעים, הוא עשה לו בית קבע בדרום צרפת, אך לפני כן, בשנת 1961, בולדווין הספיק אף לבקר בארץ ישראל, כאורח של משרד החוץ, מסוג הטיולים המאורגנים האלה שמממנת המדינה מידי שנה לאנשי רוח ומובילי דעת קהל מהעולם הגדול (ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר ביקרו בישראל ב-1967..)

בולדווין ביקר נגב ובים המלח, וכן בכמה קיבוצים. אולם היו אלה הביקורים באתרים הקדושים לנצרות שהותירו בו רושם עז במיוחד. בולדווין גדל בצילו של אביו החורג, מטיף קשה יום, ובגיל 4 ניבה את ידו בתפקיד מטיף בכנסיה בברוקלין בעצמו. במכתבים ששלח מישראל לסוכן שלו בולדווין מספר כיצד נקשר הביקור באתרים ההיסטוריים האלה (הוא ביקר בנהר הירדן ובירושלים, בדרכים בהם הלכו ישו ויוחנן המטביל) עם שיר שאביו החורג היה שר: I want to be ready to walk in Jerusalem / Just like John. ההבטחה שהייתה טמונה בארץ הקדושה ניתנה לא רק לעם היהודי, אלא גם למיליוני נוצרים, ובולדווין קיווה למצוא בארץ ישראל משהו מההבטחה הזו, שמץ של תקווה.

לפני ביקורו בישראל, הזהות היהודית והקשר העמוק שלה לארץ התנ"ך הייתה בעיני רוחו של בולדווין קשורה לזהות שלו כאדם שחור, נוצרי. אך מה שראה בישראל הצליח בעיקר לדכדך אותו. מלוויו הצמודים המטירו עליו אינסוף דברי תעמולה שהיו אמורים לשכנעו בצדקת הדרך העברית. אך בכל אשר הלך הוא ראה הפרדה והכחשה, ואת ניצניה של משיחיות שעתידה להשתלט כליל על הנראטיב הציוני.

בתום הביקור הרשמי הוא הצליח להסתובב קצת בארץ ללא מלווה רשמי, אך הרושם הבסיסי שהתגבש אצלו לא השתנה. המכתבים ששלח לסוכן שלו הוסבו במאי 1963 למאמר קצר בשם Letters from a Journey שפורסם בכתב העת Harper's. במאמר הביע בעיקר דעות לא-מחמיאות על המדינה היהודית: אי-אפשר בימינו, כך כתב, לבנות חברה על בסיס של השתייכות דתית - מגדל הקלפים הזה יקרוס בשלב זו או אחר. ובמקום אחר כתב: people are trapped in history and history is trapped in them. כמה שהוא צדק.

מה היה חושב אילו ביקר בישראל היום? מה היה אומר על חומת ההפרדה שניצבת בירושלים כה סמוך לחומה העתיקה? מה היה אומר על רחובותיה של מזרח העיר שנותרו פחות או יותר כפי שהיו כשביקר בעיר לפני למעלה מיובל שנים, בעוד שמערב העיר השתנה כליל? מה היה אומר על העם היהודי החי בארץ-ישראל, ונאחז בקרקע כהבטחה מהתנ"ך ובתנ"ך כהבטחה מהאל, אותו אל אליו נשא את דרשותיו מכן המטיף בכנסייה של ברוקלין, בצעירותו?


בולדווין תכנן להמשיך מביקורו בישראל למסע ביבשת אפריקה, בתקווה למצוא בה המשך להבטחה שקיווה למצוא בארץ התנ"ך. קצה חוט שיוביל אותו למצב שיוכל להתיר את כדור הצמר הסבוך הזה שנקרא זהות. אך מכיוון שמצא במחוזותינו בעיקר אכזבה, החליט לשנות כיוון ולבקר באיסטנבול, שהפכה בעשור הבא לבית שלישי עבורו, אחרי ניו-יורק ופריס.

באיסטנבול הוא התקבל בזרועות פתוחות ע"י האינטליגנציה המקומית. בולדווין נמשך לגוונים הקוסמופוליטיים שאפיינו את העיר בשנות השישים והוא הרבה לשהות בעיר בעשור הבא. הוא עבד שם על ספרו Another Country ומצא שם את השקט ושלווה שהיו דרושים לו כדי להתרכז ביצירתו.

The world is our home so we carry the right to be ourselves wherever we go הוא כתב באותה תקופה, תוך שהוא מתחיל להפנים את דמותו החדשה של איש-ללא-ארץ, אדם חדש שאינו קשור לאדמה עליה נולד. אדם ששורשיו באוויר.

יום ראשון, 6 באוגוסט 2017

מניפסט נגד האדישות, או השיכחה


דעה רווחת היא, במדינות המערב כמו במדינות המזרח, שלעצת זקנים יש להקשיב. ימיהם על פני תבל כמו העניקו להם בינה שאין לערער עליה. דבריהם דברי חכמה צרופה. ואם מדובר בזקנים עיוורים, כמו במקרה של הסופר ומשורר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס, הרי שלדבריהם מתווסף נופך נבואי של ממש.

מבקר האמנות, הצייר, משורר וסופר הבריטי ג'ון ברג'ר נפטר בגיל תשעים. אך עוד לפני שהספיק להתדפק על דלתות הגיל האוקטוגנרי, האזינו רבים מבני התמותה לדברי החכמה שהיו בפיו. אמנם, גלי קולו כמעט שלא הגיעו עד לחופי הים-התיכון, אולם באנגליה ובצרפת, ובמדינות אירופה הנאורות נשמע קולו  באופן ברור ורם.

ברג'ר נולד בלונדון ב–1926, והתגורר בצרפת מאז ראשית שנות ה-60. הוא
נפטר בינואר השנה. הוא למד אמנות ב-Chelsea School of Art, ומשם המשיך לעבוד כמבקר אמנות עבור עיתוןNew Stateman's. הוא החל לפרסם ספרים כבר מסוף שנות ה-50, אך את עולמו קנה ב–1972 כשזכה בפרס הבוקר היוקרתי עבור הרומן שלו, G.

באותה שנה הנחה גם את הסדרה התיעודית Ways of Seeing בערוץ ה-BBC, שהתבססה על ספר שפרסם, שסימן פריצת דרך בכתיבה הביקורתית על אמנות וצילום (תרגום עברי, על ההתבוננות, ראה אור ב-2012, בהוצאת פיתום. יחד עם ספר נוסף פרי עטו, אחֹז בכל היקר: איגרות על הישרדות ומרי, שגם ראה אור בהוצאת פיתום, אלו שני התרגומים העבריים היחידים להם זכה ברג'ר עד כה.)

ברג'ר פרסם בחייו למעלה מארבעים ספרים, ביניהם תשע מחזות, שני קובצי שירה, ושמונה ספרי פרוזה.

לפני כחודש הזמנתי מאמזון שניים מספריו, את הרומן G זוכה פרס הבוקר, וספרון עיון קטן בשם Confabulations, אחד מספריו האחרונים של ברג'ר שראה אור כחודש לפני מותו.

Confabulations (בדיות?) הוא אוסף של כאחד-עשר ספק קטעי יומן ספק מאמרים, העוסקים בנושאים שונים כמו צ'רלי צ'פלין, רוזה לוקסמבורג, משורר עירקי שברג'ר אוהב, או צייר צ'כי שהוא מעריך את עבודתו. בין הטקסטים הקצרים שזורים ציורים ותמונות, חלקם צוירו ע"י מחבר הספר.

כבר מהדף הראשון לא יכולתי אלא להתרשם מדברי הפתיחה של ברג'ר:

I have been writing for about eighty years. First letters then poems and speeches, later stories and articles and books, now notes. The activity of writing has been a vital for me; it helps me to make sense of things and to continue [...] the subject of these few notes is language.  

נקודת המוצא של ברג'ר היא השימוש בשפה, אם כן. משפת הסימנים והמחוות האילמות של הקולנוע המוקדם של צ'ארלי צ'פלין, דרך ייצוג במציאות בציוריהם של הציירים העכשוויים האהובים על ברג'ר, ועד לשימוש הציני עד כדי אונס השפה ע"י הפוליטיקאים והתקשורת מסקרת אותם (עוד הרבה מזה בהמשך..)

לאורך הקריאה בספרון הצנום הזה, ניכר בכתיבתו של ברג'ר שהוא חושב בקול, יחד עם הקורא. אלו אינן מסות כבדות ראש בהן המחבר מביע את דעתו המלומדת והנחרצת על נושא כזו או אחר. אלא מחשבות פרגמנטריות שנימה אישית וכנה מאפיינת אותן.

ברג'ר מספר שמאחורי עצם אקט הכתיבה אצלו ניצבת איזושהי תחושת שליחות:

What prompted me to write over the years is the hunch that something needs to be told and that, if I don't try to tell it, it risks not being told

והוא ממשיך ומתאר את תהליך הכתיבה שלו, כך:

After I've written a few lines I let the words slip back into the creature of their language. And there, they are instantly recognized and greeted by a host of other words, with whom they have an affinity of meaning, or of opposition, or of metaphor or alliteration or rhythm. I listen to their confabulation. Together they are contesting the use to which I put the words I chose. They are questioning the roles I allotted them.

So I modify the lines, change a word or two, and submit them again. Another confabulation begins.

כפי שבר רמזתי, יש בכתיבתו של ברג'ר מימד נוסף, שהתפלאתי להיתקל בו בספר שהנימה הכללית שלו מאוד רכה ונעימה. ברג'ר, מרקסיסט-הומניסט, פוצח מספר פעמים בספר בביקורת נוקבת על השימוש הציני של פוליטיקאים ושל התקשורת שמסקרת את 'אירועי היום' באופן שמשרת את שניהם ואת האינטרסים הצרים שלהם בלבד:

Today the global tyranny of speculative financial capitalism, which uses national governments as slave-masters, and the world media as its dope-distributor, this tyranny whose sole aim is profit and ceaseless accumulation, imposes on us a view and pattern of life which is hetic, precarious, merciless, inexplicable

והוא ממשיך מנקודה זו, לנתח את שפתם של הפוליטיקאים:

Recently I listened to the French president talking to the nation for almost three hours during a televised press conference. And his discourse was algebraic. That's to at logical and consequential, but with scarcely any reference to a tangible reality or to lived experience

[...]

Why is his discourse so vacuous? Why does it register like a monologue of acronyms?

It is because he has forsaken any sense of history and therefore has no long-term political vision. Historically speaking, he lives from hand to mouth. He has abandoned hope. Hence the algebra. Hope engenders political vocabularies. Hopelessness leads to wordlessness.

In this Hollande is typical of the period we are living through. Most official discourses and commentaries are dumb concerning what is being lived and imagined by the vast majority of people in their struggles to survive.

The media offers trivial immediate distraction to fill the silence which, left empty, might otherwise prompt people to ask each other questions concerning the unjust world they live in

תקווה, במידה רבה, ניצבת במרכז הספר של ברג'ר. אך הייאוש שמפיצים ארגונים כמו האו"ם או קרן המטבע העולמי, יחד עם אמצעי התקשורת שמתיימרים לסקר את פעולותיהם אך בפועל משתפים פעולה עם המדיניות הנצלנית שלהם - הייאוש הזה הוא מה שמעיר אנשים כמו ברג'ר באמצע הלילה ומוביל אותם אל המקלדת הדוממת שלהם, לנסח משפטים בלתי-מתפשרים כמו זה:

In the totalitarian global-order of financial speculative capitalism under which we are living, the media ceaselessly bombard us with information, yet this information is mostly a planned diversion, distracting our attention from what is true, essential and urgent

אני מסכים מאוד עם האמירה הזו. אנו מכלים את מרבית ימינו בהאזנה ובקריאה, רצונית או שלא, לגבב מילולי ולשאון צלצולים שלא באמת ביקשנו לצרוך: פרסומות ברדיו ובטלוויזיה, חדשות שצועקות עלינו ממסך הטלוויזיה או מדפי העיתון, סרטי קולנוע עתירי תקציב או ספרים רבי-מכר. אולם מעבר להסחת-דעת רגעית, אין לרובם תוכן אמיתי ליצוק לתבנית חיינו.

הם פשוט מדברים בשפה אחרת לגמרי מאיתנו, אומר ברג'ר:

The language used by the media to present and classify the world [...] is very close to the jargon and logic of management experts. It quantifies everything and seldom refers to substance or quality. It deals with percentages, shifts in opinion-polls, unemployment figures, growth rates, mounting debts, estimates of carbon dioxide, et cetera, et cetera. It is a voice at home with digits but not with living or suffer bodies. It does not speak of regrets or hopes.

And so what is being publicly said and the way it is being said promotes a kind of civic and historic amnesia. Experience is being wiped out. The horizons of past and future are being blurred. We are being conditioned to live an endless and uncertain present, reduced to being citizens in a state of forgetfulness.

Meanwhile, around us, the planet is over-heating. The wealth of the planet is being concentrated in fewer and fewer hands; the majority are underfed, junk-fed or starving. More and more millions of people are being forced to emigrate with the slimmest hopes of survival. Working conditions are becoming more and more inhuman.

Those who are ready to protest against, and resist, what is happening today are legion, but the political means for doing so are for the moment unclear or absent. They need time to develop. So we have to wait. But how to wait in such circumstances? How to wait in this state of forgetfulness?

ניתן בקלות לקרוא את הקטעים הנ"ל שהבאתי מספרו של ברג'ר כמניפסט נגד האדישות, או נגד השיכחה, כלשונו של ברג'ר. כקריאה למחאה או להתנערות מהסדר הקיים. אך יהיה זה לא צודק להתמקד אך ורק בפאן הפוליטי של ספרו של ברג'ר. שכן הספר הקטן והנפלא הזה הוא הרבה יותר מפאמפלט (אנטי-) פוליטי.

ולראיה הקטע הבא, שלקוח לקראת סוף ספרו:


יום רביעי, 2 באוגוסט 2017

אגנס, או כוחו של המבט

הפוסט פורסם במקור באתר אימגו.

אגנס מתה. סיפור המית אותה. לא נשאר לי ממנה דבר מלבד אותו סיפור

על ספרו של פטר שטאם, שבע שניםכתבתי בבלוג שלי לפני בדיוק ארבע שנים. קראתי את הספר באנגלית ועל אף שלא ׳עפתי׳ עליו, סיכמתי את הפוסט כך: ׳יש לפטר שטאם פוטנציאלסביר להניח שאקרא רומן נוסף שלו בשנה הקרובה. אולי יהיה זה אגנס.׳ 

אז בפועל זה לקח לי ארבע שנים, אך לזכותי יאמר שאני עיקבי ויעד שהצבתי לעצמי, סביר שיכבש מוקדם או מאוחר יותר.. ואכן, כשנסתמנה שעת כושר, לפני ביקור מולדת שערכתי עם משפחתי לאחרונה, הזמנתי את הספר מאתר סיפור חוזר וזמן קצר אחרי שהגיע בדואר התיישבתי לקרוא בו.

אקדים ואומר שמדובר ברומן קצרצר, כ-114 עמודים. כך שאף שאני משתדל לקרוא ספרים שלא עולים על 200 עמודים, זהו ספר קצר במיוחד שהצלחתי לגמוע במהלך סופ״ש אחד, והוא שימש ריבאונד מצויין בין ספרים ׳רציניים׳ יותר. 
***

כולנו ממשיכים לחיות איכשהו אחרי מותנו. בזכרונם של אנשים אחרים, בזכרונם של ילדינו, ובדברים שעשינו

כפי שמלמדים שני הציטוטים שהבאתי לעיל, אגנס עוסק ראשית כל בכתיבה ובכח השימור שלה. בתחילת הרומן המספר, סופר שוויצרי שחי בשיקגו וכותב ספר עיון על רכבות פאר, פוגש את אגנס, דוקטורנטית לפיזיקה השוקדת על עבודת הגמר שלה על גבישים, בספריה הציבורית של שיקגו.

כמו בסיפורי אהבה רבים, ראשיתו של ה׳קשר׳ ביניהם במבט: המספר מתבונן באגנס שעה שהיא קוראת בספרייה:

חזרתי והבטתי בה שוב ושוב, זה כמעט הביך אותי, אבל לא יכולתי אחרת. היא לא הגיבה, לא הרימה את עיניה, בכל זאת הייתי בטוח שהבחינה במבטי

זמן קצר אח״כ היא מבחינה במבטו ומתחילה להתבונן במספר. בין-רגע הוא הופך ממתבונן למושא להתבוננות:

מבטה היה יוצא דופן. כאילו יכלה להעביר מילים בעיניה

למושג המבט מקום מרכזי בעולם המושגים של הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז׳אק לאקאןנקודת-המוצא שלו היא ההבחנה בין "ראייה" לבין "מבט". ראייה היא הסתכלות שלי בעולם. ה"מבט" הוא היותי מושא להתבוננות, היותי נראה. לאקאן יאתר בחוויה זו של הנראות על-ידי האחר מימד של חוסר, של העדר, האחראי על חרדת סירוס.

לחרדת הסירוס הזו, דומני, מקום מרכזי ברומן של פטר שטאם. לכל אורכה של העלילה, המספר מצוי במאבק תמידי, בינו לבין עצמו, ובינו ובין מושא אהבתו, שמבטה (הדמיוני או האמיתי?) טורד את מנוחתו ולא מאפשר לו לנהל אורח-חיים שלו: 

לראשונה בחיי הרגשתי שמשהו מבחוץ נדחק פנימה, משהו זר, לא מובן

קריאה פמיניסטית היתה עושה מהספר הזה מטעמים. אך אני אבקש להימנע מקריאה כזו, שעלולה להוביל לניתוח חד-מימדי. אשאיר אותה ברקע, או אתן לה קצת מקום בסוף. ובין לבין אנווט בין נבכי העלילה הקצרה של אגנס.

***

כאמור, דמותה השברירית והאניגמטית של אגנס מסיחה את דעתו של המספר, שמעיד על עצמו: 

תמיד הנחתי לסקרנות להנחות אותי בעבודתי, והפעם היא הרחיקה אותי מהנושא שלי

בנקודה מוקדמת בעלילה, הוא מבקר בדירתה של אגנס. היא מבקשת ממנו לקרוא   סיפור קצר שכתבה, ועל אף שהוא מודה (בפני עצמו) ש׳הוא היה בלי ספק יותר טוב מכל מה שכתבתי בעשר השנים האחרונות׳ הוא מתייחס אליו בביטול, כשאגנס שואלת אותו לדעתו. עד כדי-כך שהיא מיד קמה ומוחקת מהמחשב את הקובץ. 
מיד אח״כ יוצאים השניים לטיול רגלי בשכונה בה היא מתגוררת. לרגע קצר הוא מנסה ׳לצאת מתוך עצמו..׳ אך הוא מייד נכשל: ׳ניסיתי לתאר לעצמי איך זה להרגיש בבית ברחובות האלה, אבל לא הצלחתי.׳ 

למרות ההתחלה המהוססת הזו, המספר מתעשת מהר. הוא זונח את כתיבת הספר על רכבות הפאר והופך את אגנס לפרוייקט חלופי: 

׳תכתוב עליי סיפור״, אמרה, ״כדי שאדע מה אתה חושב עלי.״
״טוב,״ אמרתי, ״את תיוולדי מחדש מתוך ראשי כמו אתנה מראשו של זאוס, חכמה, יפה ולא מושגת.״ 

הפרוייקט הופך למעין גרסה עדכנית לפיגמליון. אלא שכאן, המספר איננו מבקש לשנות את אגנס או להפוך אותה למשהו שאיננה. במקום זאת, הוא מבקש להעלות אותה על הכתב ולהעניק לה חיים אחרים, חיים מקבילים:

עכשיו היתה אגנס יציר כפי. חשתי איך חירות הדמיון שבה זכיתי מחדש פורשת כנפיים

מובן ששטאם מבקש לפתח כאן מטאפורה, שממש כמו סיפור פיגמליון במיתולוגיה היוונית, מתייחסת לכוחו של הסופר אשר, כמו אל כל-יכול, יוצר משהו מכלום והורס את הכל במחי יד. אולם ממש כמו בסיפור הבריאה, דברים משתבשים ויוצאים משליטה. 

מאוחר יותר, יוצא זוג האוהבים לטיול ביער: 
אמרתי לאגנס שהיא נראית שונה מתמידוהיא אמרה שגזרה את הפוני שלהאחר-כך נאלצתי להחזיק אותה כדי שתוכל לגחון מעל האגן הקטן לבחון את דמותה במים.

לראשונה הבחנתי בגומות הרכות כפלומה שבצידי עיניה, בהתעגלות הסנטר והלחיים. הפנים כמכלול נראו לי זרים, מפחידים, ועם זאת כאילו ראיתי אותם עכשיו באופן אמיתי ובלתי אמצעי מתמיד. אף שלא נגעתי באגנס, היתה לי תחושת מאיימת, יפה ומשכרת כאחד, הרגשתי שאני עוטף אותה כעור שני, וחש פתאום את כל גופה קרוב אלי. 

המספר חש כיצד הכתיבה איננה מאפשרת לו לשלוט בחומר. שכן דמותה של אגנס חמקמקה מידי. משהו הולך לאיבוד בתהליך הכתיבה-את-אגנס. ישנו "כתם" מסויים, דבר-מה החומק מן הכותב/מתבונן. 

לאקאן מציג את ההכרה כמוגבלת, כאי-הכרה (meconnaissance). ה"מבט" אינו יכול להיות מובן על-ידי ההכרה, ולפיכך הוא נדחה ומומר בידי האשלייה של ראיית עצמך כרואה את עצמך. הסובייקט, שנידון להיפסדותו כמסמן באחר, מנסה להתאים את עצמו ל"מבט": בהבינו את עצמו כמי שהפך לנקודת-ההיעלמות של עצמו, עלול הסובייקט לבלבל את היפסדותו כמסמן עם כשלון אישי.

כפי שניתן להבין, הסוף איננו עליז במיוחד. אך במידת-מה צפוי. שמה לא הופך בהכרח את הקריאה באגנס לבנאלית, חלילה, שכן רמת הכתיבה של שטאם (והתרגום מגרמנית של רחל בר-חיים) גבוהים במיוחד. 

קריאה מומלצת.