יום חמישי, 7 בדצמבר 2017

הסכנה שבבחירה


How perilous is it to choose / 
Not to love the life we're shown?
Seamus Heaney, Field Work

המשורר האירי, זוכה פרס נובל, שיימוס היני, פרסם את קובץ השירים Field Work, ממנו לקוח הציטוט הנ״ל, בשנת 1979, השנה בה נולדתי.

היני, שנולד וחי רוב חייו בצפון אירלנד הקתולית, מתאר בקובץ המונה כ-27 שירים, את חוויותיו מתקופה בת ארבע שנים בה חי בכפר קטן במחוז ויקלו שבדרום אירלנד. 

עבור היני, שלימד קודם לכן ב-Queen's University שבבלספט, היתה זו תקופה של התרחקות מאירועי הסכסוך בצפון אירלנד, שנמשכו מ-1968 עד 1998, ובחלק מהשירים בקובץ ניתן ממש לשמוע את אנחת הרווחה של המשורר, שביקש למצוא בכפר הקטן בו חי עם משפחתו במשך אותה תקופה, מפלט מהאלימות שניצתה בין הבריטים והאירים, ובין האירים עצמם במהלך אותן שנים. 

על אף ש׳ברח׳ מהאירועים הפוליטיים שהציפו את צפון אירלנד באותן שנים, היני המשיך בשיריו להיות מעורב בנעשה, ורבים מהשירים ב-Field Work וכן בקובץ השירים North שראה אור ב-1975, מתמודדים עם התביעה שהיני חש מצד החברה האירית - התביעה מהמשורר הלאומי ואיש הרוח, לנקוט עמדה או ׳לבחור צד.׳ 

חירותו של הפרט לבחור לפי ראות עיניו מקורה בתביעה פנימית חזקה יותר מקול השבט, גרס היני. אולם אקט הבחירה חושף את האינדיבידואל - שמבקש להתרחק מהבחירות שנעשו עבורו ע״י החברה אליה נולד, ע״י הוריו, או מוריו - לסכנה גדולה..

ראשית, סכנת ההוקעה. שכן פעמים רבות הצופים מהצד נשפטים בחומרה גדולה יותר מזו שזוכים לה אלו שפועלים נגד. ושנית, הסכנה הטמונה בבחירה ללכת נגד הזרם, או בביקורת על ההמון.

בשורות שציטטתי לעיל מתוך השיר Badgers מתאר המשורר מפגש לילי עם גיריות בחצר ביתו. תחילה הוא סבור שזו רוחו של חייל IRA צעיר ששבה לטרוד את מנוחת החיים. ואכן, במקום להיות שמח בחלקו, ובטוח בבחירתו באורח חיים ׳רוחני׳, המשורר מוטרד מהחיזיון הלילי ומביע ספק לגבי בחירתו. בינו לבין עצמו הוא תוהה האם גורלו לא יכול היה להיות זהה לזה של החייל הצעיר שמצא את מותו בטרם-עת, אלמלא הבחירות שבחר בחייו..

עד כאן שיימוס היני. 

***

Is a man who chooses the bad perhaps in some ways better than a manwho has the good imposed upon him


לפני חודשיים-שלושה נתקלתי ממש במקרה, באחת מחנויות הספרים הרבות בברלין, בספרו של אנתוני ברג׳ס התפוז המכני שראה אור במהדורה מחודשת של הוצאת פינגווין.

לאחר התלבטות קלה, שבתי לחנות הספרים כעבור שבוע ורכשתי את הספר, ואף קראתי אותו בשקיקה אח״כ.

ספרו של ברג׳ס ראה אור בשנת 1962 באנגלית. תשע שנים אח״כ יצאה הגרסה הקולנועית לאקרנים, בבימויו של סטנלי קובריק. הרומן, שמציב במרכזו את נושא הבחירה החופשית, ביקש לאתגר בה-בעת דוגמות דתיות וחברתיות. 

בעולם בו אין אל, עולם שנראה נטול פשר, האדם חופשי לעשות בחירות שנראות טובות בעיניו, ללא מבטו המפקח של ׳אח גדול׳ או יישות טרנצנדטאלית אחרת. 

כזכור לכל מי שצפה בסרט, אלכס הצעיר נכלא בבית-הכלא אחרי ששוד שהוא מבצע מוביל למותה של אישה זקנה. לאחר מאסר קצר הוא נבחר להשתתף בניסוי בעל אופי אנטי-תיאולוגי כמעט: היכולת לבחור ברע, במעשי אלימות ובחיי פשע, נלקחת ממנו ומתוך ברירת מחדל הוא נאלץ לבחור בטוב.

אדם ללא יכולת בחירה, גורס ברג׳ס, איננו עוד אדם.

כשניטלת מאיתנו היכולת לבחור, בטוב או ברע, ניטלת מאיתנו גם אנושיותנו. אנו הופכים לכלים ריקים:

If he can only perform good or only perform evil, then he is a clockwork orange—meaning that he has the appearance of an organism lovely with colour and juice but is in fact only a clockwork toy to be wound up by God or the Devil

במידה רבה יש בטיעונים המרכזיים שבספרו של ברג׳ס ביקורת כנגד משטרים טוטליטריים, שמבקשים להגביל את מגוון הדעות השונות הקיימות בכל חברה ולהנכיח שיח אחד מרכזי שלא ניתן לערער עליו.

אך ניתן גם לזהות בטיעוניו ביקורת ברורה כלפי כל השקפת עולם מוסרנית שמנסה לייצר חיץ בין טוב ורע, כאשר האני המדבר הוא תמיד טוב והאחר - רע.

It is as inhuman to be totally good as it is to be totally evil

הקיום קודם למהות, גרס הפילוסוף הצרפתי ז׳אן פול סארטר בספרו האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם בשנת 1946, וברג׳ס המשיך בתפוז המכני את קו המחשבה הזה, ושם בפי המספר הצעה למוסר חדש:

Does God want goodness or the choice of goodness? Is a man who chooses to be bad perhaps in some way better than a man who has the good imposed upon him?

***


לימים, ברג׳ס התכחש לחשיבותו של הספר, בעיקר מפני שהרגיש שכוונתנו לא הובנה, ושהסרט עיוות את המסר שביקש להעביר בספרו:

The book I am best known for, or only known for, is a novel I am prepared to repudiate: written a quarter of a century ago, a jeu d'esprit knocked off for money in three weeks, it became known as the raw material for a film which seemed to glorify sex and violence. The film made it easy for readers of the book to misunderstand what it was about, and the misunderstanding will pursue me until I die. I should not have written the book because of this danger of misinterpretation


אך נושא זה - הסכנה שטמונה בפירוש לא נכון או עיוות של כוונות המשורר - הוא כבר עניין שיש להתעמק בו בפוסט אחר.

יום שבת, 2 בדצמבר 2017

הקורא המאושר


במגזין הספרותי The Happy Reader (הקורא המאושר?) נתקלתי לראשונה לפני כמה חודשים בחנות הספרים הגדולה Dussmann בברלין.

המגזין הקצר שמופיע באנגלית פעם ברבעון רואה אור בהוצאת Penguin היוקרתית. ברפרוף ראשון, שמחתי לגלות בו נימה אינטלקטואלית ברורה שאימה מתביישת ללבוש כסות צעירה ו׳קלילה.׳ 

במהדורת החורף, שהופיעה ממש בימים אלה, מופיע הזמר הבריטי ג׳רוויס קוקר על הכריכה של המגזין.

לקוקר, איש אשכולות, קריירה מגוונת: אחרי שהקליט כשבעה אלבומים עם להקתו Pulp, הוא פצח בקריירת סולו (עד כה יצאו תחת ידו שלושה אלבומי סולו, האחרון שבהם Room 29 הוא שיתוף פעולה עם המוזיקאי הקנדי המוכשר, צ׳ילי גונזלס.)

בשנת 2011 ראה אור קובץ שאיגד מבחר משיריו תחת השם Mother, Brother Lover: Selected Lyrics בהוצאת Faber & Faber.

בין לבין הוא הנחה תכניות רדיו רבות וגם תכנית טלויזיה (בביקור בלונדון ב-1999, הזדמן לי ממש במקרה לצפות בתכנית הטלויזיה המעניינת שהפיק ערוץ 4 הבריטי, בה טייל קוקר ברחבי העולם וראיין - לעיתים בצרפתית שבורה, אך אפקטיבית - אספני אמנות שוליים ואמנים אאוטסיידרים.)

בHappy Reader  מראיין את קוקר הסופר ומשורר הבריטי, סיימון ארמיטאז׳, שספרו איש קטן ירוק ראה אור בעברית ב-2003 בהוצאת כנרת. 

ארמיטאז׳ מראיין את קוקר תחילה בבביתו בפריס, ואח״כ נפגשים השניים בספרייה הבריטית, בה מחפש הזמר-לשעבר מהדורות ספרים מילדותו שנשכחו מזמן.

תוך כדי זה, מעלה קוקר טיעון מעניין נגד קריאה של תרגומים:

I tend to avoid reading things that are in translation because when you read a book, that's the nearest you can get to being inside another person's head, and the way they construct a sentence or a paragraph shows you their brain's firing, their connections

ויש לו גם גישה בריאה, לטעמי, לקריאת שירה, ספרות ׳קשה לקריאה׳ או חשיפה לאמנות מאתגרת:

It's good to read outside your comfort zone. I worry that we are becoming less and less interested in other people and more and more interested in either ourselves or people like us

"I often had that feeling: 'Oh, I don't understand this, but I feel like it will come in useful later.' That's probably why I've hung on to those books. Going to art college, some of those things they showed us there I didn't really get ate the time, but twenty-five years on, I'm really glad that I saw some of the obscure stuff. That part of education is pretty hard to quantify

קוקר למד קולנוע בקולג׳ סנט-מרטינס לאמנות שבלונדון. הוא לא מתייחס ללחנים שכתב כאל שירה או אמנות, אך עדיין יש לו יחס מעניין לגבי יצירה של אמנות:

For me art's always about that: you have a bit missing, and you try and manufacture the bit that's missing. It never quite fits and never quite plugs the gap, so then you have to have a go again

והוא מרחיב ומדבר על צריכה של אמנות ישנה (כלומר, לאו דווקא עדכנית או עכשווית:)

I go to art more as something that's going to give me some clue as to how to live your life, or an angle on life that's going to interest me. Human beings haven't changed that much over the centuries, so I'm not really bothered what period it comes from

***

כפי שניתן לצפות מראיון שמתפרסם במגזין ספרותי, קוקר מאזכר הרבה סופרים וספרים במהלך הראיון. רובם לא היו מוכרים לי. 

הראשון, ריצ'רד בראוטיגן (Richard Brautigan) הוא סופר אמריקאי ששם קץ לחייו לפני שמלאו לו חמישים (שניים מספריו, ההפלה, וכדי שהרוח לא תישא זאת לכל עבר אף ראו אור בעברית.)

עוד מוזכרת שם הסופרת האמריקאית קארסון מקאלרס (צייד בודד הוא הלב) ששימשה לקוקר השראה לאלבום הסולו הראשון שהקליט ב-2006.

קוקר מרבה גם לדבר בראיון על הספר האדום שנכתב בידי הפסיכואנליטיקאי קרל יונג בשנים 1915–1930, אך ראה אור רק ב-2009, 48 שנים אחרי מותו.

הספר, שמכיל עשרות חזיונות, פנטזיות, חלומות ודימויים שצייר יונג בעצמו, הוא תיעוד מורכב של מסעו של יונג לתוך התת-מודע שלו ומסקנותיו בעקבות מסע זה. 

קוקר כתב רשימה מעניינת על חווית הקריאה שלו בספרו של יונג כאן. הנה בכל-זאת קטע קצר שממצה את יחסו של קוקר לספר:

The first thing that should be said about The Red Book is that it’s a difficult book to read. I’m not referring to the language it’s written in or the complexity of the ideas contained within it here (though they are factors) – I’m talking about how the book is 12.3” wide by 18” tall & weighs 3kg. It is physically difficult to read. I started trying to read it in bed at night & it nearly crushed me! My puny arms could not cope – never mind my puny intellect





והוא מוסיף גם מסר עדכני וחשוב:

At a time when we are being bombarded by external images at a rate unprecedented in human history, it is very important to be reminded that the really vital images – the ones that can really make a difference to us, are already there. They are inside us from day one – every one of us. We just have to learn how to access them – to turn our gaze inwards – & then try to understand them

[...]

When you open The Red Book you are opening a portal to a whole new world. The world inside yourself. The world you share with every other human being on earth

מרתק.

יום רביעי, 29 בנובמבר 2017

עיר שאיננה קיימת באמת


אחד הדברים הראשונים שהפליאו אותי בעיר ברלין, כשביקרתי בה לראשונה בחודש אפריל 2015, היא שבניגוד לציפיות, היא איננה כרך סואן והומה אדם אלא עיר שלווה ושקטה יחסית. 

אמנם, חיים בעיר למעלה מ3.5 מיליון אנשים (זו האוכלוסייה העירונית השניה בגדולה באיחוד האירופאי,) אך בשל גודלה הפיזי של העיר, שעולה על מרבית הערים האירופאיות האחרות, גודל האוכלוסייה לא ניכר מידי למבקר בה.

אפילו היום, אחרי למעלה משנתיים של מגורים בעיר, אני עדיין מרגיש שעל אף שאני חי באחד המטרופולינים הגדולים בעולם, יש לעיר מאפיינים רבים של כפר שלו. 

אחת הסיבות לתחושה זו היא ככל הנראה העובדה שמסיבות היסטוריות ברורות (החלוקה למערב ומזרח לאחר מלחמת העולם-השניה..) בברלין אין מרכז עיר מובהק: במערב העיר כמו במזרחה ישנם רחוב קניות או שניים הומי אדם, אולם מעבר לכך כל שכונה מספקת באופן הולם את צרכי דייריה, כך שאין צורך ממשי לנהור לשכונה אחרת, מרכזית יותר, לצורך קניות או למטרות בילוי.

על אף שתחושה זו באה בניגוד מוחלט לציטוט שאביא פה למטה, שלקוח מסיפור בשם The World is a Wedding מאת הסופר ומשורר האמריקאי דלמור שוורץ, שהלך לעולמו בשנת 1966 - נושא הפרספקטיבה, וגבולות התפישה האנושית, או במילים אחרות, חוסר היכולת האנושית לתפוש את מה שניתן להגדיר בכלליות כ׳עצמים ענקיים׳ (לדוגמא: שישים-אלף הרחובות בעיר לונדון; שישים מיליון בני-האדם שמצאו את מותם, בדרכים כאלו או אחרות, במהלך שש השנים של מלחה״ע השניה; גודלו של כוכב השמש, שיכול להכיל את כדור-הארץ בתוכו למעלה ממיליון פעמים..)

הנה הציטוט:

Jacob had arrived at Riverside Drive. He looked down on the Hudson River and, feeling the overwhelming presence of the great city, he thought of his friends, as citizens of the city and of the city itself in which they lived and were lost. 

"In New York," he said to himself, often concluding his slow tours with such monologues, "there are nineteen thousand horses, three hundred thousand dogs, five hundred thousand cats, one million trees and one million sparrows: more than enough!"

"On the other hand, there are at least six million human beings and  during holidays there are more than that the number. But, in a way, these numbers hardly exist because they cannot be perceived (we all have four or five friends, more or less). No human being can take in such an aggregation: all that we know is that there is always more and more. This is the moreness of which we are aware, no matter what we look upon. This moreness is the true being of the great city, so that, in a way, this city hardly exists. It certainly does not exist as does our family, our friends and our neighbourhood."

***

במידה רבה התחושה ששוורץ מביע בציטוט הנ״ל ממצה גם את יחסי כלפי העיר ברלין. מצד אחד אני חי בעיר הגדולה הזו, ומנהל בה חיים מלאים מזה למעלה משנתיים. מצד שני אינני מרגיש שייך לעיר, או מרגיש שאני חלק ממנה, לא ברמת המרקם החברתי שלה ואף לא ברמת האקלים או הגאוגרפיה שמאפיינים אותה. האם גם במקרה זה מדובר במגבלה טבעית של התפישה האנושית? או שמא מדובר פשוט בתחושת זרות..

האם העיר ברלין קיימת בכלל? או שמא קיימים רק הרחוב בו אני גר, השכונה בה אני חי.

ברלין, ההיית או חלמתי חלום? האם העיר הזו קיימת באמת?

יום שישי, 24 בנובמבר 2017

בין מלנכוליה לספקנות


The most disconcerting part of it, perhaps, is that life nonetheless always goes on, somehow or other

לסופר הגרמני וו.ג.זבאלד התוודעתי אי שם ב-2007, כשרכשתי את עותק באנגלית של ספרו האחרון, אוסטרליץ, בחנות הספרים הלפרס ברח׳ אלנבי בתל-אביב (ככל הנראה, היתה זו החשיפה לה זכה התרגום העברי, שראה אור בהוצאת כתר ב-2006, שגרמה לי לקחת את העותק האנגלי לידי ולרכוש אותו מייד. גם התמונה היפה שעל הכריכה וודאי תרמה להחלטה המהירה.)

זמן-מה אח״כ קראתי גם את ספרו המהגרים, אך בניגוד לאוסטרליץ - עליו גם המלצתי בחום לחבר אנגלי שלא הכיר אז את זבאלד ושהפך במרוצת השנים לחובב מושבע של הסופר - עליי להתוודות שאינני זוכר הרבה מהספר הזה. 


למעלה משבע שנים חלפו מאז כתבתי על המהגרים פה, אך בניגוד למה שכתבתי בשורה האחרונה של הפוסט ההוא, שפורסם בקיץ 2010, לא הזדמן לי לקרוא את ספריו האחרים של זבאלד, טבעות שבתאי ווֶרְטִיגוֹ, אלא השנה, ממש בחודש האחרון. 


הנה תובנה מעניינת שהיתה לי לגבי זבאלד כבר אז, ב-2010:


גיבורי ספריו של זבאלד הם אנשים כמעט חסרי זהות. אנשים שנסיבות החיים או מלחמה העתיקו ממקום אחד והניחו במקום אחר. זרים במקום מגורם, הם מסירים את נשל זהותם המקורית אט אט בפני הקורא עד שהם נותרים עירומים, ובגופם רק זיכרון עמום מעברם, ממחוזות ילדותם. 

סיפוריהם הולכים ונרקמים כמיתולוגיה פרטית, סיפור של חורבן אישי, הרס שהוא בו בזמן חלק מן הסיפור הקולקטיבי, הרי היא ההיסטוריה.

***

במידה רבה תובנה זו רלוונטית גם לטבעות שבתאי וורטיגו שקראתי כאמור ממש לאחרונה, באנגלית.


את שני הספרים ניתן לקטלג מאוד בכלליות כ׳יומני מסע׳ (travelogues) שכן בשניהם המספר, ככל הנראה הסופר עצמו, מתאר מסע שערך: בטבעות שבתאי לאורך ערי החוף של מזרח אנגליה ובורטיגו מתואר מסע בין-ערים שמתחיל בוינה, ממשיך בונציה, מילאנו וחזרה לורונה, וחוזר חלילה.

בין לבין שוזר זבאלד ערב רב של סיפורי-משנה, ביוגרפיות בזעיר-ענפין, של אישים היסטוריים שקיומם נגע, ולו לרגע, במקום הגיאוראפי בו הוא נמצא, והותיר אישזהו חותם בהיסטוריה של המקום, ולעיתים אף בגיאוגרפיה עצמה.

יותר מאשר שהוא תולדה של רצון עז לחקור ולהבין, השיטוט אצל זבאלד, כך נדמה, מתחיל כמענה לאישזהו דחף בלתי-מוסבר, חוסר שקט פנימי שדוחף את המספר לקום ממקום מושבו (משרד שקט של מרצה בקולג׳ בצפון אנגליה, במקרה של זבאלד,) ולתור אחר מענה לשאלה שעל-פי רוב איננה נשאלת כלל, שאלה שאיננה מילולית, או שלא ניתן לנסחה במילים.

בראיון שפורסם בגרדיאן הבריטי, שלושה חודשים לפני מותו, העיד זבאלד -

Places seem to me to have some kind of memory, in that they activate memory in those who look at them

גאוגרפיה כקטאליזטור של זיכרון. עוגיות המדלן של פרוסט. כתיבה כתולדה של גירוי הזיכרון.

הרבה נכתב על-כך שרוח העבר שורה מעל כתביו של זבאלד. אולם הכתיבה של זבאלד, החיפוש אחר דבר-מה חמקמק, היא לדידי אקט אקטיבי ווולנטארי -  תולדה של דחף-פנימי, כן, אך גם רצון לספק איזשהו יצר חמקמק.

***

הנושא המרכזי בספר וֶרְטִיגוֹ (ראה אור בעברית, בהוצאת כתר, תחת השם סחרחורת) היא תחושת הסחרחורת התמידית אותה חווה המספר במהלך מסעו בין הערים שהוזכרו לעיל. התנועה המתמדת בה שרוי המספר היא תולדה של חוסר שקט. ובאמת כל כמה עמודים הוא קם ממקום מושבו וממשיך לעיר הבאה, לעיתים קרובות במעגלים גדולות, כאילו דחף גדול טורד את מנוחתו ודוחק בו להמשיך לזוז.

walking to avoid paralysis - כך מתאר זאת זבאלד בתחילת הספר. אם לא תמשיך לנוע תהפוך בוודאי לנציב מלח. ההיסטוריה תתפוס אותך במוקדם או במאוחר. 

על אף הדימיון בין שני הספרים, וֶרְטִיגוֹ וטבעות שבתאי שונים למדי.

וֶרְטִיגוֹ, שראה אור בגרמנית בשנת 1990, הוא ספר הפרוזה הראשון שכתב זבאלד. כמו בכל שאר ספריו, גם כאן משלב זבאלד תמונות בתוך רצף הסיפור, אולם בניגוד לשאר ספריו אולי, נדמה שבורטיגו הסופר/מספר איננו ׳מתחבא׳ מאחורי אינספור אנקדוטות וסיפורי משנה, ותחת זאת הוא חושף בפני קוראיו הרבה יותר אלמנטים אוטוביוגראפיים מאשר שיעשה בספריו הבאים. 

בניגוד לורטיגו, בטבעות שבתאי, שראה אור ב-1995 בגרמנית, הסופר משתמש באלמנט האוטוביוגראפי - מסע שהזדמן לו לערוך בין כמה ערי חוף וכפרים במזרח אנגליה - כשלד חיצוני לטקסט עשיר שכולל לא פחות מכמה עשרות סיפורי משנה, חלקם בני עמוד או שניים, אחרים נמשכים על פני למעלה מעשרה עמודים.

Such is the dark backward and abysm of time. Everything lies all jumbled up in it, and when you look down you feel dizzy and afraid

כפי שרמזתי, המטה-קטסט שזבאלד מעמיד בטבעות שבתאי מורכב לאין-שיעור מהסיפור ה׳פשוט׳ יחסית של וֶרְטִיגוֹ, אולם בשני הספרים ההתמודדות שמתאר המספר דומה מאוד: בשניהם מאתגר זבאלד את תפישת המקום-הווה בכך שהוא מציג עשרות גרסאות-אפשריות של העבר, אך התוצאה, לפחות לדידו של הסופר/מספר היא תחושה קשה של דכדוך ובלבול, סחרחורת אובדנית.

מה שנותר הוא הניסיון הנואש לשוב על עקבותיך ולחזור לנקודת מרכז בטוחה.  להתחבר חזרה אל הציר.

בטבעות שבתאי זבאלד חוזר ושב לדמותו של הסופר ומדען בן המאה השבע-עשרה, תומס בראון, שנחשב לאחד הסופרים המקוריים בהיסטוריה של הספרות האנגלית, ושהביע בספריו ספקנות כלפי הדוגמות הדתיות שעדיין רווחו בתקופתו:

And yet, says Browne, all knowledge is enveloped in darkness. What we perceive are no more than isolated lights in the abyss of ignorance, in the shallow-filled edifice of the world. We study the order of things, says Browne, but we cannot grasp their innermost essence

זבאלד משתמש בעמדה הספקנית הזו של בראון כקרש קפיצה (נוח, כמובן, שכן בעידן בו אנו חיים ׳הרשות לערער׳ נתונה לכל והספקנות הפכה לכלי-נגח בידי כל-דיחפין) להתנגח בדוגמות מדעיות שמאיבות לדידו על תפישתנו את ההיסטוריה והמרחב-חלל בו אנו חיים.

בבסיסה של ספקנות חדשה זו, מסתתרת אצל זבאלד התובנה העתיקה שככל שאנו מרבים דעת, כן גוברת ההבנה שאיננו יודעים בעצם דבר, שכן:

If we view ourselves from a great height, it is frightening to realize how little we know about our species, our purpose and our end, I thought, as we crossed the coastline and flew out over the jelly-green sea

ובמקום אחר זבאלד מלין כי:

In the final analysis, our entire work is based on nothing but ideas, ideas which change over the years and which time and again cause one to tear down what one had thought to be finished, and begin again from scratch

אכן, כמו רבים מספריו של זבאלד (אולי אף כולם..) גם טבעות שבתאי הוא במהותו טקסט מאוד מלנכולי ופסימי. הידע הרב שמפגין הסופר/מספר ירתק בוודאי כל קורא בר דעת שיצר הסקרנות והרצון ׳ללמוד׳ נטועים בשורשיו, אך ׳הסכנה׳ שבהתמסרות לנראטיב שכזה, כמו בכל עניין אולי, היא באיבוד המרכז, ובהתנקתות מציר החיים. 

אך החיים, למרות הכל, ממשיכים בזכות עצמם. ובוחרים לעצמם נתיבים חדשים בכל רגע.

יום רביעי, 22 בנובמבר 2017

לשם מה בעצם אנו קוראים?


בשיחה שניהלתי לפני חודש או חודשיים עם חבר אנגלי, ביבליופיל מושבע כמוני (אולי אפילו גרוע ממני..) העלה חברי את השאלה הבלתי-נמנעת: למה אני בעצם קורא? או יותר נכון לומר, מה אני מצפה מספר, כשאני קורא בו?

לטבוע בו, עניתי בטבעיות, וללא היסוס (to be drenched..) מייד נבהלתי בעצמי מהתשובה שנתתי וניסיתי לרכך אותה: כלומר, אני מבקש לשקוע בקריאה (to be absorbed,) ניסיתי לתקן, אך התגובה הראשונה נותרה בהינה. ואולי יש בה שמץ של אמת. 

והנה השבוע קראתי בספרו של וו.ג.זבאלד, סחרחורת (Vertigo,) קטע קצר שהזכיר לי את אותה שיחה, והעלה חיוך קטן בזוית פי.

בסצינה זו נפגש המספר עם חברו, סלווטורה, בבית-קפה בעיר ורונה. המספר מגיע לבית-הקפה אחרי חברו, ומוצא את סלווטורה שקוע בספר: 

Salvatore had meanwhile laid his book aside and restored his glasses to their proper place. He explained apologetically that in the early evening when he had at last escaped the pressures of the daily round he would always turn to a book, even if he had left his reading glasses in the office, as he had today. Once I am at leisure, said Salvatore, I take refuge in prose as one might in a boat. All day long I am surrounded by the clamour on the editorial floor, but in the evening I cross over to an island, and every time, the moment I read the first sentences, it is as if I were rowing far out on the water. It is thanks to my evening reading alone that I am still more or less sane 
קריאה כבריחה למקום מסתור ומחסה. קריאה כהימלטות למחוז של שפיות.
לשם מה בעצם אנו קוראים?

יום רביעי, 15 בנובמבר 2017

אור, מזון למחשבה


נתון בו נתקלתי ממש לאחרונה במגזין גרמני: בברלין כ1,625 שעות אור בשנה. אם מחלקים את זה ב12 שעות-יום, יוצא שברלינאים נהנים בשנה ממקסימום 135 ימי שמש. שאר 230 הימים מתאפיינים באפרוריות עגומה שמותירה את סימניה על פרצופיהם החתומים של המקומיים.

שימרו את הנתון הזה בראש רגע אחד.

הנה פיסקה מתוך הרומן Madonna in a Fur Coat מאת הסופר התורכי, סבחטין עלי (Sabahattin Ali.) הרומן ראה אור בתורכית בשנת 1943, ותורגם לאנגלית בהוצאת פינגווין בשנה שעברה.

עלילת הרומן מתמקדמת ברובה בברלין של שנות העשרים של המאה-העשרים.

המספר, גבר תורכי צעיר, מתאהב במריה, גרמניה צעירה ממוצא יהודי. באחד מסיוריהם בעיר הם מטיילים בגנים הבוטניים שברובע דהלם, והסופר שם את הדברים הבאים בפיה של מריה הצעירה: 

We passed ponds ringed by moss-flecked rocks and grassy banks and flowers of all colors. Large leaves floated on the surface of the water. Inside vaulting greenhouses were plants and trees from warmer climates. Gazing at their thick trunks and tiny leaves, Maria said: "This is the most beautiful place in Berlin. There are hardly any visitors at this time of year. It's practically empty ... and then these strange trees always remind me of all the faraway lands I long to see ... I pity them, you know - for having been uprooted from their natural soil and brought here to be grown under artificial conditions, with such exacting care. Did you know that Berlin has only one hundred days of sun a year, and the remaining two hundred and sixty- five are overcast? Can hothouses and artificial lighting ever be enough for leaves accustomed to so much heat and light? Somehow they survive. They manage not to wither away ... but can we call this life? To take a living plant from its natural environment, and keep it in such awful confinement, just so a few enthusiasts can enjoy them ... isn't that a kind of torture?"

חשיפה לאור השמש אכן חיונית לרוב הצמחים, בעלי החיים ובני האדם. ללא חשיפה מספקת אור, עלולות לצוץ בעיות נוירופסיכולוגיות כאלה או אחרות או שבעיות קיימות עלולות להחריף. גיבור הספר ומריה שניהם אנשים טרודים ואבודים, שלרגע נדמה שמצאו זה בזה מפלט משאון העולם. 

אקדיש לספר פוסט נרחב יותר בקרוב. בינתיים רק קצת מזון למחשבה.. (food for thought.)

יום שבת, 14 באוקטובר 2017

בישון אצל הכושים, רודמן אצל הצפון קוריאנים


כמו ישראלים רבית, גם אני התוודעתי לספרו של התאורטיקן הצרפתי רולאן בארת, מיתולוגיות, כשראה אור בעברית בהוצאת בבל ב-1998, ארבעים שנה אחרי שהופיע במקור, בצרפת ב-1957.

מייד לאחר שראה אור, רכשתי את הספר וקראתי חלק מהמאמרים שנכתבו בין השנים 1954 ו-1956 ושמתייחסים ברובם לאירועים אקטואליים שוליים יחסית בתרבות הצרפתית הפופולארית ולחפצים יומיומיים שבארת מצא לנכון להתייחס אליהם.

הרעיון הבסיסי מאחורי מרבית הטקסטים במיתולוגיות הוא הניסיון להסיר את
הלוט מעל לתופעות יומיומיות שנראות תמימות במהותן, אך שבמבט מקרוב מתברר שהן משרתות את האידיאולגיה הרווחת, או מה שבארת מכנה במקרים רבים בספר, ה'נורמה' הבורגנית. 

בארת הרחיב את תחום השפעתה של הסֶמְיוֹלוֹגְיָה, תורת הסימנים והסמלים, העוסקת ביחסים שבין הסימנים (המילים) בינם לבין עצמם (להבדיל מסֶמַנְטִיקָה) ולא ביחסים שבין המילים למשמעותיהן; במיתולוגיות שלו הוא ׳פיענח׳ תופעות יומיומיות בעזרת כלים סמיולוגיים. כשהוא שם לעצמו מטרה לשחרר את המסמן מהמסומן, וכך על הדרך להתחיל תהליך של דה-מיסטיפיקציה של הבנאלי, היומיומי.

נשמע מאוד יומרני, אך מי שקרא את ספרו של בארת יכול להעיד כמה הטקסטים שמופיעים במיתולוגיות, כמו מרבית מספריו של בארת, הם מאוד נגישים ו׳קלילים׳.

ובמידה רבה זהו משהו שחסר מאוד בנוף התרבותי היום. כלומר לא חסרים כיום עיתונאים ושאר נביאים, כמו נעמי קליין ואפילו נועם חומסקי, שבוחרים לצעוק על הבעיה או להאיר עליה בזרקור ענק, בתקווה שמישהו ישמע ויפעל. הכל מאוד פוליטי היום, כפי שהיה וודאי גם בימיו של בארת. אך דווקא בהקשר זה מרנינה הגישה של בארת, לגרות אל האינטלקט, לכתוב ב׳שובבות׳, לקרוץ לקוראיו. 

***

בתחילת השבוע שעבר הזמנתי את המהדורה המלאה של מיתולוגיות, שראתה אור באנגלית בהוצאת Simon & Schuster בשנת 2013. מייד כשהגיע הספר התחלתי לעלעל בו ולקרוא באקראי את המאמרים הקצרים שמופיעים בו.

אחד המאמרים הקצרים שהופיע בספר ושברצוני להתעכב עליו פה נקרא בישון אצל הכושים. המאמר נכתב בעקבות כתבה שפורסמה בשבועון הצרפתי  מאץ׳ (Match) ושסיפרה על זוג פרופסורים צעירים שתיירו באפריקה כדי ׳לעסוק בה בציור׳. זוג ההורים לקח איתם את בנם בן הכמה חודשים, בישון, והתארחו בין השאר אצל שבטים קניבלים. התרגשות גדולה התעוררה סביב אומץ ליבם של ההורים והילד.

אין דבר מרגיז יותר מהרואיות ללא מטרה [...] ראוי לגינוי עוד יותר הוא הניסיון להציג את מעשה-האיוולת הזה כמעלל של העזה נאה, ראויה ונוגעת ללב. ניתן לראות כיצד האומץ מתפקד כאן: זוהי פעולה פורמלית וחלולה, וככל שחסר לה מניע של ממש, כך היא מעוררת יותר כבוד [...] זהו המיתוס הנושן של ה׳אופי׳, כלומר ׳האילוף׳. מעללי הגבורה של בישון הם מסוג כיבושי ההרים הראוותניים

[...] 

באופן טבעי, הרוך הלבן הוא זה שיוצא מנצח: בישון מכניע את ׳אוכלי האדם׳ והופך לאליל (הלבנים נבראו ללא ספק להיות אלים.) בישון הוא צרפתי קטן ונחמד, הוא מרכך ומכניע את נפש הפראים ללא קרב 

בארת הקורא-סמיולוג מזהה בסיפור-סְקוּפּ הזה סממן של התקופה, רכיב שנותר מהשיח הקולוניאליסטי הצרפתי של המאה התשע-עשרה (התקופה בה כתב בארת, ימים יעידו, היתה כבר תקופה פוסט-קולוניאליסטית, כשברקע נשמעו בקול רם הדי התפוררות האימפריה הצרפתית.)

עניינה של התקשורת שעטה על הסיפור של בישון ומשפחתו איננו בערך הנראטיב של הסיפור הזה, אומר בארת, אלא בערך הייצוגי שלו:

בישון הצעיר [...] ממלא כאן את תפקיד פרסיפאל. הוא מנגיד את הבלונד שלו, את תמימותו, את תלתליו ואת חיוכו לעולם הגיהנומי של העורות השחורים והאדומים, של הגופות המצולקים ושל המסכות המפלצתיות

[...] 

אם מוצאים שבישון הוא הרואי, הרי זה משום שיש סכנה שייאכל על-ידם. אלמלא הנוכחות המובלעת של סכנה זו, היה הסיפור מאבד את כל כוח ההלם שלו, והקורא לא היה שרוי בפחד

המוח האנושי אוהב לעבוד בסכימות פשוטות של דומה ל- ושונה מ-כדי להדגיש את השׁוֹנוּת של האַחֵר צריך להציג לצידו את ההיפך הגמור ממנו. 

הסיפור של הכדורסלן דניס רודמן, שביקר לראשונה בקוריאה הצפונית ב-2013,  הוא תסריט פוסט-מודרני, דומה מאוד לזה שבארת זיהה בבישון אצל הכושים,  ושכמו נרקח ע״י מוחם הקודח של תסריטאי הוליווד. 

בעשור השני של המאה העשרים-ואחת, האדם הלבן רחוק מלייצג איזשהו אידיאל בתקשורת החזותית. רודמן, האאוטסיידר האקצנטרי (נרקומן לשעבר, מקועקע עם פירסינג שצובע את שיערו בצבעים משונים חדשות לבקרים..) הוא ההיפך המוחלט מהצפון קוריאני הממוצע, שנמוך ממנו לפחות בראש.. 


ביקורו בצפון קוריאה סיפק לתקשורת החזותית מיצג נדיר של הפכים: בעולם הפוסט-קולוניאליסטי בו אנו חיים, לא מספיק להציב אדם לבן מול אסייתי כדי להדגיש את הניגודיות הבולטת בין השניים.. 

ביסודו של דבר, אין לכושי חיים מלאים ואוטונומיים: הוא אובייקט מוזר; הוא מצומצם לתפקיד טפילי - לבדר את האנשים הלבנים בחריגותו המאיימת משהו

הצפון קוריאנים הם עם קטן וקיקיוני שבאותה מידה יכול היה להיות שבט של אוכלי אדם שהתגורר במַעֲבֶה היער האפריקאי - עד כדי-כך ידוע עליו מעט מאוד וקומץ אנשים מערביים באו איתו במגע בעשרות השנים האחרונות.

כמו דמות הכושי בעיתונות של המאה התשע-עשרה ותחילת המאה-העשרים, כך גם דמותו הגרוטסקית של קים ג׳ונג און משמשת את המערב בעיקר לצרכי בידור. החלטותיו השרירותיות והצהרותיו הגרנדיוזיות מוצגות בניגוד גמור להחלטות מנהיגי הדמוקרטיות המערביות שעושים כביכול שימוש ׳בשכל הישר׳ כדי להגיע לידי החלטה. הוא יצור פלקטי וחד-מימדי שאין שום דרך להבין אותו אלא בניגוד ל- מנהיגי המערב.

אם השכל הישר לא יעבוד עם הפראים הצפון קוריאנים, הרי שנדרש מהלך הפוך כדי ׳להכניע׳ אותם ולרכך את נפשו הסוערת של מנהיגם צמא הדם. Enter Dennis Rodman.. בבחינת האחר מבקר בארץ האחרים.

יום חמישי, 12 באוקטובר 2017

קשרי (א)דם


Telephone poles began to appear around the same time that white Americans started lynching black Americans

אנו רגילים לחשוב על העָבַר כמקום אַלִּים ומפחיד, מאיים וחסר היגיון

בימי הבינים הכנסייה רדפה נשים והעלתה אותן באש באשמת כישוףבמאות ה-18 ו–ה19 הקולוניאליסטים האירופאים נהגו לקטוע את ידי העבדים שהתמרדו נגדם

ההיסטוריה עקובה מדם

כנגד מעשי הברבריות האלו אנו מציבים בגאון את רעיון הקִדְמָה ככלי חיוני לשיפור מצב האנושות. האדם, גורס רעיון זה, הוא יצור תְּבוּנִי שאינו הולך אחורה אלא קדימה. עם כל המצאה צועדת האנושות צעד נוסף קדימה אל עבר עתיד טוב יותרבטוח יותר. הרעיון הזה הולך יד ביד עם הסְבָרָה הנוצרית שהאדם הוא יצור טוב מטבעו, וכי יכולתו להבדיל בין טוב ורע היא זו שמבדילה אותה מהחיה.

המדע והטכנולוגיה, שפעם נתפשו כייצרי שטן, כלים שפועלים כנגד האלוהות, נחשבים במאה ומשהו שנים האחרונות דווקא כסייעים הכרחיים בהתקדמות זו, קטאליזטורים של קִדְמָה, אם תרצו.

***

Lynching is an American invention

יולה ביס (Eula Biss) היא מסאית ואקדמאית אמריקאית צעירה שפרסמה עד כה 
שני ספרי עיון וספר שירה אחד.


Notes from No Man's Land: American Essays שראה אור בשנת 2009 עוסק בעיקר בנושא גזע וזהות, ובשאלה המורכבת: כיצד בא נושא הגזע לידי ביטוי במגוון נושאים חברתיים בארה״ב של ימינו. 

ממש כמו בספרה של רבקה סולניט, Field Guide to Getting Lost, עליו כתבתי לאחרונה פה, גם ביס מציבה את עצמה ואת חוויותיה במרכז או בשולי הטקסטים שהיא כותבת, בניגוד גמור לנורמה האקדמאית שמבקשת לשמור על ארשת מדעית תוך כדי שהיא מרחיקה כל מה שמדיף ריח אישי  מהטקסט האקדמאי.

במאמר השני בספרה, Time and Distance Overcome, ביס מאירה בזרקור על הקשר האדוק בין המצאת הטלפון ע״י אלכסנדר גרהם בל ותופעת הלינצ׳ינג בדרום ארה״ב. 

לפי ביס, עמודי הטלפון הראשונים התקבלו במחאה ע״י חלקים גדולים בציבור האמריקאי. הם ראו בהם עצמים זרים, גדולים ומכוערים, שמאיימים להפר את הסטטוס קוו ולשנות את הנוף הכפרי והעירוני לעד. עשרות עמודים נעקרו ממקומם במחאה ע״י מקומיים, זמן קצר לאחר שהוצבו ע״י אנשי חברת הטלפון ע״ש בל.

אולם בד בבד, הפכו העמודים לפטפורמות להוצאת אגרסיביות מסוג אחר.. 

In 1898, in Lake Cormorant, Mississippi, a black man was hanged from a telephone pole. And in Weir City, Kansas. And in Brookhaven, Mississippi. And in Tulsa, Oklahoma, where the hanged man was riddled with bullets. In Danville, Illinois, a black man's throat was slit, and his dead body was strung up on a telephone pole. Two black men were hanged from a telephone pole in Lewisburg, West Virginia. And two in Hempstead, Texas, where one man was dragged out of the courtroom by a mob, and another was dragged out of jail.

A black man was hanged from a telephone pole in Belleville, 
Illinois, where a fire was set at the base of the pole and the man was cut down half-alive, covered in coal oil, and burned. While his body was burning the mob beat it with clubs and cut it to pieces

אנו רגילים לקשר בין הַמְצָאות וההרס שבא לעיתים קרובות בעקבותיהן. 

המצאת הגלגל, שנחשבת לאחד מעמודי התווך החשובים ביותר בהתפתחות האדם, איפשרה לצבאות לנוע במהירות, וסייעה למסעות ההרס וההרג והתפשטות האימפריות. המצאת פצצת האטום נקשרת בזכרונו של כל אדם ישר עם הירושימה ונגאסקי. אפילו המצאת האינטרנט, שפותח כדי לשמר ידע צבאי, הפכה במהרה לכלי להפצת פורנוגרפיה וניצול ציני של נשים ברחבי העולם. 

מאמרה של יולה ביס הוא בבחינת דוגמא נוספת לקשר הישיר שבין קידמה ואלימות. 

In Shreveport, Lousiana, a black man charged with attacking a white girl was hanged from a telephone pole. "A knife was left sticking in the body." In Cumming, Georgia, a black man accused of assaulting a white girl was shot repeatedly, then hanged from a telephone pole. In Waco, Texas, a black man convicted of killing a white woman was taken from the courtroom by a mob and burned, then his charred body was hanged from a telephone pole.

A postcard was made from the photo of a burned man hanging from a telephone pole in Texas, his legs broken off below the knee and his arms curled up and blackened. Postcards of lynchings were sent out as greetings and warnings until 1908, when the postmaster general declared them unmailable. "This is the barbecue we had last night," reads one

נכון, גם לפני עמודי הטלפון מצאו הלבנים דרכים מגוונות ומקוריות לטבוח 
בעבדים השחורים שסררו. אף אחד לא יצביע על העצים עליהם נתלו עבדים שחורים ויקשר ביניהם ובין המעשים הנוראים שנעשו על ענפיהם, כשם שאף אחד לא יאשים את הרכבות שהובילו יהודים למחנות ההשמדה.. 


אולם הקישור הישיר ביס מציעה, בין מכשירים של קידמה, שנועדו לחבר בין בני אדם ולקרב נפשות ומצאו במהרה שימוש טראגי והפוך לחלוטין מזה שייעד להם ממציאם הוא אפקטיבי במיוחד לטעמי. 

In Pittsburg, Kansas, a black man was hanged from a telephone pole, cut down, burned, shot, and stoned with bricks. "At first the negro was defiant," the New York Times reported, "but just before he was hanged he begged hard for his life."

In the photographs, the bodies of the men lynched from telephone poles are silhouetted against the sky. Sometimes two men to a pole, hanging above the buildings of a town. Sometimes three. They hang like flags in still air