הקריאה ברומן..

A man listening to a story is in the company of the storyteller; even a man reading one shares this companionship. The reader of a novel, however, is isolated, more so than any other reader(For even the reader of a poem is ready to utter the words, for the benefit of the listener.) In this solitude of his, the reader of a novel seizes upon his material more jealously than anyone else. He is ready to make it completely his own, to devour it, as it were. Indeed, he destroys, he swallows up the material as the fire devours logs in the fireplace. The suspense which permeates the novel is very much like the draft which stimulates the flame in the fireplace and enlivens its play.

Walter Benjamin, Illuminations: Essays and Reflections

שיטוט בנישות החבויות של פריס

The Flâneur, ספרו של הסופר האמריקאי אדמונד וייט (Edmund White) היה מספר שנים על הכוונת שלי אך לא החלטתי לקנות אותו עד שנתקפתי בתחילת השנה האזרחית, שהנה כבר עברה מחציתה, בבולמוס קריאת ספרים שעוסקים בעיר פריס.

והנה, דווקא כשירדו חינה וערכה הסנטימנטלי של פריס השנה בעקבות סדרה של

פיגועים עקובים מדם, היא הפכה עבורי מעיר מוחשית בה ביקרתי פעמים רבות ונהניתי לשוטט ברחובותיה - למרחב פילוסופי, היסטורי ותיאורטי שסופרים רבים הולכים בו או מהלכים בו את דמויות ספריהם.

אל דמותו של המשוטט (במקור בצרפתית, Flâneur) התוודעתי לראשונה בכתביו של הפילוסוף היהודי-גרמני ולטר בנימין, או לפחות בקריאה על כתביו מיד שניה (על היִרְאָה מכתביו של בנימין כתבתי, מוקדם יותר השנה, כאן.)

דמותו של המשוטט, כפי שתוארה על ידי בנימין, מגלמת את המעבר מ"הרומנטיקה הישנה" של המאה ה-19, המקדשת את הטבע והכפר, אל "הרומנטיקה החדשה" של המאה ה-20, המתפעמת מהעיר המודרנית ומקדשת את הנוף האורבני.

בנימין ממקם את המשוטט בפריס של אמצע המאה ה‑19, עם הפיכתה מעיר לכרך סואן. בניגוד לתייר, המשוטט מתהלך בעיר הגדולה ללא מדריך, ללא יעד, ללא כוונה. הוא מאפשר לרחובות להוביל אותו ומוצא את עצמו לא אחת בפינות צדדיות, זניחות, שכוחות.

הפואטיות האורבנית החדשה הזו גובלת כמובן בלא מעט סנטימנטליות, וכאן אולי חולשתה. שכן נדמה שאי-אפשר, או לפחות יהיה זה לא אפקטיבי, להשתמש באותה שפה, או באותם כלים ישנים כדי לתאר תופעה חדשה.

***

חזרה לספרו של אדמונט וייט.The Flâneur: A Stroll Through the Paradoxes of Paris ראה אור בשנת 2000, הראשון בסדרת Writer and the City - סדרת ספרים שראתה אור בהוצאת Bloomsburry על ערים ברחבי העולם. בניגוד למדריכים אחרים, הספרים הללו נכתבו ע"י סופרים (ג'ון באנוויל כתב ספר על העיר פראג; פיטר קרי, ששניים מספריו זכו בפרס בוקר – אוסקר ולוסינדה, והסיפור האמיתי של כנופיית קלי, שראה אור בעברית בהוצאת עם-עובד – חיבר ספר על העיר סידני.)

The Flâneur מבוסס ברובו על חוויותיו האישיות של וייט, שחי בפריס בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, הרבה לפני שהאיחוד האירופאי והיורו שינו את אופייה של עיר האורות לעד.

וייט מוכר בעולם הספרותי האנגלו-סקסי בעיקר כמחבר פרוזה שעוסקת בנושאים הומוסקסואליים. אך מסתבר שהוא גם פרנקופיל לא קטן. הוא פרסם ביוגרפיות על ז'אן ז'נה, על מרסל פרוסט ועל ארתור רמבו (שלא במקרה כנראה, כולם היו בין השאר הומוסקסואליים..) הוא כתב גם לא פחות משלושה ספרים על העיר פריס (ביניהם הספר שלשמו התכנסנו כאן.)  

כבר בעמודים הראשונים, וייט מתוודה/מכריז:

More than any other city Paris is constructed to tempt someone out for an aimless saunter, to walk on just another hundred yards - and then another

ובמקום אחר:

Paris is a world meant to be see by the walker alone, for only the pace of strolling can take in all the rich (if muted) detail

זו אמנם נקודת המוצא שלו לכתיבת הספר, אולם מהר מאוד מתברר שהשיטוט של וייט בפריס הוא יותר שיטוט במרחבי ההיסטוריה הארוכה שלה, מאשר שיטוט ברחובותיה הצרים או בבולווארים הרחבים.

***

הספר הקצר הזה (כ-180 עמודים) מונה שישה פרקים בלבד, שעוסקים בעיקר בנושאים נישתיים כמו ערבים ושחורים בהיסטוריה של פריס; יהודים בעיר הבירה הצרפתית; סקירה קצרה של המוזיאונים החבויים והלא מוכרים בעיר; הומוסקסואליים בעיר האורות (מאוסקר ויילד ועד לז'אן ז'נה) ומגיפת האיידס בצרפת (וייט בא בחשבון בין השאר עם הפילוסוף מישל פוקו, שמותו מאיידס הוצנע ו'תרם' בכך לבורות שרווחה בקרב הציבור הצרפתי לגבי המחלה עד לשנת 1989, אז הייתה כבר עובדה מוגמרת ומגיפה קשה שקשה היה לעצור את התפשטותה.)

ב-The Flâneur וייט כותב על פריס, העיר שאימץ במשך כמעט שני עשורים, גם כקונטרסט לארץ מולדתו, ארה"ב:

Americans consider the sidewalk an anonymous backstage space, whereas for the French it is the stage itself

ובמקום אחר:

Americans are particularly ill-suited to be flâneurs. They're good at following books outlining architectural tours of Montparnasse or at visiting scenic spots outside Paris ... but they are always driven by the urge towards self-improvement

לא מעט ביקורת והלקאה עצמית יש בספר הזה, לצד האדרת ופיאור התרבות הצרפתית (על חיבתם המופרזת של האמריקאים לפריס כתבתי מוקדם יותר השנה, פה.)

Imagine dying and being grateful you'd gone to heaven, until one day (or one century) it dawned on you that your main mood was melancholy, although you were constantly convinced that happiness lay just around the next corner. That's something like living in Paris for years, even decades. It's a mild hell so comfortable that it resembles heaven. The French have such an attractive civilization, dedicated to calm pleasures and general tolerance, and their taste in every domain is so sharp, so sure, that the foreigner (especially someone from chaotic, confused America) is quickly seduced into believing that if he can only become a Parisian he will at last master the art of living. Paris intimidates its visitors when it doesn't infuriate them, but behind both sentiments dwells a sneaking suspicion that maybe the French have got it right

***

the flâneur is in search of experience, not knowledge כותב/מוכיח אותנו וייט, אך ספרו גדוש במידע על פריס במהלך הדורות, ומהווה במידה רבה תחליף לשוטטות, או לביקור חפוז בעיר הבירה הצרפתית.

על אף שהתוכן חוטא לא פעם לכותרת הספר, זהו מסמך די מרתק שאוהבי פריס, תרבות צרפתית או תרבות בכלל ימצאו בו לא מעט עניין.

זהו הספר הראשון שקראתי מאת אדמונד וייט. בכוונתי להמשיך עם ספר נוסף שכתב על תקופתו הפריסאית ואולי אף לנסות את אחד מספרי הפרוזה הרבים שלו.

ולטר בנימין, בין הילה להארה

את מאמרו של ולטר בנימין יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני קראתי לפני שמלאו לי עשרים שנים. אולי זה היה מוקדם מידי להתוודע לסופר שכתיבתו (ואישיותו) כה טעונים (נדמה לי שעשיתי את אותה ׳טעות׳ עם קפקא, שכמו קוראים רבים אחרים ׳הכרתי׳ בשנות העשרה המאוחרות שלי, ולא חזרתי אליו מאז.)

מאז אותה קריאה ראשונית, נותרה בעיני רוחי מעין הילה שאפפה את בנימין וכתביו, הילה שבה-בעת סימלה את החד-פעמיות של הקריאה הראשונה וכן את היִרְאָה מפני קריאה שניה - עד כדי כך נותר בי הרושם שהכתיבה של בנימין בלתי-חדירה, לא נגישה, כאילו מעטה של ערפל מונע מן הקורא לחדור אליה.

ההילה הזו, שהיתה קיימת כמובן רק במוחי, הרתיעה אותי מלהתקרב אל בנימין שוב, ואף שמאוחר הרבה יותר קניתי את קובץ המאמרים Illuminations כשנתקלתי בו בחנות ספרים משומשים (הספר ראה אור בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד תחת השם הרהורים כרך ב, מבחר כתבים) לא שבתי לקרוא בכתביו של בנימין עד לאחרונה, בעקבות קריאה בספרו של אדמונד וייט, The Flaneur והחלטתי ׳לתת לו הזדמנות שניה׳ (כלומר, לקום מהכורסא, ללכת חצי מטר, לשלוף את הספר מהספריה, ולקרוא בו בהזדמנות הראשונה שהיתה לי הפוגה מספרו של וייט.)

***

אני משתמש בכוונה במושג הילה בהקשר שונה מזה שבנימין הגה בספרו. ההילה היא מונח מפתח בתיאוריה האסתטית של ולטר בנימין לניתוח של התרבות המודרנית (פופולארית). היא מסמלת את האותנטיות הראשונית של היצירה, אותנטיות שנעלמה החל מהופעתם של הצילום ומייד אחריו הקולנוע, אמנויות שהשיעתוק והשכפול הוא חלק מהותי מטבען.

לדידו של בנימין, ההילה של יצירת האמנות אבדה בעידן הטכנולוגי/מודרני: השכפול הסדרתי אמנם הפך את יצירת האמנות לנגישה הרבה יותר להמונים, אולם הוא עשה זאת ׳על חשבון׳ חד-פעמיותה של היצירה (בראשית היתה רק מונה ליזה אחת, אם תרצו. וכל שכפול של היצירה בספר אמנות הופך את המקור ל׳זול׳ יותר..)

אותה הילה עוטפת, שוב במוחי אך אולי גם במוחותיהם של רבים אחרים, גם את יצירותיו של הצייר ההולנדי בן המאה החמש-עשרה הירונימוס בוש או האמן הגרמני בן המאה-העשרים ג׳וזף בויס; היא נעה סביב כתביהם של הסופר הצרפתי בן המאה התשע-עשרה ז'וריס-קרל הויסמנס, ואולי גם סביב המאבק שלי, היצירה האוטוביוגרפית של הסופר הנורווגי העכשווי קרל אוּבה קנאוסגורד. הרשימה יכולה להיות ארוכה מאוד, וכפי שניתן להבין היא סובייקטיבית מאוד ונתונה להשפעת... אדם אחר היה בקלות מציב בה את הסופר הצרפתי מרסל פרוסט או את המשורר הגרמני ריינר מריה רילקה; את הזמרת מרדית מונק או את פרנק זאפה.

***

Illuminations, כאמור, הוא אסופת מאמרים העוסקים בעניינים שונים שהעסיקו את בנימין, ועליהם כתב בעיקר לעיתונים בין השנים 1926-1940. הקובץ כולל גם את שניים ממאמריו הקאנוניים ביותר: יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, שהזכרתי לעיל, ותזות על פילוסופיה של ההיסטוריה. 

אך אני בחרתי למצוא את דרכי חזרה לחיקו של בנימין דווקא דרך שני טקסטים שוליים יותר, אך קרובים יותר לליבי: האחד דמותו של פרוסט (The Image of Proust) והשני, פורק את ספרייתי, הרצאה על איסוף ספרים (Unpacking my Library. A Talk about Book Collecting.) 

אתחיל דווקא מהשני, שזמין במלואו לקריאה באנגלית כאן (וכאן ניתן לקרוא פרגמנטים מתורגמים לעברית.) במאמר הקצר הזה, שנכתב בשנת 1931, בנימין מתאר את אהבתו לספרים, אותה הוא מכנה ׳ביבליומניה׳, וכן את הרגלי קניית ואיסוף הספרים שלו.

בנימין מתאר כיצד בעקבות מעבר לדירה חדשה, הוא פורק את עשרות ארגזי הספרים שלו, ותוך כדי זה הוא מפליג במחשבות על מהות איסוף הספרים. הקשר של הסופר ואספן לספריו הוא, כמובן, קשר ריגשי עמוק. כמו כל אספן ספרים שראוי לטייטל, בנימין זוכר במדויק את נסיבות רכישת כל ספר וספר (האחד נקנה במכירה פומבית, השניה בביקור קצר בעיר זרה, וכן הלאה..)

פריקת הספרים וסידורם על המדף נהפכים, אם-כן, למסע בעברו ובנבכי רגשותיו של הסופר. זו הזדמנות עבור האספן להתוודות, בפני הקורא ובפני עצמו. ניסיון לנתח את המניעים העומדים מאחורי איסוף ספרים וסידורם (כתבתי כבר על ניסיונו הנואש של הסופר הצרפתי ז׳ורז׳ פרק למיין את ספריו ולעשות 'סדר' בספריה שלו לפי כמה שיטות סידור: לפי גודל, לפי צבע, לפי שמות הסופרים, לפי שמות הספרים, לפי שפות; אינספור שיטות..) 

הנה כך פותח בנימין את המאמר:

I am unpacking my library. Yes I am. The books are not yet on the shelves, not yet touched by the mild boredom of order [...] I must ask you to join me in the disorder of crates that have been wrenched open, the air saturated with the dust of wood, the floor covered with torn paper, to join me among piles of volumes that are seeing daylight again after two years of darkness, so that you may be ready to share with me a bit of the mood -- it is certainly not an elegiac mood but, rather, one of anticipation -- which these books arouse in a genuine collector

ובהמשך, בנימין חושף את מעלותיו המיוחדות של אספן הספרים:

Collectors are people with a tactical instinct; their experience teaches them that when they capture a strange city, the smallest antique shop can be a fortress, the most remote stationery store a key position. How many cities have revealed themselves to me in the marches I undertook in the pursuit of books!

בנימין מזמין את הקורא להצטרף אליו לסיור קצר, ממש לוקח אותו בידו. בקריאה שניה, מעטפת היִרְאָה בה עטפתי את כתביו של בנימין נראית מבדחת, כמובן. על גבול הגרוטסקי. עד כדי כך כתיבתו של בנימין נגישה, ומזמינה. 

בהקשר זה, זהו טקסט מצוין להתוודעות ראשונה לכתיבתו של בנימין.

***

Proust managed to make the pointless story interesting

הטקסט השני, כאמור, עוסק בדמותו של מרסל פרוסט. בנימין, כך למדתי מההקדמה הארוכה ומפורטת שכתבה חנה ארנדט לספר, היה ראשון מתרגמי פרוסט לגרמנית. 

הנה כך הוא כותב על האֶפּוֹס של הסופר היהודי-צרפתי, בעקבות הזמן האבוד:

The latin word textum means 'web.' No one's text is more tightly woven than Marcel Proust's; to him nothing was tight or durable enough. From his publisher Gallimard we know that Proust's proofreading habits were the despair of the typesetters. The galleys always went back covered with marginal notes, but not a single misprint had been corrected; all available space had been used for fresh text. Thus the laws of remembrance were operative even within the confines of the work. For an experienced event is infinite - at any rate, confined to one sphere of experience, a remembered event is infinite, because it is only a key to everything that happened before it and after it. There is yet another sense in which memory issues strict weaving regulations. Only the actus purus of recollection itself, not the author or the plot, constitutes the unity of the text. 

בנימין מתייחס פה, כמובן, לאינסופיות המאפיינת את יצירתו של פרוסט, שכתב טקסט-על שכולו מורכב מפרגמנטים של זיכרון. פרגמנטים שכידוע עשויים להימשך כחצי עמוד במקרה אחד, ובמקרה אחר נמרחים על-פני עשרות עמודים, אך ישנו קשר אדוק ביניהם שאינו ניתן להתרה: הזכרונות הללו והקשרים העדינים הקיימים ביניהם הם-הם היצירה שפרוסט הצליח להעמיד בכוחות עילאיים, לא-אנושיים ממש:

What was it that Proust sought so frenetically? What was at the bottom of these infinite efforts? Can we say that all lives, works, and deeds that matter were never anything but the undisturbed unfolding of the most banal, most fleeting, most sentimental, weakest hour in the life of the one to whom they pertain? 

ממה בעצם מורכב הסיפור שפרוסט טווה, שואל בנימין? מהם החומרים שבעזרתם הוא בונה את בית-העל הזה שהוא-הוא בעקבות הזמן האבוד?

We know that in his work Proust did not describe a life as it actually was, but a life as it was remembered by the one who had lived it. And yet even this statement is imprecise and far too crude. For the important thing for the remembering author is not what he experienced, but the weaving of his memory, the Penelope work of recollection.

פעולת הזיכרון ניצבת במרכזו של בעקבות הזמן האבוד, אומר בנימין. הסופר הזוכר לוקח את קוראיו למסע בנבכי תודעתו, דרך מארג מחשבותיו המפותלות, מבעד לענני השיכחה. 

אך למה פרוסט עושה את כל זה? מה המשמעות של דיברור הזכרונות הגובל בפטפטת אימפולסיבית? נדמה שבנימין עושה סוג של ׳קפיצה קוגניטיבית׳  בהקשר זה, לקראת סוף המאמר, ומגיע ל׳הארה׳ הבאה בנוגע לספרו של פרוסט:

A la Recherche du temps perdu is the constant attempt to charge an entire lifetime with the utmost awareness. Proust’s method is actualization, not reflexion. He is filled with the insight that none of us has time to live the true dramas of the life that we are destined for. This is what ages us – this and nothing else. The wrinkles and creases on our faces are the registration of the great passions, vices, insights that called on us; but we, the masters, were not home. 

וואו.

בחזרה לעבר

יסלחו לי נא קוראי הבלוג על האיחור (האופנתי?) בכתיבה על סרטו החדש של וודי אלן (ה74 במספר..) חצות בפריס. כידוע לכולכם (או לא) אטלס הפך לאב לפני זה למעלה מתריסר חודשים, והזמן שהיה נמצא בעבר בקלות לצפייה בסרטים על מרקע הכסף, לישיבה חסרת מעש בבתי קפה בשבת בבוקר או לשיטוטים מהורהרים בשדרות העיר הגדולה שהנה נפלו שבי להמון צעירים חדורי להט מהפיכה - איננו נמצא בימינו באותה הקלות שבה היה מתמסר בעבר לאדוניו צמא החופש.


בכל אופן, משנמצא הזמן האבוד ומשנמצא שמרטף לעולל, שמנו פעמינו, גברת אטלס ואנוכי, חיש מהר אל עבר בית הקולנוע הסמוך ורכשנו זוג כרטיסים לסרט הנ"ל.


הצפייה בסרט, כצפוי, היתה מהנה ומעוררת מחשבות ותהיות.. הרשו לי לחלוק כמה מהן עמכם.

***

חצות בפריס, כמיטב יצירות האמנות אולי, איננו מוקדש לביקורת או שבח ההווה אלא לחקר העָבָר. עָבָר זה איננו נקודת ציון בזמן, או מקום, אלא הֲלַךְ רוּחַ, חוט של מחשבה חמקמקה שנקטעה ושאתה מנסה תמיד לתפוס. במילה אחת (טוב נו, שתיים), חקר ההוויה.


גיבור הסרט, אמריקאי בשם גיל פנדר הכותב תסריטים מצליחים לפרנסתו אך חולם להיות סופר, מגיע לחופשה בפריס עם ארוסתו והוריה. הביקור בעיר האורות מעורר אצלו דחף חזק לאֶסְקֶפִּיזְם, המתבטא בהתעוררות אינטלקטואלית, בניגוד לארוסתו והוריה המסתפקים בצדדים היותר מטריאליסטיים שהעיר מציעה למיליוני תייריה (ואכן, ביקור בפריס יסתיים בימינו בהוצאה גדולה מאוד של יורואים, בניגוד לעידן הפרה-מילניום, אז שילמו הבריות בעבור תענוגות מפוקפקות בפרנקים צרפתיים).

במיטב מסורת השוטטות על פי ולטר בנימין, גיל יוצא  לטיולים ברחובות העיר בלילות ובאחד השיטוטים הוא נתקל, מיד אחרי חצות, בחבורת בליינים שסוחבת אותו עימם בחזרה לשנות העשרים של המאה העשרים, שם הוא נפגש עם שלל אמנים: גרטרוד סטיין, פאבלו פיקאסו, סקוט וזלדה פיטצג'רלד, סלבדור דאלי ועוד ועוד..


ואולם, פריס היא רק תירוץ. וודי אלן אמנם צילם שני סרטים נוספים בפריס, "אהבה ומלחמה" (במקור, Love and Death) וכולם אומרים אני אוהב אותך  - אך הדגש בסרט זה איננו כאמור על המקום (הפיזי) בו אתה נמצא אלא על המקום בו אתה מקיים את הווייתך.

***

חצות בפריס יושב על התפר שבין שני מושגי יסוד בתיאוריה האקזיסטנציאליסטית של מרטין היידגר, היות שם DA-SEIN)) ועולם-העצמי (Eigenwelt).

היות שם מתייחס להוויתו הכוללת של האדם בעולם, עולם טבעי הכולל את העולם הביולוגי של הצרכים, הדחפים והאינסטינקטים שבו [...] עולם של דטרמיניזם ביולוגי אליו הושלך כל אדם ואליו הוא נדרש להסתגל (שם).

בעולם זה נדרש אדם לחיות ולהתמודד עם כל מיני לחצים (זוגיות, קריירה, יחסים עם הורים וכו..). כל אלו הופכים לחלק ממסלול ההישרדות של האדם המודרני ש-אל לנו להיתמם- איננו צריך לצוד עוד למחייתו.

ההיות השם של גיל פנדר מתבטא בחיי היומיום שהוא מנהל יחד עם ארוסתו: הדאגה לפרנסה, הלחצים מצד ההורים, הלבטים בנוגע לטקס החתונה המתוכנן ואיפה יגורו אחרי החתונה: המליבו או בבברלי הילס..

כל אלו הלבטים היומיומיים, ההישרדותיים, אם תרצו שמרכיבים את פולחן היומיום.

ואולם, עם התפתחות האדם מצייד ושורד לאינטלקטואל שכותב למחייתו, או לחילופין מפיק ומבמאי סרטים, או סתם פקיד היושב במשרד מול מסך מרצד כל היום - מתפתח אצלו גם עולם פנימי, עולם-העצמי: עולם זה כולל את החוויה הפנימית, הסובייקטיבית, והוא הבסיס ממנו האדם רואה את עולם הממש ומעניק לו משמעות עבורו.

אצל גיל פנדר, גיבור חצות בפריס, העולם העצמי הוא עולם של בריחה, והסימן שלו הוא הלילה, בניגוד לעולם ההיות שם המתרחש כולו בשעות היום. כל לילה בחצות גיל בורח מהעולם הזה לעולם שמורכב כולו מזכרונות, מדמיונות, מהזיות..

רבים מאיתנו יוצרים ומזינים עולם פנימי באמצעות ריטואלים יומיומיים: קריאה, צפייה בסרטים או בטלנובלות, אימון בחדר הכושר, ניקיון ובישול, תבחרו אתם את הסימפטום..


המקומות האלו, כמו עולם הלילה של גיל פנדר, הם מקומות של בריחה, של התכנסות עצמית, של דמיון ובדייה. ופעמים רבות הם הופכים למקומות היחידים שבהם אנו באמת חיים..