בחיל וברעדה

לכל חובב ספרים (המונח הלועזי ביבליופיל נשמע טוב יותר, אבל מאיזה רגע רשאי אדם לקרוא לעצמו ביבליופיל, תמהני?) הרגלי קריאה משונים וייחודיים (טוב נו, אולי לא כ"כ ייחודיים.. אבל כ"א רוצה להרגיש קצת ייחודי, לא?)


בחרתי פה כמה מתכונות-הקריאה שלי, כדי להמחיש איזו נקודה:


על חיבתי (בתקופה זו של חיי, לפחות) לספרים קצרים (עד 200 עמודים מתקבלים בברכה) סיפרתי כבר בפוסט 'חושפני' שכתבתי בסוף השנה שעברה.


על כך שבספרייתי יש מעט מאוד ספרים שנכתבו ע"י נשים (מבחירה או לא, לא אדע) כתבתי במקום אחר.


על כך שאיני מסוגל להביא את עצמי לקרוא שנית ספר שכבר קראתי במלואו אני מודיע פה קבל עם ועדה (למעשה, היער של קלרה, שקראתי לאחרונה, היה הספר הראשון מזה זמן רב מאוד שעלה בדעתי שעליי לקרוא שוב. מעניין כמה זמן תחזיק המחשבה הזו..)


על כך שיש בספרייתי ספרים רבים שעוד לא קראתי אין צורך להכריז. כל חובב ספרים ניחן בכישרון זה: לקנות ולאסוף ספרים רבים מידי, שהקריאה פשוט אינה יכולה להכיל.



נוסיף על כך שכמעט שאיני קורא יותר מספר פֶּר סופר (למעשה, הסופרים היחידים שאני קורא ב'אדיקות' - יותר משני ספרים פֶּר סופר, נניח -  הם איאן מקיואן, שמאז ספרו כפרה קראתי כל מה שכתב, וסול בלו, שלצערי נדם אחרי שפרסם את רוולסטיין.)

***

בשנה האחרונה התוודעתי בעיקר לסופרים חדשים, שלא קראתי עד כה: סס נוטבום, קייט שופן, תיירי ג'ונקה, ג'ני ארפנבק, מרלן האוסהופר - כולם שמות שכלל לא שמעתי עליהם עד לפני כמה חודשים בלבד..


כך שאפשר לומר שהשיטה שהזכרתי לעיל (ספרים קצרים, ספר פֶּר סופר) בסה"כ די משתלמת..


מכל האמור לעיל, מתבקש ממש שאגש בחשדנות לספר שני של סופר שכבר קראתי, ועוד לרומן בן 400 עמודים פלוס..

אולי מסיבה זו אני מעכב את קריאת הרומן FREEDOM של ג'ונתן פרנזן (576 עמודים) על אף שאהבתי מאוד את ספרו הקודם, The Corrections, ושהרומן החדש ועב הכרס שלו שוכן בספרייתי זה קרוב לשנה.


למעשה, קראתי כמה פרקים מהרומן המדובר (מדובר מידי, יש שיאמרו) עוד בחודש יולי בשנה שעברה, ואף כתבתי על רשמיי פה. הקטעים שקראתי השאירו בפי (או בעיני, או באצבעותיי..) טעם של כתיבה מאולצת ולעוסה מידי, אך בהחלט איני פוסל קריאה של הרומן כולו.

כעת שהסופר הבריטי אלן הולינגהרסט (שאת ספרו The Line Of Beauty, זוכה פרס הבוקר של שנת 2004, אהבתי מאוד) פרסם את ספרו החדש, The Stranger's Child - אני מוצא את עצמי מתמודד עם אפקט פרנזן שוב (ולו בגלל שאורך שני הספרים זהה!)

כמובן שהזמנתי את ספרו החדש של הולינגהרסט (מהדורה ראשונה, חתומה ע"י הסופר) מבעוד מועד, ובעוד שעיניכם נחות על שורות אלו הוא עושה את דרכו על גלי הים או בבטנו של מטוס תובלה כלשהו, הישר אל סניף הדואר המקומי שלי (על התסכול הכרוך בתביעת חבילה מסניף הדואר המקומי אכתוב כבר במקום אחר..)

האם אגש לקריאתו מייד כשאקבלו? או שאתחבט ארוכות בשאלה הנצחית, העומדת בפני כל ביבליופיל: לקרוא או לא לקרוא?

מה שגורם לי לחשוב: כמה משחק מקדים קודם לקריאת כל ספר, כמה מטען אנו מביאים עימנו לכל קריאה וקריאה (או הימנעות מקריאה).

האדמה מקוללת

This autumn, an extravagantly hyped American novel examining in exhaustive detail how the middle classes there currently feel about themselves will be bought by a great many Britons who'll strive to understand every local nuance. But Erpenbeck? East Germany? Who cares? How I wish that Visitation could change all that. How I hope that some room may be found to celebrate this author's uncanny gifts

הקטע הנ"ל לקוח מתוך מאמר שכתב הסופר ההולנדי מישל פאבר בעיתון הגרדיאן הבריטי, באוקטובר שעבר.

הרומן האמריקאי המדובר הוא כמובן Freedom של ג'ונתן פרנזן (הספר עתיד לראות אור בהוצאת עם עובד) ואילו ספרה של  הסופרת הגרמנית שפאבר מזכיר, ג'ני ארפנבק, הוא היער של קלרה, שפורסם ע"י הוצאת כתר לפני כמה חודשים.


דבריו של מר פאבר מהדהדים בראשי שעה שאני חושב איך נעלם הרומן המינורי-למראה-אך-כה-נוקב הזה אל תוך החשיכה המו"לית כלעומת שראה אור יום (ספרה השני, ספר המילים, ראה אור אף הוא בהוצאת כתר שנה שעברה, וגם על מאורע ספרותי זה לא שמעתי מילה, אבל אולי זה רק אני..)


היער של קלרה ראה אור בארה"ב ובאנגליה בסוף 2010, וכפי שהציטוט הנ"ל מעיד, הספר זכה לשבחים רבים, בעיקר מצידם של בלוגרים ועיתונאים ליברליים. בארץ זכה הספר לביקורות יותר צוננות.

***

בגרמנית, שם הרומן של ג'ני ארפנבק הוא Heimsuchung שמשמעו ביקור (Visitation), חג דתי המציין את ביקורה של מריה הקדושה אצל בת דודתה, אמו של יוחנן המטביל, אלישבע, מיד לאחר שנתבשרה על ידי המלאך גבריאל כי הרתה לרוח הקודש וכי גם אלישבע הרה.


מילולית, ניתן לתרגם את שם הרומן גם כגזירת גורל. 


מכל האפשרויות הנ"ל, הבחירה בהיער של קלרה כתרגום היא סוג של פשרה שמתייחסת רק למימד אחד בעלילת הספר שלפנינו, מימד גלוי וברור: היער של קלרה הוא אותה חלקת אדמה (או גוש, כפי שמכנה אותה אחת הדמויות ברומן) שירשה קלרה מאביה, ראש הכפר, ושבתחום גבולותיו מתרחשת העלילה שלפנינו.


מן הכותרת הגרמנית (ומתרגומה לאנגלית) ברור מבעוד מועד: חלקת האדמה שירשה קלרה כמו הוכתה בקללה כפולה: ראשית, דבק טירופה של קלרה באדמה הכחולה של היער הברנדנבורגי, ושנית, חוסר פוריותה של הצעירה שבבנות ראש הכפר עיקרה את האדמה שהגנן עמל עליה משך עשרות שנים, במהלך מנוגד לסיפורה של מריה, שהרתה באורח נס.


בהקשר אחר, ניתן לראות בקללה זו גם המשך ישיר של התהליך האבולוציוני שעברה חלקת אדמה זו, כפי שהפסקה הפותחת את הרומן, המתארת את התהליכים האלימים שהולידו את חלקת האדמה עליה שוכן היער של קלרה רומזת:


עד אל רכס הסלעים, שכעת אינו אלא גבעה עגלגלה הנראית מעל לבית, נדחק והגיע הקרח לפני כעשרים וארבעה אלף שנים. תחת הלחץ העצום של הקרח נשברו ונמחצו הגזעים הקפואים של עצי האלון, האלמון והאורן, רכס הסלעים נבקע, נסדק, נשחק, פה ושם, אריות, ברדלסים ונמרי שן-חרב נסו דרומה. אל מעבר לרכס הסלעים לא הצליח הקרח להבקיע. 

אחר כך השתרר אט-אט השקט והקרח החל במלאכתו, מלאכת השינה. ריבוא ריבואות שנים פרשׂ או פשט סביב-סביב את גופו הקר והאדיר סנטימטר אחר סנטימטר ושייף את שברי הסלעים שמתחת/שמתחתיו? עד שהתעגלו מעט-מעט. בשנים החמות, בעשורים, במאות, נמסו קצת פני השטח של גוש הקרח והמים גלשו אל מתחת לגוף האדיר הכבד למקומות שמהם נשטף החול שמתחת לקרח בנקל. כך שב וזרם הקרח בדרך שממנה בא וזלג בצורת מים תחת עצמו כשגבעה כלשהי עמדה בדרכו.

בשנים הקרות פשוט נח לו הקרח במקומו, מוטל וכבד. ובמקומות שבהם נמס הקרח בשנים החמות וחרץ ערוצים באדמה תחתיו, לשם שב ונדחס בכל הכוח בשנים הקרות, בעשורים, במאות, כדי לסתום אותם. לפני כשמונה-עשר אלף שנים, אחרי שנמסו תחילה לשונות הקרחון ואחריהן, בעוד האדמה מוסיפה להתחמם, כל איבריו הדרומיים כולם, לא הניח הקרחון אלא עקבות מעטות בקרקעיות הערוצים, איי קרח, קרח מיותם, לימים יכנו זאת קרח מת.

כרות מן הגוף שאליו היה שייך לפנים ולכוד בערוצים, הקרח הזה לא הפשיר אלא כעבור ימים רבים, בערך שלושה-עשר אלף שנים לפני ספירת הנוצרים הפך שוב למים, חלחל לאדמה, התאדה באוויר ושב וירד בתור גשם, החל לחוג בין שמים וארץ בצורת מים. במקום שלא היה יכול עוד להעמיק חדור, כי האדמה כבר הייתה רווּיה, נאגר מעל לאדמת החומר הכחולה ועלה מעלה ופני השטח שלו חוצים את האדמה הכהה לרוחבה, אחר שב ונראה לעין בערוץ והוא אגם צלול.
 
החול, שהמים עצמם שחקו מן הסלע כשעוד היו קרח, החליק כעת פה ושם מן הצדדים אל האגם הזה ושקע בקרקעיתו, כך נוצרו בכמה מקומות הרים תת-ימיים, במקומות אחרים נשארו המים עמוקים כעומקו הבראשיתי של הערוץ. זמן מה עתיד כעת האגם להציב את פניו המבהיקים כמראה מול השמים בינות לגבעות של מארק-בּרַנדֶנבּוּרג, לנוח לו חָלָק בין עצי האלון, האלמון והאורן שכבר שבו וצמחו, וברבות הימים, כשכבר היו בני אדם, אפילו זכה מאותם בני האדם לשֵׁם: "הים המארקי", אבל ביום מן הימים ישוב ויתפוגג, כי כמו כל אגם גם האגם הזה הוא בר-חלוף, כמו כל שקערורית נגזר גם על הערוץ הזה לשוב ולהתמלא מתישהו עד גדותיו.

גם במדבר סהרה היו פעם מים. רק בעת החדשה החל שם מה שהמדענים מכנים דֶזֶרטיפיקַציה, או לחלופין מִדבּוּר.

הבאתי באריכות מן הקטע הנ"ל כדי לחשוף אתכם ליכולת כתיבתה הייחודית של ארפנבק, כתיבה הניחנת בפיוטיות מפליאה השומרת עם זאת על מבנה מוזיקלי נוקשה רווי בחזרות ובוואריאציות קלות (ממש כמו פוגה) ולתרגומה הנפלא והקולח של טלי קונס.


עשיתי זאת גם כדי להמחיש מוטיב חשוב בספר: עיגון העלילה בגיאו-היסטוריה (של גרמניה, במקרה שלפנינו) שכן, כמו שאמרתי בכמה מקומות אחרים (בין השאר פה), האדם איננו תוצר של יש מאין אלא חלק מן האדמה עליה הוא בונה (כי מי שבונה כובל את חייו לאדמה), אותה הוא עובד, בה הוא יולד וממית, וכן האלה - תפיסה ראשיתית במהותה ('כי עפר אתה ואל עפר תשוב') אך חשובה מאוד להבנת הרומן שלפנינו.

***

היער של קלרה, חלקת האדמה עליה מתרחשת עלילת הרומן שלפנינו, הינו רק מיקרוקוסמוס המייצג מקום גדול יותר, כמובן. גרמניה, אם תרצו.. כדור הארץ כולו, אם תרצו לחפש בספר מסר אוניברסלי יותר..


התהליך האבולוציוני המתואר לעיל משמש בהקשר לזה כרקע לנושא המרכזי בהיער של קלרה, עימותו של האדם עם האדמה עליה הוא חי: חלקת האדמה שעברה בירושה לקלרה מאביה מחליפה ידיים שוב ושוב במהלך הרומן הקצר, פעמים רבות מספור היא מחולקת בין בעלי קרקע שונים, מעוצבת מחדש כל אימת שבעל קרקע חדש פוקד אותה, נאנסת על ידי הגנן הטוב שמתבקש שוב ושוב לעצבה מחדש, שכן להכניע את הטבע הפראי ולעמת אותו עם התרבות, זו כל החכמה [...] לנצל את היופי לטובתנו, יהיה איפה שיהיה.

 
תמורות רבות מתוארות ברומן של ג'ני ארפנבק, אולם הדבר היחיד שנותר ללא שינוי הוא המקום: על אף חילופי הבעלות היער נותר אותו היער, והאדמה אותה אדמה: כמו בעבותות כבל הזמן את המקום למקומו, כבל את האדמה לעצמה.

***

היער של קלרה הוא אחד הספרים הטובים שיצא לי לקרוא השנה, יחד עם ריטואלים מאת סס נוטבום, Mygale של ת'יירי ג'ונקה וג'וליוס וינסום מאת ג'רארד דונובן. בכוונתי לקרוא ספרים נוספים של ג'ני ארפנבק.


קיראו את הספר הזה, גם אם זה הספר היחיד שבכוונתכם לקרוא השנה.

על הקריאה

שונאים, סיפור אהבה או אוהבים, סיפור שנאה

כמו כל ביבליופיל מושבע (החל מכמה ספרים באמתחתו הופך אדם לביבליופיל??) גם ביני ובין הספרים שלי (או יותר נכון בין הספרים שלי וביני) יש יחסי אהבה שנאה. טוב נו, אולי שנאה היא מילה קשה מידי.. אז יחסי אהבה-סקפטיות..

הם יודעים ואני יודע כשאני רוכש אותם שרבים הסיכויים שלא אאוורר את כל דפיהם אפילו פעם אחת. ועם זאת, כמו עבד ומלך, כמו תליין ונענש, נוצרים בינינו פעמים רבות יחסים של שתיקה בהסכמה.. 

קריאה היא דבר מאוד מחייב. ובעידן הדיגיטאלי הפך הדבר לאף קשה יוצר: הבה נודה, רובנו לא מצליחים לגמור כתבה של 500 מילים בוואלה, אז איך נוכל לסיים ולקרוא ברומן בן 300, 400 עמודים?

ספרים עבי כרס מייאשים אותי עוד לפני שפתחתי אותם. עם זאת, לעיתים גם אני מתפתה להם ורוכש אותם. על ׳מלחמה ושלום׳ וויתרתי מזמן.. אבל את Infinite Jest של דייויד פוסטר וולאס (למעלה מאלף עמודים) הזמנתי מאמזון בפרץ של נאיביות ותקווה. ועל Freedom של ג׳ונתן פראנזן ('רק' 576 עמודים) לא וויתרתי, וכשנתקלתי בו בסניף סטימצקי המקומי (25% הנחה על כל הספרים באנגלית - מי יכול לסרב לדיל שכזה?!) ועל 'נוטות החסד' לג'ונתן ליטל אני לא רוצה בכלל לדבר (בעיקר משום שכבר כתבתי עליו פוסט..)

משהו קטן וטוב..

ספרים רזים, לעומתם, תמיד מצליחים להתיידד איתי בקלות ולעודד את רוחי.

ב׳רזים׳ אינני מתכוון כמובן ל׳קלילים׳. הנושא יכול להיות מחייב מאוד וסגנון הכתיבה מאתגר. אך אם הספר אינו עולה על 150 עמודים (המקבילה הספרותית לקומדיה הרומנטית הקלילה, 90 דקות על השניה), אזי שמדובר כמעט באהבה ממבט ראשון (תלוי כמובן בעיצוב הכריכה, או בתיאור הסופר/ת או העלילה על גב הספר..)

כך, בלעתי את A week at the Airport של אלן דה בוטון (112 עמודים). טוב נו, את רובו.. ואילו את 'זכרונות מהזונות העצובות שלי' לגבריאל גרסיה מארקס (גם הוא מונה 112 עמודים..) הגדלתי לעשות וקראתי בצרפתית, במעין קריאת תיגר על שיטת הקריאה ה'רזה' שלי.


בהקשר זה, אני מסיר את כובעי (הווירטואלי) בפני הוצאות הספרים המקומיות אשר, אם מטעמי נוחות ואם משיקולים כלכליים, עושות חסד עם הקורא הישראלי המצוי ומוציאות לאור ספרים 'קצרים' שאינם מונים יותר מ150 עמודים: הנה, רק עכשיו ראה אור קובץ סיפורים קצר מאת רוברט ואלזר בשם איש שלא הבחין בשום דבר (139 עמ'), ולא מזמן ראה אור מייסטרים דגולים מאת תומס ברנהרד (176 עמודים, אבל בשביל  תומס ברנהרד אני מוכן לחרוג מהכלל...) ואת התרגומים מצרפתית האירוע מאת אנני ארנו, ואיך רוקנתי את בית הוריי מאת לידיה פלם (שניהם פחות מ150 עמודים) אני יכול אמנם לקרוא בשפת המקור, אבל בעברית זה נבלע יותר מהר..


יוצא מכל זה שספרים 'בינוניים', רומנים ממוצעים בני 300 עד 400 עמודים, זוכים ליחס הכי בעייתי מצידי.. 


כך, Union Atlantic של אדם האסלט (320 עמודים) נזנח באמצע הדרך, למרות שהוא עשה רושם של רומן די מבטיח, תשובה טובה למספר הטרחן-דעתן של ג'ונתן פראנזן, ואילו שני רומנים שנרכשו גם הם אונליין, The Slap מאת קריסטוס ציולקאס האוסטרלי, וThe Ask מאת הבריטי סים ליפסטיי אפילו לא נפתחו, אם כי רבים הסיכויים שגם הם ייקראו עד לקו האמצע ותו לא..

קשה להתחייב לספרים בימינו. יש יותר מידי היסחי דעת: עבודה, דאגות כלכליות, פייסבוק, זוגיות, ילדים.. רבים הספרים שרכשתי כברוח סערה, התחלתי לקרוא מיד עם הקנייה, נכנסתי עמוק לתוך העלילה, וזנחתי במחצית הדרך..


קריאה דורשת התמסרות רבה, אם לא טוטאלית. אם אבד המומנטום, אבד הכלח גם על הקריאה.

בניגוד לדניאל פנאק, אני לא חושב שלקורא המצוי יש ׳זכויות׳, או שחלות עליו ׳חובות׳ כלשהן.. אין כל ׳הכרח׳ לסיים ספר שנפתח, וכמו כן אין לקורא כל ׳זכות׳ לעזבו In medias res.. אך גם בעולם נטול חוקים ישנו מוסר בסיסי, גם באטמוספירה חסרת חוקים קיים כוח גראביטאציוני כלשהו.. 

ספר שנותר עם סימניה בליבו הוא ספר עצוב עוד יותר מספר שכלל לא נפתח (לו עוד יש איזשהו סיכוי..) 


ובכך נסיים את הדברים. יש לי עוד כמה ספרים-שלא-אסיים-לקרוא להתחיל ולקרוא..

* אגב, לפוסט (הקצר) הזה שקלתי לקרוא ׳על הקריעה׳, אבל זה יותר מידי ׳תרבות מעריב׳, אז נישאר עם ׳על הקריאה׳.

אמריקה עושה כבוד לגיבורי התרבות שלה

אם לשפוט על פי המגזינים האמריקאים המובילים, הרי שארצות הברית חווה רסנס תרבותי של ממש בחודש זה של ספטמבר. ימי הקיץ כמעט תמו, והסתיו מביא עימו משב רוח קריר והגותי של תרבות מרעננת, בדמות ספרות, קולנוע וקולנוע ספרותי משובב נפש.

לראשונה מזה עשור, מתנוססת דמותו של סופר על גבי מגזין טיים. ועוד סופר 'שנוי במחלוקת'. ואם לא די בכבוד ההיסטורי שחולקים לו כאן (בד"כ שמור שער הטיים לכלכלנים בכירים, מנהיגי העולם החופשי ושאר יצורים מן ה'חדשות') הרי שמעל לתמונתו מסתוננסת הכתובת הבלתי-מתפשרת: “Great American Novelist”.

טוב נו, לפחות הם לא כתבו “Greatest”. האמריקאים והגוזמאות שלהם..

מדובר, כמובן, בג'ונתן פרנזן. והכבוד שנשמר לו עבר הישר מידיו של סטפן קינג, עוד מוגול ספרות אמריקאי שאמנם לא עורר כ"כ הרבה מחלקות בזמנו, אך מכר הרבה עותקים, וזה הרי מה שחשוב לתעשיית הפאבלישינג האמריקאית..

להופעתו של פרנזן על גבי שער הטיים קדמה רשימה מפוארת של סופרים כג'יימס בולדווין, טנסי וויליאמס, ארנסט המינגווי, ג'ון אפדייק, אלכסנדר סולז'ניין, ולדימיר נבוקוב, והיד עוד נטויה..

הסיבה למסיבה: הופעת ספרו החדש של פרנזן, Freedom (אחיו החורג של אטלס, Excerpt Reader, כבר כתב על הספר בבלוגו, המעוניינים מוזמנים לבקר יכולים לעשות זאת כאן).

מלבד לcover הנכסף, לוותה הוצאתו לאור של הרומן החדש גם בדיון די אווילי על "הרומן האמריקאי הגדול", דיון שהאמריקאים מתעקשים להעלות באוב כל פעם מחדש, כאשר סופר 'חשוב' כמו טום וולף, דון דלילו, ועכשיו גם פרנזן, מפרסם רומן שמספר עמודיו עולה על 500..

הפירגונים ממשיכים גם במגזינים פחות 'רשמיים', כמו אסקוויר וואניטי פייר..

בחורים חתיכים תמיד עושים טוב לשערי המגזינים. לא כל שכן כשמדובר באושיות רבגוניות (עיין ערך 'סופרסטאר') כג'יימס פרנקו, שחקן עולה מן השורה הראשונה (אתם אולי תזכרו אותו כדמות ה"בד-גאי" מטרילוגיית ספיידרמן), שמחלק את זמנו בין הוליווד ולימודי Ph.D באוניברסיטת ייל במסלול כתיבה (טעימה מכתיבתו של פרנקו ניתן לדגום כאן).

כעת הוא עושה גם למען התרבות האמריקאית.

מדובר אמנם בסרט קולנוע, אך בסרט קולנוע 'ספרותי'.

Howl עוקב אחר משפט הראווה המביש בו נאלץ לעמוד המשורר אלן גינזברג, מן הדמויות המובילות של דור הביט, לאחר שפירסם את הפואמה שלו, העונה לאותו שם.

פרנקו משחק את גינזברג, לצידם של שחקנים מובילים כג'ון האם (דון ממד-מן) בתפקיד סניגורו של גינזברג, ומארי לואיז פארקר.

הסרט נחנך בפסטיבל סאנדנס השני, והוא עושה גלים והדים רבים מאז.

לא ברור מה אלן גינזברג או חבריו, הסופרים ג'ק קרואק (בדרכים) וניל קסידי (האיש השלישי) או המשורר לורנס פרלינגטי (המגולמים כולם ע"י נערים חינניים - משום מה שמטו מפיקי הסרט את דמותו הלא פחות מכריעה של וויליאם בורוז, כנרא היה קונטרוברסלי מידי עבורם..) היו חושבים על הסרט או על הופעתם שם.

מה שבטוח, אמריקה עושה כבוד לגיבורי התרבות שלה, אם הם 'יצורים מן העבר' או 'מצליחנים מן ההווה'.

A Zone of One's Own

אם בתחילת המאה העשרים הועלה הצורך ב"חדר משלך" כסמל לנחיצותו של האמן כאדם במרחב ובחירות בהן יוכל ליצור, וביתר שאת סמל לצרכה של האישה באוטונומיה פיזית משלה, בה תוכל לבסס את חירותה ולתת מעוף ליצריה, הרי שבתחילת המאה העשרים ואחת הפך החדר הזה ממרחב מוחשי לZone מופשט, לState of Mind נעלם, מופיע ונחבא מחדש, תמיד חמקמק, ממוקם אי-שם מעבר למגע ידו של הנווד הפוסטמודרני.

החדר עליו דיברה ווירג'יניה וולף כבר ב1929, הועלה כרעיון אפשרי כבר ב1884, על ידי הסופר הצרפתי ז'וריס קרל הויסמנס, בספרו להפך (הספר ראה אור ב-1998 בהוצאת כרמל בתרגומו של בני ציפר) שעסק בסופר שמעצב למשעי את חדרו ומסתגר בו כדי לשגוע בהגיגיו; ועוד לפניו, על ידי ההוגה והפילוסוף גזביה דה מסטר, שערך, כבר ב1794, מסע מסביב לחדרו; ואם ממש להרחיק לכת אז אי-שם ב1670, התלונן גם הפילוסוף הצרפתי בלז פסקל (כן, עוד צרפתי!) כי "כל אומללותו של האדם נובעת מדבר אחד ויחיד: שאין הוא מסוגל לשבת בשקט בחדרו".

ואולם, אי-שם באמצע המאה העשרים, עם 'גילוי' המזרח והאקזיסטנציאליזם הרוחני (הצ'י, הזן, הין והינג, הטאו של הפו, הפאנג שוואי) הפך החדר למקום מופשט ונעלם, שאיננו יכול להימצא עוד בביתו של הסופר, אלא רק בחור נידח, או מקום

מופשט, הממוקם אי-שם בקצה מסע, רוחני או פיזי.

החיפוש אחר הzone

בספרו Yoga for People Who Can't Be Bothered to Do I, נודד ג'ף דייר ברחבי העולם בעקבות מקום פיזי או 'רוחני', תר אחר 'רגע של שיא' שהוא מוצא לבסוף בפסטיבל האיש הבוער, בTAZ, הTemporary Autonomous Zone, אותו 'מקום מחוץ למקום', אתר של אפשרויות בלתי-מוגבלות, של נתק מן ההווה והמגבלות האינהרנטיות שבתפיסת המציאות הרווחת. הסופר הבריטי נע ונד מניו-אורלינס של פרה-קטרינה, דרך דטרויט, רומא ואמסטרדם, חסר מנוחה אך עייף-תמיד, מתוחזק לעיתים באמצעות סמים. ולעיתים קרובות נדמה שאקט זה של חיפוש אינטנסיבי שלא יודע שובע מופנה פנימה יותר מאשר החוצה, חיטוט ארכיאולוגי בנבכי חדרי-הנפש, יותר מאשר בסביבה בה היא נושמת.

חזרה היסטורית

כמו אצל דייר, כך אצל ג'ונתן פרנזן, העבר הוא מקום של מחקר, והשיבה אליו היא חזרה אל עבר מקום חבוי ונעלם הממאן להיחשף.

פרנזן, שדחה ב2001 את חיבוק הדוב של אופרה ווינפרי כשזו ביקשה להוסיף את ספרו, לרשימת הספרים המומלצים שלה, תיאר את מחוזות ילדותו כבר ברומן הגדול שלו The Corrections, בו כמה יסודות אוטו-ביוגרפיים, ובספרו, The Discomfort Zone: A Personal History, שב הסופר האמריקאי המצליח אך-מיוסר אל מחוזות ילדותו, וביתר-שאת אל תקופת נעוריו באמריקה של שנות השישים המאוחרות, בואכה שנות השבעים.

בקובץ המאמרים המעטר את הספר, פרנזן מתאר אירועים באנליים מחייו: מות אימו והשיבה אל הבית בו חיו הוריו; נעוריו כגיק, כאאוטסיידר (החיים בzone בתוך zone; החיים מחוץ לzone המרכזי, הוא החברה ההגמונית).

כמו כל חזרה היסטורית, זוהי חזרה למטרת התקדמות, ופרנזן נובר במתחמי הזיכרון שלו, בהיסטוריה האישית שלו, באקט מובהק של כאב. אולם זוהי שיבה אל מחוזות העבר לצורך בניית ההווה. ו"מתחם האי-נוחות" הוא מקום שאי אפשר להימנ

ע ממנו.

בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים

אצל הרוקי מורקמי, לעומת דייר ופרנזן, הzone הוא יותר State of Mind.

מורקמי, שעבר מיפן לארה"ב בשנות השמונים, וחי בא מאז כנטע (מו)זר (הוא ממשיך לכתוב ביפנית בעוד ספריו מתורגמים לאנגלית, למרות שהאנגלית שלו טובה דיה כדי לכתוב בה וכדי לפרסם עשרות תרגומים מאנגלית ליפנית, שפת אימו), מתאר בקובץ המאמרים שלו What I Talk About When I Talk About Running (פרפראזה על קובץ הסיפורים של ריימונד קארבר, What We Talk About When We Talk About Love), כיצד הפכה הריצה למוטיב מרכזי במהלך חייו.

מורקמי, שהחל לרוץ במראתונים, טריאטלונים ואולטראמראתונים רק בשנתו השלושים ושלוש, מתאר את הריצה כאירוע מכונן, לפחות כמו גילוי הכתיבה. ההקבלה בין הריצה למרחקים ארוכים, אקט מכלה וממריץ בו בזמן, לאקט הכתיבה, אירוע ממושך ומבודד המוליד יצירה יחידה, ברורה אצל מרוקמי, ונדמה שכל אחד מן הקטבים הללו מושכים ומניעים זה את זה.

בקובץ המאמרים, שמורקמי מכנה "Memoir", מתאר הסופר היפני את הנסיבות שהובילו לדביקתו בריצה, ובמקביל לאבולוציה של תחביב זה, את הפיכתו לסופר וגיבוש זהותו העדכנית. הריצה, אירוע שמתרחש על פי רוב כשאדם לבדו, בין גופו לעצמו, מתוארת כלייט-מוטיב בחייו של מורקמי, שנושאים כמו בדידות וריחוק אינם זרים לכתיבתו.

נדמה שמה שהחל כצורך דקדנטי של אנשי רוח צרפתיים לצאת מן הבועה בה חיו, לחמוק, ולו לרגע, ממגדל השן, ושהפך לצורך פיזי-קיומי של ממש אצל וולף, חזר כגחמה יאפית (כשובן של הרוחות של מארקס) בסוף המאה-השערים-בואכה-המאה-העשרים-ואחת.

הסופר/אדם בן זמננו מנותק ממקום הימצאו ומחפש אחר מקום אחר, אחר zone חמקמק שאיננו מצוי עוד בתווך מגע-ידו. מחדר של ממש, מקום של התבודדות ומבט-פנימה, הפך הzone מאקט של יצירה ובראיה למקום-שאיננו-מקום, לרגע של התעלות-נפש, לאירוע חד-פעמי וחמקמק.