פשיטת רגל

ז׳ורז׳ פרק עמד במחזהו העלאה במשכורת (ראה אור בעברית בהוצאת רסלינג) על פאן התיאטרלי הטמון במעמד המעורר בעתה: מעביד-עובד.

מעמד זה ניצב גם במרכז ספרו של הסופר הארגנטינאי אניבל חרקובסקי, העבודה (ראה אור לאחרונה בהוצאת כרמל בסדרת הספרים "אלדורדו" לסיפורת לטינו-אמריקנית. תרגמה מספרדית: פרידה פרס-דניאלי), העוקב אחר מספר דמויות העושות הכול כדי לשרוד את המשבר הכלכלי החריף שפקד את ארגנטינה בשנת 2001.

בני אדם דומים זה לזה ומה שנאמר על אחד מהם עשוי להיאמר לא אחת על האחרים. 

על אף שהוא עוסק בקורותיהן של כמה דמויות שונות, נקודת המבט בספרו של חרקובסקי היא אחידה והיא נמסרת מנקודת ראותו של המספר, גבר צעיר שמוסר תחילה את סיפורה של דיאנה, אישה בשנות העשרים של חייה שמוצאת את עצמה עם מות אביה ללא בית וללא משפחה. המשבר הכלכלי אף מחריף את מצבה והיא בקושי מצליחה להתקיים מהכסף המועט שנותר לה אחרי שנושים עיקלו את בית הוריה ואת חנות הלבנים שניהל אביה במשך כמה עשורים. היא מחפשת נואשות עבודה במשך קרוב לשנה, עד שהיא סופסוף מוצאת עבודה כמזכירה בחברה גדולה.

בלב השממה התרבותית שיש אנשים שמעדיפים לכנותה בשם החמקמק 'עבודה', או 'קריירה', דיאנה מעמידה מבחר הצגות כדי להנעים את זמנו של הבוס שלה ולשמש לו להשראה. מדובר בקטעים תיאטרליים קצרים שתוכננו בקפידה מראש, או שמא Numbers באנגלית, על הדו משמעות הטמונה במילה הזו..

הדמות השניה ברומן היא זו של המספר עצמו, סופר שהואשם בזימה ונאלץ לעבוד בתיאטרון בורלסקה כדי להתפרנס. בזמנו החופשי הוא עוקב אחרי דיאנה ואחר הנעשה במקום עבודתה.

העיסוק האובססיבי בפרטים אינטימיים מחייה האישיים והמקצועיים של דיאנה עשוי ללמד את הקורא משהו על יצר המציצנות שלו-עצמו, אולם הקורא איננו המציץ היחיד, שכן גם המספר שלנו צופה מן הצד ומודה היטב לכל ההתרחשויות בחייה של דיאנה, מעין הודאה של הסופר ביצר המציצני הכרוך בכתיבה.  

המופע שמעלה דיאנה עבור הבוס שלה בחלקו הראשון של הספר מוצאת מקבילה מדוייקת בחלקו השני, העוסק כאמור בעולם הבורלסקה:

לעולם לא מתקנים את המושבים באולם וגם לא את הכיסאות [...] בדיוק כמו שלא מתקנים את הפנסים ואת הזרקורים או את יריעות המסך, כי הכולמתבלה באיטיות., בצורה בלי מורגשת, עד שיום אחד מפסיקים להשתמש בחפץ הבלוי. רק לעיתים רחוקות מאוד עוזב בדרן ובמקומו בא בדרן אחר המספר בדיוק אותן בדיחות. עם הגיען לגיל מסוים הבנות פורשות ודי פשוט למצוא מחליפה שתלבש את התלבושות, תנעל את הנעליים ותחבוש את הפיאות שהמחליפה מוצאת בחדרי ההלבשה, ותציג את הקטעים שברפטואר, כך שקיימת התחושה שצופים תמיד בלהקת בלט אלמותית. בלהקה תימצא תמיד רק ג'ינג'ית אחת. לאחת הרקדניות תהיה צלקת של ניתוח קיסרי בבטן. בזמן ההצגה אחת תמעד על הבמה, ולאחרת יציעו נישואין בצעקות מתוך מעמקי האולם העכור.

על אף הזילות הברורה שבמעמד זה, המספר מוצא אלמנטים של פואטיות במופעי הבורלסקה שמעלות הבנות ואף מעלה על הכתב או מדמיין מבחר ליבריות, אותן הוא כותב במיוחד עבור הרקדניות המתערטלות.

במופע הבורלסקה, מיטשטשות זהויותיהן האינדיבידואליות של הנשים עד שהן נהפכות לבליל אחד של נשיות גסה:

ענני האור הכבד והאפרורי, הפיאות, האיפור המוגזם, התלבושות שמעבר להבדלים ההתחלתיים מסתיימות בסופו של דבר בצמד בסיסי של תחתונים וחזייה, ובעיקר התבנית הקשיחה של העלילות שתמיד תמיד מוליכה את מבטי הקהל אל המרכז המרתק של הערווה, כל אלה גורמים למצבין שנוטים למוסס את זהותן של הבנות על מזבח אבות הטיפוס שדאגו לשמור - ועדיין שומרים - על האשליה של הבורלסקה, ועל כן, נחל מהצגת הבכורה שלהן, הבנות נכללות בתוך איזה אידיאל נצחי, מעבר לאנושי, ובדימיון של הגברים ובזיכרונם הן נהפכות ל"בלונדה", ל"הכי צעירה", ל"הכי גבוהה".

***

הדמויות בספרו של חרקובסקי, לבלי יוצא מן הכלל, הן כולן אנשים שירדו מגדולה לכדי אשפתות: רקדנית בלט שהפכה לסוג של חשפנית, בן של רופא שהפך מאמרגן למנהל תיאטרון בורלסקה זול, וסופר שהפך לשוליה באותו מוסד מפוקפק. לא רק המדינה היא שירדה מנכסיה, אלא גם אזרחיה איבדו מערכם העצמי ונאלצו לעשות בחייהם פשרות שאף לא העלו על הדימיון כמה שנים לפני פרוץ המשבר הכלכלי. אומה שלמה שבתוך שנים מעטות התמוטטה בגלל האבטלה והעוני, מכנה אותם חרקובסקי, כל אלה שהמציאות השפילה.

מחיפוש קצר שערכתי ברחבי האינטרנט גיליתי שאניבל חרקובסקי איננו מוכר מידי מחוץ לגבולות ארצו, או לקוראים ששפת אימם איננה ספרדית. בהקשר זה פרי מלאכתם של עורכי סדרת אלדורדו, ינון קחטן ואוריאל קון, אף גדול יותר משום שהצליחו להגיש לקורא הישראלי יצירה שלא סביר שהיה נתקל בה אלנלא תיווכם הישיר. ועל כך בלבד, כמו שנאמר, קנו את עולמם.

השמיים נופלים: לורנצה מאצטי. לסלוח ולשכוח?

טבעם של תאים שהם מתים או מתפצלים. כך בטבע וכך גם בחיים.

כך מתפרקות להן מפלגות גוועות ומולידות מתוכן סיעות עם סדר יום עמום וכך גם פורחים מתוך הוצאות ספרים 'גדולות' ענפים שמבקשים לגדול בנפרד.

הוצאת סמטאות ספרים היא דוגמא לחדשנות והתנגדות לסיאוב. אוריאל קון, שערך בשנים האחרונות את סדרת "ליברו" בהוצאת כתר ואת סדרת "אלדורדו" בהוצאת כרמל, הקים לאחרונה את סמטאות בקול תרועה, כראוי למהפיכה קטנה (או לפחות ללידה קטנה).

ואכן, אם לשפוט על פי שני הספרים הראשונים שראו אור בהוצאה בתחילת השנה האזרחית, השמיים נופלים מאת לורנצה מאצטי ורשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל מאת של אסקילדסן (לא נפוט כאן את תוכן הספרים. כ"א וטעמו..) הרי שמדובר לפחות מבחינת הגשה בסטאנדארט חדש של הוצאה לאור: שני הספרים ראו אור בפורמט ספר-כיס, עם סרט אדום קטן סביבם, ובכל ספר יש סימניה קטנה שהותאמה לספר, עם פרטים על הספר ועל הסופר/ת.

כך, עוד לפני שפתחת את הספר והחלת לקרוא בו, אתה יודע שצפויה לך הנאה מובטחת, לפחות בכל הקשור לחשיבה על חווית הקריאה.

עם כל האמור לעיל, הבחירה להוציא לאור את הספרים בפורמט של ספר כיס מעוררת בי יחס אמביוולנטי.

מצד אחד, הלוואי שכל הספרים יראו אור בפורמט כיס: מתאימים בדיוק לכיס של הז'קט או לכיס האחורי של המכנס (תיזהרו לא לשבת עליהם!) אפשר לשלוף אותם כמעט בכל מקום ולקרוא בהם כמעט בהיחבא (במחוזותינו עדיין לא נהוג לקרוא ספר בנונשלנטיות כמו באנדרגראונד האנגלי, הסאבווי האמריקאי או המטרו הפריזאי, צריך לעשות את זה בדיסקרטיות..)

מצד שני, צערי בצד המוציא לאור. ספרי הכיס סמויים לרוב מעין בחנויות הספרים, כשהם חבויים בין ים הספרים החדשים והישנים, שרובם מודפסים בפורמט גדול יותר. כך, נעלם מעיני כל האורח המסתורי מאת גרגואר בוייה, וגם מיזמים שונים של הוצאת ספרי כיס דעכו כלעומת שהופיעו (חוץ אולי מסדרת פרוזה אחרת של הוצאת עם עובד).

***

ובכל זאת, לעלילה.

השמיים נופלים היא נובלה הכתובה בפרגמנטים, והיא מסופרת מנקודת מבטה של פני, ילדה קטנה באיטליה הפשיסטית של שנות הארבעים של המאה שעברה. פני ואחותה, בייבי, נמסרו לאימוץ על ידי אביהן לאחר שאימן נפטרה והן חיות עם דודן היהודי, אדם עשיר ובעל השפעה.

עולמן של הילדות סובב כולו מסביב לשלוש דמויות פטריארכליות: הדוד חמור הסבר השולט ביד רמה בווילה שעל הגבעה, ישו החומל שמביט בהן מבעד למחברות בית הספר, וכמובן הדוצ'ה (בניטו מוסליני), שדיוקנו נישא בכל מקום והעם האיטלקי כולו עושה את דברו. אמנם, הבתולה הקדושה נותנת מידי פעם הופעה, אך גם היא נהפכת בדמיונה הקודח של ילדה מבולבלת ל"בתולה הקירחת" (כמו הדוצ'ה).

פני הקטנה מבולבלת מריבוי האבות הסמליים הזה, וכולה התאוות וכמיהה לאהבה:


אני חושבת על היום שבו הדוד יבין שאני טובה ושהאמת שלי אמיתית. אני מדמיינת אותו בא אלי בזרועות פתוחות כדי להשלים ולתת לי את כל הנשיקות ואת כל החיבוקים שהוא לא נותן לי אף פעם.
ו
יום אחד אברח מהבית הזה שבו אף אחד לא מנשק אותי ואף אחד לא מחבק אותי. לכולם יהיה כל כך טוב בלעדי ואלזה לא תצעק עוד שאני מפריעה לה במטבח או כשנעלם לה העוף (כי לקחתי אותו אל הכלב העזוב המסכן הזה שבייבי ואני מצאנו), ומרי לא תצעק עוד על זה שאמרתי ללאונרדו שהיא מאוהבת בו. האם שיקרתי רק כי קראתי את זה ביומן שלה? לא, אמרתי את האמת והענישו אותי.

ואכן, הבלבול והסתכול מן המציאות הלא ברורה חוגגים בהשמיים נופלים: כמו בחלק הראשון של ספרו של דוד גרוסמן, עיין ערך אהבה, מומיק, גם בהשמיים נופלים מבינים הילדים את הדברים פשום כמשמעם, ופועלים על מנת להציל את נפשו של הדוד היהודי מן השטן והגיהנום שמצפה לכל הנפשות הטועות, לדברי הכומר.

ממש כמו בספרו של גרוסמן, שם נאבק מומיק במרתף ביתו בחיה הנאצית הרעה, כך גם בספרה של מאצטי, מייסרים הילדים את עצמם כדי 'להציל את הדוד':

בנינו כנסייה ביער. בכנסייה גם בייבי ואני יכולנו לקיים את המיסה בימי ראשון. כולנו היינו כורעים ברך מול המזבח. היינו מוציאים חתיכות שוקולד מקופסת פח, שוקולד שוויתרנו על אכילתו כדי להציל את הדוד, ולכן היינו מניחים אותו על המזבח [...] כדי לסבול יותר היינו שמים אבנים קטנות וחדות מתחת לברכיים כל הזמן שארכה אמירת מחרוזת התפילה. [...] לאה אמרה שתרזה הקדושה הייתה מצליפה בעצמה בכל יום נוכח הצלב, ושפרנציסקוס הקדוש ישן על הארץ אפילו כשהוא היה חולה [...] החלטנו שגם אנחנו צריכים לענות את בשרנו ולישון על הארץ. ואז פיירינו הלך לחפש מקל הליכה וחזר עם שוט מקנה סוף. "תצליף בי!" אמרתי. 

אולם בטון המתיילד והנאיבי של מאצטי (על אף ההומור הרב שמקנה הדבר לסיפורה) גלומה גם בעייתיות עמוקה: אנו נוטים לשפוט בסלחנות סיפור שנמסר מנקודת מבטו התמימה של ילד. גישה שלא היתה עוברת בשלום אם היה מדובר, נניח, בגרמניה הנאצית, אך עוברת בחן כשמדובר ברפובליקת הבננות של מוסליני (האם העולם לא ׳שוכח וסולח׳ לכל אחד משיגיונותיו של הדוצ׳ה בן זמננו, ברלוסקוני, בטענה שהוא לץ לא מזיק?).

לסיום, קל להבין מדוע נמשך כ"כ הבמאי האיטלקי פדריקו פליני לספרה של מאצטי. בדיוק כמו אצל פליני (רומא, וזכרונות, לדוגמא), הנראטיב של מאצטי הוא קקופוניה של קולות, דעות קדומות, חצאי אמיתות ומציאות הזויה - בדיוק כמו החיים, בעיקר בעת מלחמה.