מניפסט נגד האדישות, או השיכחה

דעה רווחת היא, במדינות המערב כמו במדינות המזרח, שלעצת זקנים יש להקשיב. ימיהם על פני תבל כמו העניקו להם בינה שאין לערער עליה. דבריהם דברי חכמה צרופה. ואם מדובר בזקנים עיוורים, כמו במקרה של הסופר ומשורר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס, הרי שלדבריהם מתווסף נופך נבואי של ממש.

מבקר האמנות, הצייר, משורר וסופר הבריטי ג'ון ברג'ר נפטר בגיל תשעים. אך עוד לפני שהספיק להתדפק על דלתות הגיל האוקטוגנרי, האזינו רבים מבני התמותה לדברי החכמה שהיו בפיו. אמנם, גלי קולו כמעט שלא הגיעו עד לחופי הים-התיכון, אולם באנגליה ובצרפת, ובמדינות אירופה הנאורות נשמע קולו  באופן ברור ורם.

ברג'ר נולד בלונדון ב–1926, והתגורר בצרפת מאז ראשית שנות ה-60. הוא

נפטר בינואר השנה. הוא למד אמנות ב-Chelsea School of Art, ומשם המשיך לעבוד כמבקר אמנות עבור עיתוןNew Stateman's. הוא החל לפרסם ספרים כבר מסוף שנות ה-50, אך את עולמו קנה ב–1972 כשזכה בפרס הבוקר היוקרתי עבור הרומן שלו, G.

באותה שנה הנחה גם את הסדרה התיעודית Ways of Seeing בערוץ ה-BBC, שהתבססה על ספר שפרסם, שסימן פריצת דרך בכתיבה הביקורתית על אמנות וצילום (תרגום עברי, על ההתבוננות, ראה אור ב-2012, בהוצאת פיתום. יחד עם ספר נוסף פרי עטו, אחֹז בכל היקר: איגרות על הישרדות ומרי, שגם ראה אור בהוצאת פיתום, אלו שני התרגומים העבריים היחידים להם זכה ברג'ר עד כה.)

ברג'ר פרסם בחייו למעלה מארבעים ספרים, ביניהם תשע מחזות, שני קובצי שירה, ושמונה ספרי פרוזה.

לפני כחודש הזמנתי מאמזון שניים מספריו, את הרומן G זוכה פרס הבוקר, וספרון עיון קטן בשם Confabulations, אחד מספריו האחרונים של ברג'ר שראה אור כחודש לפני מותו.

Confabulations (בדיות?) הוא אוסף של כאחד-עשר ספק קטעי יומן ספק מאמרים, העוסקים בנושאים שונים כמו צ'רלי צ'פלין, רוזה לוקסמבורג, משורר עירקי שברג'ר אוהב, או צייר צ'כי שהוא מעריך את עבודתו. בין הטקסטים הקצרים שזורים ציורים ותמונות, חלקם צוירו ע"י מחבר הספר.

כבר מהדף הראשון לא יכולתי אלא להתרשם מדברי הפתיחה של ברג'ר:

I have been writing for about eighty years. First letters then poems and speeches, later stories and articles and books, now notes. The activity of writing has been a vital for me; it helps me to make sense of things and to continue [...] the subject of these few notes is language.  

נקודת המוצא של ברג'ר היא השימוש בשפה, אם כן. משפת הסימנים והמחוות האילמות של הקולנוע המוקדם של צ'ארלי צ'פלין, דרך ייצוג במציאות בציוריהם של הציירים העכשוויים האהובים על ברג'ר, ועד לשימוש הציני עד כדי אונס השפה ע"י הפוליטיקאים והתקשורת מסקרת אותם (עוד הרבה מזה בהמשך..)

לאורך הקריאה בספרון הצנום הזה, ניכר בכתיבתו של ברג'ר שהוא חושב בקול, יחד עם הקורא. אלו אינן מסות כבדות ראש בהן המחבר מביע את דעתו המלומדת והנחרצת על נושא כזו או אחר. אלא מחשבות פרגמנטריות שנימה אישית וכנה מאפיינת אותן.

ברג'ר מספר שמאחורי עצם אקט הכתיבה אצלו ניצבת איזושהי תחושת שליחות:

What prompted me to write over the years is the hunch that something needs to be told and that, if I don't try to tell it, it risks not being told

והוא ממשיך ומתאר את תהליך הכתיבה שלו, כך:

After I've written a few lines I let the words slip back into the creature of their language. And there, they are instantly recognized and greeted by a host of other words, with whom they have an affinity of meaning, or of opposition, or of metaphor or alliteration or rhythm. I listen to their confabulation. Together they are contesting the use to which I put the words I chose. They are questioning the roles I allotted them.

So I modify the lines, change a word or two, and submit them again. Another confabulation begins.

כפי שבר רמזתי, יש בכתיבתו של ברג'ר מימד נוסף, שהתפלאתי להיתקל בו בספר שהנימה הכללית שלו מאוד רכה ונעימה. ברג'ר, מרקסיסט-הומניסט, פוצח מספר פעמים בספר בביקורת נוקבת על השימוש הציני של פוליטיקאים ושל התקשורת שמסקרת את 'אירועי היום' באופן שמשרת את שניהם ואת האינטרסים הצרים שלהם בלבד:

Today the global tyranny of speculative financial capitalism, which uses national governments as slave-masters, and the world media as its dope-distributor, this tyranny whose sole aim is profit and ceaseless accumulation, imposes on us a view and pattern of life which is hetic, precarious, merciless, inexplicable

והוא ממשיך מנקודה זו, לנתח את שפתם של הפוליטיקאים:

Recently I listened to the French president talking to the nation for almost three hours during a televised press conference. And his discourse was algebraic. That's to at logical and consequential, but with scarcely any reference to a tangible reality or to lived experience

[...]

Why is his discourse so vacuous? Why does it register like a monologue of acronyms?

It is because he has forsaken any sense of history and therefore has no long-term political vision. Historically speaking, he lives from hand to mouth. He has abandoned hope. Hence the algebra. Hope engenders political vocabularies. Hopelessness leads to wordlessness.

In this Hollande is typical of the period we are living through. Most official discourses and commentaries are dumb concerning what is being lived and imagined by the vast majority of people in their struggles to survive.

The media offers trivial immediate distraction to fill the silence which, left empty, might otherwise prompt people to ask each other questions concerning the unjust world they live in

תקווה, במידה רבה, ניצבת במרכז הספר של ברג'ר. אך הייאוש שמפיצים ארגונים כמו האו"ם או קרן המטבע העולמי, יחד עם אמצעי התקשורת שמתיימרים לסקר את פעולותיהם אך בפועל משתפים פעולה עם המדיניות הנצלנית שלהם - הייאוש הזה הוא מה שמעיר אנשים כמו ברג'ר באמצע הלילה ומוביל אותם אל המקלדת הדוממת שלהם, לנסח משפטים בלתי-מתפשרים כמו זה:

In the totalitarian global-order of financial speculative capitalism under which we are living, the media ceaselessly bombard us with information, yet this information is mostly a planned diversion, distracting our attention from what is true, essential and urgent

אני מסכים מאוד עם האמירה הזו. אנו מכלים את מרבית ימינו בהאזנה ובקריאה, רצונית או שלא, לגבב מילולי ולשאון צלצולים שלא באמת ביקשנו לצרוך: פרסומות ברדיו ובטלוויזיה, חדשות שצועקות עלינו ממסך הטלוויזיה או מדפי העיתון, סרטי קולנוע עתירי תקציב או ספרים רבי-מכר. אולם מעבר להסחת-דעת רגעית, אין לרובם תוכן אמיתי ליצוק לתבנית חיינו.

הם פשוט מדברים בשפה אחרת לגמרי מאיתנו, אומר ברג'ר:

The language used by the media to present and classify the world [...] is very close to the jargon and logic of management experts. It quantifies everything and seldom refers to substance or quality. It deals with percentages, shifts in opinion-polls, unemployment figures, growth rates, mounting debts, estimates of carbon dioxide, et cetera, et cetera. It is a voice at home with digits but not with living or suffer bodies. It does not speak of regrets or hopes.

And so what is being publicly said and the way it is being said promotes a kind of civic and historic amnesia. Experience is being wiped out. The horizons of past and future are being blurred. We are being conditioned to live an endless and uncertain present, reduced to being citizens in a state of forgetfulness.

Meanwhile, around us, the planet is over-heating. The wealth of the planet is being concentrated in fewer and fewer hands; the majority are underfed, junk-fed or starving. More and more millions of people are being forced to emigrate with the slimmest hopes of survival. Working conditions are becoming more and more inhuman.

Those who are ready to protest against, and resist, what is happening today are legion, but the political means for doing so are for the moment unclear or absent. They need time to develop. So we have to wait. But how to wait in such circumstances? How to wait in this state of forgetfulness?

ניתן בקלות לקרוא את הקטעים הנ"ל שהבאתי מספרו של ברג'ר כמניפסט נגד האדישות, או נגד השיכחה, כלשונו של ברג'ר. כקריאה למחאה או להתנערות מהסדר הקיים. אך יהיה זה לא צודק להתמקד אך ורק בפאן הפוליטי של ספרו של ברג'ר. שכן הספר הקטן והנפלא הזה הוא הרבה יותר מפאמפלט (אנטי-) פוליטי.

ולראיה הקטע הבא, שלקוח לקראת סוף ספרו:

אני זוכר את ז׳ורז׳ פרק

זיכרון הוא דבר בלתי-אפשרי

חורחה לואיס בורחס

לחזור לאחור ולגלות דברים שקראת לפני שנים, שמות שהיכרת מזמן, פנים  שתוויהם נחרטו בזכרונך - חלקם נותרו איתך, חלקם נעלמו והנה הם שבים וצפים - אתה מרים ספר, או מגזין ישן, מנקה את מעטה האבק הדק שנערם עליהם, פותח ומעלעל בדפיהם, ומשיב אותם חזרה למקומם.

לז'ורז' פרק התוודעתי אי-שם בשנת 1997, כשראה אור כתב העת הראשון של המעורר במתכונתו ה'חדשה', והוא בא לעזרי מאז פעמים רבות (פרק, לא המעורר..)

המעורר 1 הוקדש רובו ככולו לסופר הצרפתי האהוב. לימים ראו אור עוד חמש מהדורות עד שנדם קולו של כתב העת הנפלא הזה.

זכור לי ששמרתי את כל שש המהדורות, אך אי שם בין מעברי הדירות הרבים הם אבדו, ונותרו בזיכרון בלבד.

***

הזיכרון משחק תפקיד משמעותי בכתביו של פרק. אני משתמש בתואר הגנרי 'כתבים' מפני ש׳ספרים׳ הוא תיאור אובייקטיבי מידי (מלשון 'אובייקט') ו׳רומנים׳ גם יחטא לעושר שפרק הוציא תחת עטו, למגוון הז'אנרים בהם שיחק במהלך חייו הקצרים (הוא הגיע לגיל 46 ו׳נכנע׳ למחלת הסרטן - לאחר מותו הוענק לכוכב הלכת הקטן מס' 2817 השם פרק, הנה אנקדוטה שוודאי כבר הכרתם. לפחות חלקכם..)

נתחיל מהסוף. כך סיכם פרק את הקריירה הספרותית שלו, בספר שראה אור בשנת 1985, כשלוש שנים לאחר מותו:

 « Si je tente de définir ce que j'ai cherché à faire depuis que j'ai commencé à écrire, la première idée qui me vient à l'esprit est que je n'ai jamais écrit deux livres semblables, que je n'ai jamais eu envie de répéter dans un livre une formule, un système ou une manière élaborée dans un livre précédent. (…) En fait, me semble-t-il, au-delà de ces quatre pôles qui définissent les quatre horizons de mon travail -le monde qui m'entoure, ma propre histoire, le langage, la fiction-, mon ambition d'écrivain serait de parcourir toute la littérature de mon temps sans jamais avoir le sentiment de revenir sur mes pas ou de remarcher dans mes propres traces, et d'écrire tout ce qui est possible à un homme d'aujourd'hui d'écrire : des livres gros et des livres courts, des romans et des poèmes, des drames, des livrets d'opéra, des romans policiers, des romans d'aventures, des romans de science-fiction, des feuilletons, des livres pour enfants… 

Penser/classer, Georges Perec

ובתרגום לעברית:

אם אנסה להגדיר את מה שניסיתי לעשות מאז שהתחלתי לכתוב, הרעיון הראשון שעולה במוחי הוא שמעולם לא כתבתי שני ספרים זהים, שמעולם לא התחשק לי לחזור בספר על נֻסְחָה, על מבנה או רעיון שכבר שכללתי בספר שקדם לו. (...) למעשה, נדמה לי שמעבר לארבעת הקטבים שמגדירים את ארבעת האפיקים של כתיבתי - העולם שסובב אותי, העבר שלי, השפה, הבִּדְיוֹן -, שאיפתי כסופר היא לחלוף על-פני כל הספרות של זמני מבלי לשוב אי-פעם על עקבותיי, ולכתוב כל מה שאפשרי לאדם לכתוב היום: ספרים עבי-כרס וספרים קצרים, רומנים ושירים, מחזות, לִבְרִיות לאופרה, ספרי מתח, ספרי הרפתקאות, ספרי מדע-בדיוני, סיפורים בהמשכים, ספרי ילדים...
ז׳ורז׳ פרק, לחשוב/למיין

***

לכתוב כל מה שאפשרי לאדם לכתוב היום. במידה רבה, אומר פרק, הכתיבה איננה אלא ניסיון תמידי לא לחזור על עקבותיך. כלומר, להימנע ממבט אחורה, אל העבר. לכתוב משהו חדש, משמע להביט קדימה, אל עבר העתיד. 

יש משהו מעורר הערכה בשאיפה הטוטאלית, ומעט ילדותית/נאיבית, של פרק. אולם כל זכר של ציניות נמחק כשמגלים שפרק אכן עמד במשימה שהציב לעצמו: כ״א מספריו נכתב כבתוך ז׳אנר אחר לגמרי, ויש כמה, כמו W או זכרון-הילדות, ספרו הסמי-אוטוביוגראפי (או שמא ׳אוטוביוגרפיה בדיונית׳..) שנעים בין כמה קטבים בה-בעת.

ואם זאת, למרות שפניו תמיד פנו קדימה, חלק מהותי ביצירתו של פרק היה עוסק בזיכרון.  

W או זכרון-הילדות היה הספר השני של פרק שקראתי, כשהייתי בן עשרים בערך. הספר (התרגום הראשון של פרק לעברית) ראה אור כמה שנים לפני-כן בהוצאת הקיבוץ-המאוחד. מעבר למשמעות המילולית של העלילה, אני לא חושב שהתעמקתי או הצלחתי להפנים את המהות המיוחדת של הספר הזה, שמורכב משתי עלילות הנמסרות לסירוגין, לכאורה בלי כל קשר ביניהן: האחת, ספר זכרונות  המורכב מפרגמנטים על ילדותו של המְסַפֵּר (האם זה פרק?) במהלך מלחמת העולם-השניה; בשניה מתאר המְסַפֵּר אִי קטן בשם W בו מתנהלת חברה ספק על פי אידיאל אולימפמי ספק כמחנה ריכוז טוטאליטארי .

למרבה המזל, הזדמנה לי הזדמנות שניה לקרוא את הספר, בצרפתית הפעם, במסגרת סמינריון באוניברסיטה (לעיתים רחוקות מזדמן לנו לקרוא ספרים פעם שניה, או שלישית. כמה ספרים פספסנו כשקראנו אותם ב׳תקופה לא טובה׳, או מוקדם מידי, ואולי אפילו מאוחר מידי בחיינו..) זו היתה קריאה זהירה יותר בספר, והתייעצות במקביל לקריאה בפרקים מן הביוגרפיה של דייויד בלוס ז'ורז' פרק, חיים במילים הולידו תובנות חדשות על כתיבתו של  פרק, ובפרט על ניסיונותיו החוזרים ונשנים להציל את עברו מתהום השיכחה.

הנה ציטוט קצר מספרו של בלוס, בו הוא מתייחס לשמו של פרק, ובמידה רבה גם לזהותו כסופר:

ב‮"‬אוטוביוגרפיה הבדיונית‮"‬ המרגשת והמוזרה שלו, W או זכרון–הילדות, מביא פרק תיאור קצר ומסועף של ההיסטוריה הלשונית של שמו. הוא מציין, במדויק אך שלא לעניין, שברוסית המילה פרץ (המתועתקת בדרך כלל מהקירילית כ-p'erets‭ ‬) משמעותה פלפל. הוא גם מנדב את המידע שבהונגרית perec‭‬, המבוטא כ"פרץ‮"‬, כמו בפולנית, פירושו טבעת–לחם. למעשה, "פרק‮"‬ נשמע בהונגרית הרבה יותר כצירוף הכבולsósperec‭ ‬ הנהגה כ"שושפרץ‮"‬, שמשמעותו המילולית היא "טבעת לחם מומלח‮"‬, כלומר בייגלה. הדבר יוצר בדיוק את אחד מאותם משחקי מילים בצרפתית שבהם אהב פרק להשתעשע, שהרי "שושפרץ‮"‬ הוא הצורה הקרובה היותר להגיית השם שלו עצמו, ז'ורז' פרק בהגייתו במבטא הונגרי, סרבי או פולני: "שושפרץ‮"‬ לעומת "ז'ורז'פרץ‮"‬. 

בייגלה הוא גליל בצק מאורך הנאפה בלולאה כפולה, פחות או יותר בצורת הספרה שמונה: שני חורים הקשורים זה בזה רק באמצעות לחם. ההגייה הפולנית של פרק, פרץ, היא כאמור "חור‮"‬ בעברית – ושושפרץ ההונגרי הוא לחמנייה שבה שני חורים. הקשר עם פרץ הוא מקריות טהורה, שהרי אין כל קשר בין השפות המעורבות, אך כאשר היה פרק בבלגרד – בגיל עשרים ואחת ומאוהב – חבריו היוגוסלבים הקניטו אותו ללא רחמים על היותו סתם petit‭ ‬pain (מילולית: "לחם קטן‮"‬). כמה שנים אחר כך הוא התנקם בהם בסתר בהטמנת כמה פיסות בייגלה וכן כמה חצאי–אמיתות ב-‮‬W או זכרון–הילדות. פרק הפך משחק מילים רב–לשוני למעין גורל, כאילו נקרא בשמו פעמיים "איש הפערים‮"‬.    

(ספרו של בלוס ראה אור שנה שעברה בהוצאת בבל [פרק חייב את רוב הכרתו בעברית להוצאה, שהוציאה לאור שישה ספרים פרי עטו, בנוסף לאוטוביוגרפיה של בלוס, שתירגם רבים מספריו של פרק לאנגלית. בצרפתית ראו אור כ-21 ספרים פרי עטו של פרק עוד בימי חייו, ו23 לאחר מותו, השניים האחרונים שבהם בשנה שעברה בלבד, ועוד היד נטויה..)

***

פרק הוא דוגמא מצוינת לכתיבה במצב תמידי של ׳סכסוך׳: סכסוך בין ז׳אנרים, בין הווה ועבר, בין זיכרון ובדיון.. ברבים מספריו, הוא מעבה את עלילות ספריו עם דקויות ורמזים, עם משחקי תעתועים ומבוכים עלילתיים. בחיפוש הדקדקני הזה אחרי מה שהיה ונעלם, אחרי מה שאבד ואינו ניתן להשבה בדיוק כפי שהיה, הוא למעשה מהדהד את דבריו של בורחס ש'ההווה הוא אינסופי, כי העתיד אינו אלא תקווה, והעבר הוא זיכרון בלבד.׳

אגב זכרונות, פרק הקדיש ספר שלם לדברים שהוא זוכר (Je Me Souviens; אני זוכר) בו מנה, כמעט מבלי לפרט או להוסיף הֶקְשֵׁר, כ-480 זכרונות, כגון:

[265] אני זוכר את לי הארווי אוסוולד.

[268] אני זוכר שכשהועמד לדין, איכמן הושב בתוך תא זכוכית. 

[382] אני זוכר את יונת השלום של פיקסו, ואת הפורטרט שצייר של סטאלין.

[...] 

הספר לא תורגם לעברית, וכנראה גם לא יתורגם (יותר מידי זכרונות תלויי-זמן ותרבות, שיהיו קשים ל׳תרגום׳ לעברית.)

***

פרק התייחס לבורחס בספרו חלל וכו': מבחר מרחבים, שגם הוא ראה אור בהוצאת בבל:

Like the librarians of Babel in Borges’s story, who are looking for the book that will provide them with the key to all the others, we oscillate between the illusion of perfection and the vertigo of the unattainable. In the name of completeness, we would like to believe that a unique order exists that would enable us to accede in knowledge all in one go; in the name of the unattainable, we would like to think that order and disorder are in fact the same word, denoting pure chance. 

It’s possible also that both are decoys, illusions intended to disguise the erosion of both books and systems. It is no bad thing in any case that between the two our bookshelves should serve from time to time as joggers of the memory, as cat-rests and as lumber-rooms.

סופרים, אם כן, אינם אלא מלהטטים בזיכרון. העבר הוא חומר גלם גס בידיהם, והם לשים אותו, שוב ושוב. פרק היה מודע לבעייתיות שבדבר, אך בה-בעת היה מודע לכך שבמתח הזה שבין זכרון לבדיון נולדת גם היצירה.

שירה, במובן הרחב ביותר

לעיתים קרובות מדברים על קסמם של הספרים. אך אין מזכירים מספיק שזהו קסם כפול. ישנו הקסם שבקריאתם, וישנו הקסם שבדיבור עליהם. החן שבקריאת ספר של בורחס מצוי בכך שבזמן שאנו קוראים אנו חולמים על ספרים אחרים, מומצאים, חלומיים, פנטסטיים. כך, במרוצת כמה עמודים בלבד, שני הקסמים באים לידי ביטוי. 
אמין מאלוף, האבודים


אנו קוראים ספרים רבים במהלך חיינו, אך מעטים מהם מותירים משקע. אם התמזל מזלנו ונותרה מקריאת ספר בן כמה מאות עמודים ולו שורה או שתיים של תְּבוּנָה צרופה, הרי שיצאנו נשכרים מן הקריאה כפליים.

לעיתים רחוקות מזדמן לנו לקרוא סופרים שראיית העולם שלהם כה עמוקה וחודרנית, ושהקריאה בספריהם כמוה כגילוי מחודש של עולם ישן-נושן, או לחילופין, שהיא מאפשרת מבט מחודש על עולמנו הישן.


הכוונה לסופרים כמו מרסל פרוסט או סול בלו ויצחק בשביס זינגר (אם למנות סופרים יהודים שהלכו כבר לעולמם) או ג'ורג' סטיינר ופיליפ רות (אם למנות סופרים יהודים שוודאי לא יאריכו עוד ימים רבים..) שכתביהם המאוחרים מצליחים לעיתים קרובות להבליח מעט אור מבעד לאפילה הגדולה שמפזר הרעש הלבן של חיי היומיום לכל עבר.


בשנה האחרונה נזדמן לי לקרוא שני סופרים ארגנטינאים שאהבתם לספרים ניכרת בכל שורה מכתביהם ושכתיבתם על ספרים היא לעיתים קרובות משל לעולם גדול הרבה יותר מזה המתקיים בין הכריכה הקדמית וגב הספר. הכוונה לאלברטו מנגל ולרבו ומורו, הסופר חורחה לואיס בורחס.

***

עובדה ידועה היא שמרבית המורים של האנושות לא היו סופרים אלא נואמים.

מלאכת השיר מאת חורחה לואיס בורחס (ראה אור בהוצאת בבל) מאגד שבע הרצאות שנשא הסופר באוניברסיטת הרווארד ב1967 על שירה במובן הרחב ביותר שלה.

נאומיו של בורחס, כשמו של הספר בו פורסמו, עוסקים באמנות השירה, אולם ניתן להכיל את ממצאיו והארותיו גם לגבי ז'אנרים ספרותיים אחרים, ביניהם הרומן, המרכזי כ"כ לספרות המאה העשרים (ומבחינה זו, אנו עדיין מצויים בעיצומה של המאה העשרים. עדיין לא נמצא ז'אנר ספרותי דומיננטי שיאפיין את המאה העשרים ואחת.)

***

כה מעודנת ומסתורית היא אמנות השירה!

ספרות, ויש שיאמרו אמנות בכלל, היא אמצעי לבריחה מהקיים.

רבים מאיתנו היו רוצים, אולי, להתקיים בספירות אחרות, פחות ממשיות, פחות מוחשיות, יותר דימיוניות.. להתנתק מהיומיום ולחיות בספירה אידיאלית, בין המוזות וההחאריטות. אולם היצירה איננה חייבת להיות מנותקת מחיי היומיום, אומר לנו בורחס. היא איננה חייבת להתקיים בספירה שונה, מנותקת מההווה המאיים, שכן:


החיים, אני בטוח, עשויים שירה. השירה אינה נטע זר; היא אורבת לנו, כפי שנוכל לראות, מעבר לפינה. היא עשויה לצוץ לפנינו בכל רגע.

כך הופך הספר לאובייקט נחשק בה בעת שהוא סמל לחמקמקותו של הידע ולחוסר האפשרות שבסיפוק התשוקה:

לפעמים, כאשר אני מביט בספרים הרבים שבביתי, אני חושב שאמות בטרם אגמור לקרוא אותם, ואף על פי כן אינני יכול שלא לרכוש ספרים חדשים. בכל פעם שאני הולך לחנות ספרים ומוצא ספר על אחד מתחביבי, למשל השירה האנגלית העתיקה או השירה הנורדית, אני אומר לעצמי: ״חבל שאיני יכול לקנות את הספר הזה; כבר יש לי עותק אחד בבית.״

הציטוט הזה מזכיר לי משפט מתוך ספרו של אלברטו מנגל, שכאמור שימש כנער הקריאה של בורחס, כשזה האחרון איבד את מאור עיניו בערוב ימיו, ציטוט שמלמד על השקפה אופטימית הרבה יותר מזו של בורחס:

אינני מתחרט על הספרים שלא קראתי ושאולי לא אקרא לעולם. אני יודע שספריי ניחנו בסבלנות אינסופית. הם יחכו לי עד סוף חיי

יהיו אשר יהיו הנסיבות שמניעות אותנו לקריאה, הספרים שנחזיק בין ידינובגיל שלושים או בגיל חמישים, לא יהיו אותם הספרים שנקרא בגיל שישים:

וכך משתנה השפה. הרומאים ידעו זאת היטב, גם הקורא משתנה [...] לעולם אין אדם יורד אל אותו נהר פעמיים [...] ״הנהר נשאר, כמובן, אבל המים מתחלפים״ [...] גם אנו משתנים, אנו ארעיים ובני חלוף כמו הנהר.

השפה משתנית כל הזמן וגם התקופה בה נקרא הספר משליכה את מטעניה על הקריאה, ועל כן:

השירה היא חוויה חדשה בכל פעם. בכל פעם שאני קורא שיר אני חווה חוויה. וזו השירה. 

***

מלאכת השיר היא שכיית חמדה שכל אוהב ספרות ושוחר תרבות חייב להתעטר בה. לא אחת בעת הקריאה בספר הנפלא והקטן הזה עולה ההרגשה שאנו מקשיבים לפניני החוכמה של זקן שבט. הקורא הקשוב ייתלה על מילותיו כפי שוודאי רותקו אליהן מאזיני ההרצאות שנשא בהרוורד לפני יובל שנים כמעט. יש דברים שהזמן לא משנה, רק משביח.