(עוד) שנה בספרים

זה אמור היה להיות פוסט סיכום השנה שלי. הייתי אמור להביא פה דברי סיכום על קריאה של שנה, ולהזכיר את כל הספרים החדשים שגיליתי השנה, אלו שסחפו אותי, אלו ששיעממו אותי, אלו שקניתי וכלל לא פתחתי (רבים מספור) חלקם בשל עצלות, חלקם סתם מפני ש'זמנם עוד לא הגיע'. אך אז הגיע ז'ורז' פרק, ועשה אצלי סדר חדש. 

פרק איתי כבר מעל לעשור. התוודעתי לראשונה לכתביו ולאישיותו אי שם ב1997, כשראה אור כתב העת הראשון של המעורר במתכונתו ה'חדשה', והוא בא לעזרי מאז פעמים רבות (הגיליון הראשון של המעורר הוקדש כולו כרובו לסופר הצרפתי האהוב. לימים ראו אור עוד כמה גליונות עד שנדם לגמרי קולו של כתב העת הנפלא הזה.)

בחזרה לסיכום השנה: סופשנה היא תקופה מתבקשת לסיכומים, ומכיוון שאטלס לא ממש אוהב מצעדים (ובמקום הראשון..) נניח לזה ונפנה לחשבון נפש קטן, בכל זאת קנינו וקראנו הרבה ספרים השנה.

שנה היא תקופה כה ארוכה.


גם השנה רכשתי עשרות ספרים וקראתי כמה וכמה. אמנם, עדיין לא הגעתי לקצב של בלוגרים אהובים כמו John Self (שם בדוי. זהו שמו של גיבור הרומן "כסף" מאת מרטין איימיס) שקורא (או לפחות כך הוא מתיימר) ומדווח על ספר חדש כל שבוע, מה שמתסכם בקלות ל52 ספרים בשנה. כמות יפה לכל הדעות. אם כי לא הכמות חשובה, אלא האיכות. אך אין מה לדאוג גם בתחום זה. בארצנו הקטנה רואים אור מידי שבוע עשרות ספרים חדשים, ואם תוסיפו על זה את השלל המגיע מחו"ל בשלל שפות (בהנחה שאתם קוראים באחת מהן) הרי שיש לפניכם היצע ספרים חדשים גדול מנשוא).


אם אקדיש לכך שעה-שעתיים (טוב נו, אולי יום-יומיים), בטח אצליח להתחקות אחר כל הכותרים שקניתי השנה (או לפחות אחר רובם). למעשה, אילולא קניתי את רוב (טוב נו את כל) הספרים שאני קורא (או לא קורא, פשוט מניח על המדף ושוכח), וודאי הייתי שוכח כמה וכמה מהם, זנוחים לאנחות..


מה שמחזיר אותי לז'ורז' פרק, אמן התיעוד ושחזור האירועים מזיכרון.


הנה החלטה לשנה החדשה: כדי להגיע לסוף השנה האזרחית הבאה יותר 'מוכן' ומאורגן, אולי כדאי שאתחיל לנהל 'יומן ספרים' בו אתעד כל ספר וספר שאקנה א-לה-ז'ורז' פרק (קניתי ספר כלשהו של פרק השנה?? כתבתי על סיפורים מאליס איילנד שלו ושל רוברט בובר בשנה שעברה, אבל קראתי אותו לפני שנתיים-שלוש..) 

השבוע, רגע לפני שהשנה נאטמת לה, השאלתי מן הספריה הציבורית (המדייטק של חולון, שבחים לראש העיר מוטי ששון, במיטב הלוקאליות) עותק של ספרו של פרק, קובץ ה'פרגמנטים' Penser / Classer שראה אור לאחר מותו של פרק (המתרגם האנגלי דייויד בלוס, שכתבתי עליו השנה בהקשר אחר, תרגם את שם הספר לאנגלית כך: "Thoughts of Sorts", אני החלטתי: לחשוב / לסווג, אבל זה בהחלט לא תרגום מספק..)


להתמסר למחשבות של פרק, שפעמים רבות עוסקות בזוטות ולעיתים בדברים ברומו של עולם, זה תמיד תענוג. אם ייפול בידיכם עותק של הספר, קיפצו הישר אל הפרק הרביעי, הערות קצרות על אמנות ואופן סידור הספרים (Notes brèves sur L'art et la maniere de ranger ses livres) והתעמקו קמעה באמנות החזקת הספריה, לדידו של ז'ורז' פרק.


פרק מתאר שם תחילה סיפור משעשע על ידיד שהחליט, מסיבות שתהיינה ברורות לביבליופילים, להגביל את כמות הספרים בספרייה שלו ל361 כותרים. כמות יפה ומכובדת, אלא שמשלא הצליח לעמוד באילוץ הזה (האוליפייאנים ידועים כחובבי אילוצים..) החליט החבר להצטמצם לכדי 361 סופרים. משלא עמד גם בניסיון הזה (ישנם ספרים שלהם יותר מכותב אחד, כמו התנ"ך למשל, וספרות הטרובאדורים הימי-ביניימיים..) החליט לעבור לשיטת 361 'נושאים', מה שלא ממש העיק על ספרייתו ואיפשר לה לגדול עם השנים לכדי כמה אלפי עותקים, ושלום על ישראל..


אח"כ מתפנה פרק לניסיון לשים 'סדר' בספריה שלו ומציע כמה שיטות סידור: לפי גודל, לפי צבע, לפי שמות הסופרים, לפי שמות הספרים, לפי שפות, אינספור שיטות..


ומהו מוסר ההשכל מן הסיפור הנ"ל? איך אכין טוב יותר את ספרייתי לשנה הבאה (בבחינת, נהג-הכן רכבך לחורף!)? אולי אנסה לסדר את ספריית הספרים שלי לפי ספרים שקניתי ולא קראתי לעומת ספרים שכן קראתי.


אמנם, החלק האחרון יהיה דליל במיוחד (כבר התוודיתי על קושיי לסיים ספרים, או שמא על קושיים של ספרים לקנות את תשומת ליבי עד לסוף עלילתם, במקום אחר).

אך גם הסידור הנ"ל נדמה לי מעט בעייתי.. מה עם הספרים שקראתי רק עד כדי מחציתם? מה עם אלו שהנחתי אחרי כמה עשרות ספרים? האם הם זוכים ל'חנינה' ומקבלים מקום של כבוד לצד אלו שנקראובמלואם? או שמא אין הנחות, ויש להציבם ליד אלו שלא נפתחו כלל?

שאלות רבות לקראת סוף השנה האזרחית. מזל שיום כיפור חלף לו זה מכבר. אין שום צורך להתנצל. לא בפני אלו ולא בפני אלו.

החיים; פרוייקט שנידון לכישלון

 
קולנוע טוב גורם לך לחשוב על המציאות שמסביבך. קולנוע טוב מאוד מנסה לשנות את המציאות שמסביבך. קולנוע מצוין משנה את המציאות שמסביבך.
 
סרטו של צ'ארלי קאופמן, סינקדוכה ניו-יורק (קאופמן כתב וביים), שייך לקטגוריה האחרונה. 

בקולנוע כמו בחיים, על מנת להבין או לשנות את המציאות, צריך קודם כל למפות אותה. לעיתים קרובות הופכת משימה זו לבלתי-אפשרית, מכלה-כל (Life-Consuming), לאירוע נמשך בפני עצמו; והמציאות עצמה, זו שיצאת להבין מלכתחילה, הופכת לשולית, עד שהיא נבלעת בתוך המציאות החדשה, שהיא העתק של זו הראשונה..

גיבור סרטו של קאופמן הוא במאי תיאטרון שיוזם הפקת ענק: הוא בונה עיר, או דגם של העיר, מעין ביבר זכוכית, עולם בזעיר ענפין שמשמש כמודל לאפשרות חדשה למציאות.
 
קאופמן (האחראי בין השאר על תסריטים גאוניים כמו שמש נצחית בראש צלול, אדפטיישן, ולהיות ג'ון מלקוביץ'), יוצר פה עולם בתוך עולם (כשם שהקולנוע הוא מציאות בתוך מציאות, כך סרטו של קאופמן יוצר מציאות בתוך מציאות), מעין חזרה לרעיון של ואגנר על האופרה כאירוע טוטאלי ששואב לתוכו את כל מימדי המציאות ומשפיע עליהם בחזרה בצורה מכרעת.

קאופמן שם בידי גיבור סרטו משימה בלתי אפשרית: קיידן קוטארד (פיליפ סימור הופמן), הוא במאי תיאטרון המחליט לנהל פרוייקט מאסיבי. במחסן ששכר לצורך הפקת תיאטרון גרנדיוזית הוא בונה אט-אט עיר, או תחליף לעיר ניו-יורק, מעין מטרופוליס (הסצנות המשמעותיות של הסרט, כמו סרטו של פריץ לאנג, מתרחשות בשנת 2026) שהופכת לסימולקרה של המציאות; סימולקרה שהופכת בעצמה לתחליף למציאות.
 

העיר שקוטארד בונה היא פרוייקט שאפתני שנדמה כי נידון מראש לכישלון, מעין מודל ענק-מימדים של בית בובות (Doll House) או Ant House שחזיתו חשופה וחיי האנשים החיים בדירות גלויים לעיני הצופה מבחוץ.

***

הסופר הצרפתי ז'ורז' פרק עסק במשך רוב ימי חייו באיתור ומיפוי כל האלמנטים שמהם חייו היו מורכבים (התנועה הספרותית אליה השתייך במשך רוב שנות הקריירה הספרותית שלו, הOulipo ["אולפנא ליצירה פוטנציאלית" בעברית גבוהה], ניסתה מאז היווסדה בשנת 1960, לעסוק במיפוי המציאות - או לפחות השוליים הנידחים שלה, שהם הרי תחומי גבולותיה - באמצעות משחקים בשפה, שהיא הרי מגדירתה האידיאלית של המציאות [או לפחות כך יאמרו חוקרי המוח וחוקרי האבולוציה של השפה האנושית]).
 
ברומן האחרון שכתב, La Vie Mode d'Emploi, ניסה הסופר לברוא יקומים שמתקשרים זה עם זה בחלל של בית אחד בן עשר קומות ברחוב סימון-קרובלייה בפריז: "התמונה תציג את הבניין הפריזאי שבו חי זה יותר מחמישים וחמש שנה. חזית הבניין תוסר ויהיה אפשר לראות בחתך את כל החדרים הקדמיים, את פיר המעלית, את המדרגות, את דלתות הכניסה לדירות. וכמו בבתי הבובות האלה, שבהם הכול משועתק בזעיר אנפין, המרבדים, התחריטים, שעוני הקיר, מחמי המים - אפשר יהיה למצוא בכל חדר את האנשים שחיו בו בעבר ואת האנשים שעוד חיים בו ואת כל פרטי חייהם, החתולים שלהם, הפרצופים שלהם, הסיפור שלהם..."
 
פרק אינו בודד במשימה. לאורך המאות, סופרים רבים כתבו על האי כאפשרות של מציאות חדשה.
 
מג'ון דון (No man is an island, entire of itself; Every man is a piece of the continent, a part of the main), דרך רובינזון קרוזו של דניאל דפו (האי כאפשרות ריאלית, כמציאות חדשה) ועד לז'ורז' פרק ולמישל וולבאק (האי כמטאפורה, כתשליל מציאות פוסט-מודרנית, בלתי-אפשרית במהותה )- מייצג האי אלטרנטיבה, תמונת-מראה ("אמיתית" או מעוותת) של המציאות.

***

פרוייקט הבנייה שקאופמן שם בידי גיבור סרטו אינו שונה בהרבה מן הפרוייקט המונומנטאלי של פרק או מן הניסיון האוטופי ליצור חברה חדשה, ליצור עולם חדש יש-מאין על אי בודד.
 
בניית העיר, תהליך שקורם עור וגידים לאורך רוב משך הסרט, תופס אט-אט מימדים שקספיריים ("העולם כולו במה וכולנו שחקנים בה") - בו כל אחד הוא השחקן הראשי של חייו, וכל הסובבים אותו הם סטטטיסטים במחזה, כשכל אחד מהם הוא שחקן ראשי במחזה שלו וכולי.. 

כך, ייצוג המציאות והאמת הופכים למשימת חיים, לערכים עליונים הראויים להתמדה והקרבה בשם יצירת מופת כוללת. כמו אצל פרק, קוטארד אינו רק בונה מבנה אידיאלי (מעין עיר אוטופית בה הכל אמור להתנהל לפי תסריט שנכתב מראש) אלא גם שם עצמו כאל, כבמאי-עליון השולט בכלל ההתרחשויות, שם מילים בפי אלפי הניצבים של עירו ושולט בכ"א ואחד ממהלכיהם.
 
הניסיון של קאופמן לתת תשובה כוללנית לבעיה "קטנה" אחת חוזר לאורך כל אחד מסרטיו/תסריטיו (במקרה של "סינקדוכה ניו-יורק"; איך לשלוט היטב בחיים שלך; איך לשלוט במחשבותיו של אדם, ב"להיות ג'ון מלקוביץ'; איך לשלוט בזיכרון, ב"שמש נצחית בראש צלול"; איך לעבד טקסט לסרט ובחזרה למציאות ב"אדפטיישן"). 

בסינקדוכה מוצא ניסיון זה ביטוי במשימה טוטאלית בטבעה, כמעט פאשיסטית במהותה (רי-לוקיישן של אוכלוסיות שלמות ושליטה בתכני חייהם היוו נדבך עיקרי במשנתם של משטרים דיקטטוריים מאז ימי הרומאים).
 
התוצאה הסופית איננה שונה בהרבה מהפקות הענק של לני ריפנשטאל, או ההפקות ההוליוודיות הגרנזיוזיות של שנות השלושים עד שנות החמישים, בכיכובם של אסתר וויליאמס או ג'וני וייסמולר.
הגיבור/במאי צועד בין אלפי סטטיסטים ומבקר את כל אחת ואחת מפעולותיהם.

אלא שקאופמן הוא במאי מפוקח מכדי לתת לפרוייקט זה להתאפשר. לקחי העבר נלמדו פה היטב. פרוייקט הבנייה אט-אט ניטש וכל עולמו של הבמאי קורס תחתיו; הסטטיסטים נעלמים או מוטלים מתים; בני משפחתו אינם מדברים כבר את שפתו, הכישלון נראה טואטלי ובלתי ניתן לריפוי.

זהו סרט יומרני במיוחד, יצירת מופת ענקית מימדים שנעה סביב עצמה יותר משהיא מבקשת להשתייך לעולם הזה, עד שהיא בוראת לה מציאות שנייה והופכת בתורה לעולם בפני עצמו.

על אף האתגר שהיא קוראת על הצופה; לצפות בה, להבינה ולקבלה; ואולי בשל הכורח הזה - מדובר בצפיית חובה.