Open City: קריאה שניה,או שיבה שניה

פוסט ראשון בסדרה של שלושה פוסטים

The typical Sebaldian character is estranged and isolated, visited by depression and menaced by lunacy, wounded into storytelling by historical trauma
James Wood

הציטוט הנ"ל מתייחס כמובן לכתביו של הסופר הגרמני וו.ג.זבאלד, אך הוא יכול בקלות להתייחס גם לספריו של הסופר הניגרי-אמריקאי טג'ו קול. הוא נלקח ממאמר לא משכנע במיוחד שפורסם בNew Yorker לפני כמה חודשים, שעסק בהומור בכתביו של זבאלד.

הפנה אותי אל המאמר חבר טוב, קולגה לשעבר לעבודה, שהזדמן לי להכיר לו את הרומן האחרון של זבאלד, אוסטרליץ ('קריאה בספר הזה היא צלילה אל תוך תהום'  כתב הסופר הישראלי דרור בורשטיין במאמר ביקורת בעיתון הארץ, אי-שם ב-2006.) מאז אני מנסה לשכנע את אותו חבר לקרוא גם את טג'ו קול, ובמיוחד את ספרו Open City. בינתיים ללא הצלחה. אך אינני מוותר בקלות.

***

לאחרונה אני נוטה יותר ויותר, במודע או באופן לא-מודע, לשוב על עקבותיי, לנוע במעגלים גדולים ומתרחבים סביב אותם מקומות או אותם עצמים, כמו דרוויש שמחולל את עצמו דעת, בתקווה להציץ ולו לרגע בפרט מאיזשהו חיזיון תעתועים, רגע של אמת והארה. בתקווה לשוב לדרך הטובה. למצוא את המרכז.

במסגרת שיטוטי במרחב הגיאוגרפי הסובב אותי (רחובות מזרח ברלין,) או במרחב הספרותי שמקיף אותי (כונניות הספרים שלי) שבתי לקרוא בשבועות האחרונים כמה ספרים שאהבתי במיוחד.

כך היה כששבתי (באופן מודע לגמרי) לספרו של הסופר הבריטי אדוארד סנט-אוביין, Never Mind. וכך היה כששבתי וקראתי (באופן לא-מודע) את הנובלה הקצרה של הסופר ההולנדי קס נוטבום, הסיפור הבא (וכתבתי עליה כאן.) וכך היה גם עם הרומן של טג'ו קול, Open City, עליו כתבתי בבלוג הזה לראשונה בספטמבר 2011.

מאז אותה קריאה ראשונה ברומן נשאתי את הרושם הראשוני מהספר ומהסופר, כפי שזוכרים אולי ביקור בעיר מוזרה או ארוחה במסעדה יוצאת דופן, או כפי שזוכרים במעורפל ערב של אהבה שתויה.

במחשבותיי, שבתי לספרו של קול פעמים רבות מאז, כשסיפרתי עליו למכר כזה או אחר או כשמחשבותיי נדדו אל עבר מחוזות מטאפיזיים יותר, ברגעי הדמדומים שלפני השינה. אולם בחלוף השנים הלכו הפרטים והתמעטו, ועלילת הרומן התעבתה ונטוותה במוחי בקווים כלליים יותר ויותר, התפניות הרבות בעלילה אבדו כליל ונותרתי עם שם הרומן ועם שלד העלילה בלבד, חקוקים במוחי, מסרבים לעזוב.

***

אחרי אותה קריאה ראשונה, כתבתי ש-Open City הוא רומן פילוסופי, ושהמספר ברומן (a postcolonial flâneur כינה אותו מבקר ספרות אחד) הוא פילוסוף של זמננו שנושא על גבו את עול האנושות כולה, או לכל הפחות מתמודד עם עול העבר, זה האישי שלו וזה הקולקטיבי, כלומר משקל ההיסטוריה.

משקל העבר, עברה הקולוניאלי של ניו-יורק למשל, ניכר בכל שעל ושעל בהווה הנרטיבי של עיר פתוחה, ואכן קול בא בספרו בחשבון עם עבר עקוב מדם ומצולק מגזענות בוטה.

רוב הביקורת שקול מעלה באמצעות המספר שלו נעשית כמעט כבדרך אגב, כמו המאמר הכמעט-מוסגר שהוא מביא בעת שיטוט בדרום האי מנהטן, סמוך לוול סטריט:

This had been a busy mercantile part of the city in the middle of the nineteenth century. Trading in slaves had become a capital offense in the United States in 1820, but New York remained the most important port for the building, outfitting, insuring, and launching of salvers' ships. Much of the human cargo of those vessels was going to Cuba. Africans did the work on the plantations there

ובמקום אחר, הביקורת שלו הרבה יותר ישירה ומדויקת. כשהוא עומד בקצה האי מנהטן ומביט על אליס-איילנד, ששימש כידוע כנקודת כניסה לארה"ב עבור מיליוני מהגרים בסוף המאה התשע-עשרה עד לתחילת המאה-העשרים, קול שם את הדברים הבאים בפי המספר שלו:

Ellis Island was a symbol mostly for European refugees. Blacks, "we blacks," had known rougher ports of entry

***

גיבור ספרו של קול, ג'וליוס, הוא פסיכיאטר שחי בניו-יורק של אחרי נפילת התאומים. העיר בה הוא חי היא סוג של עיר רפאים, אם בשל רוחות העבר שרודפות אותה, ואם מפני תחושות הבידוד ובדידות שאופפות את המספר כל פעם שהוא יוצא לרחובות, אחרי שעות העבודה, ומתחיל את שיטוטיו האינסופיים:

The sight of large masses of people hurrying down into the underground chambers was perpetually strange to me, and I felt that all of the human race were rushing, pushed by a counterinstinctive death drive, into movable catacombs. Aboveground I was with thousands of others in the solitude, but in the subway, standing close to strangers, jostling them and being jostled by them for space and breathing room, all of us reenacting unacknowledged traumas, the solitude intensified

זו עיר עמוסה בבני אדם, אם כן, אך גם מקום בו איש אינו יוצר קשר עם אדם אחר, ומעט המפגשים שבכל-זאת מזדמנים לג'וליוס הם מקריים או חטופים.

עננה כבדה של מלנכוליה מעיבה על עלילת הרומן של טג'ו קול, מתחילתו ועד לסופו הלא צפוי. היא איננה מרפה מהמספר או מהקורא ונדמה פעמים רבות שכל הנראטיב טובל באפלוליות סמיכה.

‏בסוף הפרק הראשון למשל, מגלה המספר שאשתו של שכנו נפטרה לפני כמה חודשים. התגלית הלא צפויה הזו מעלה בו תחושת בושה ואשם, ומתווספת לתחושת הניכור הכללית שהוא חווה בעיר בכלל, ובדירה הקטנה שלו בפרט, דירה בה הוא חי בגפו ומנהל אורח חיים נזירי כמעט.

***

למרות מה שכתבתי לעיל, עיר פתוחה הוא במידה רבה רומן של מפגשים: מפגשים בין תרבויות, אך גם בין אנשים פרטיים.

המספר - אמריקאי ממוצא ניגרי שחי בעיר קוסמופוליטית כמעט נטולת זהות משל עצמה, עיר שעברה, כמו עברה של ארה"ב כולה, רבוי קונפליקטים - נמצא בעיצומה של אודיסיאה אורבאנית שבמהלכה הוא נתקל באנשים מכל גווני הקשת החברתית: מפרופסור סאיטו היפני-אמריקאי שהעביר את שנות מלחמת העולם-השנייה במחנות המעצר במערב ארה"ב; דרך ד״ר גופטה ההודי שמשפחתו גורשה מאוגנדה ע״י משטרו של אידי אמין; וכלה בראול המרוקאי, שהמספר פוגש בבריסל שבבלגיה (אקדיש פוסט נפרד לאפיזודה הבלגית בספר,) ושאיננו מוצא את מקומו בחברה האירופאית-מערבית.

רוב הדמויות בהן נתקל המספר הן דמויות של אאוטסיידרים, בדיוק כמו המספר עצמו. ויותר משהן מלמדות אותו משהו על עולם שׁוֹנֶה משלו, הן מציבות מולו מראה שמשקפת את סבלו, את בדידותו, ואת עברו הבעייתי.

כפי שראינו לעיל, הזרות הזו מתבטא גם ביחסו של המספר לסביבה הגיאוגרפית שסובבת אותו, וראשית כל לנוף האורבאני של מנהטן, ניו-יורק:

This strangest of islands, I thought, as I looked out to sea, this island that turned in on itself, and from which water had been banished. The shore was a carapace, permeable only at certain selected points. Where in this riverine city could one fully sense a riverbank? Everything was built up, in concrete and stone, and the millions who lived on the tiny interior had scant sense about what flowed around them. The water was a kind of embarrassing secret, the unloved daughter, neglected, while the parks were doted on, fussed over, overused

***

בשני הפוסטים הבאים שאקדיש לקריאה המחודשת בספרו של קול, אתמקד בנושא העיוורון, תמה חוזרת בעיר פתוחה, וכן בביקורו של ג'וליוס בבירת בלגיה, בריסל, אירוע מרכזי בעלילה שהסופר מקדיש לו את ליבו של הרומן.

בעקבות הזמן האבוד: על 'הסיפור הבא' מאת קס נוטבום

The denial of time [...] is one of the key tenets of the philosophical schools of Tlön. According to this principle, the future exists only in the shape of our present apprehensions and hopes, and the past merely as memory. In a different view, the world and everything now living in it was created only moments ago, together with its complete by illusory pre-history.

W.G.Sebald, The Rings of Saturn 

הזמן הוא אחד האלמנטים המשטים ביותר.

לקס נוטבום התוודעתי ראשונה בתחילת שנת 2011. יותר נכון לומר שהתוודעתי לשמו שנים מוקדם יותר, אך הזדמן לי לקרוא את ספרו ריטואלים רק בשנת 2011. הנה משהו שכתבתי בפוסט על ספרו:

אין הווה ללא עבר. אין קיום יש-מאַיִן, אין חיים שלא קדמו להם אינספור חיים אחרים. איננו נולדים מִשום-מקום: שכבות העבר, הקיומים שקדמו לנו, הן כמו שכבות גיאולוגיות של זיכרון השוכנות תחת רגלינו. איננו יכולים לדרוך על האדמה מבלי להרגיש את כל מה שהתרחש עליה לפנינו. חיים שמתעלמים מעָבַר זה כמוהם כחיים בהכחשה.

האמירה הזו קצת נחרצת מידי לטעמי. מצד שני, כשחיים בעיר כמו ברלין, בה זרועים אבני נגף (שְטוֹלְפֶּרשְטַיין, או בגרמנית: Stolperstein) לאורכם ורוחבם של רחובות העיר, מבינים כמה העבר הוא נוכח-נפקד בחיי האנשים שחיים בעיר הזו.

איננו נולדים מִשום-מקום. וגם כאנשים מבוגרים, איננו מתקיימים בהווה בלבד. אנו סוחבים על גבינו את אבני עברנו בכל אשר נלך (אם לשאול דימוי מן המיתולוגיה היוונית.)

אחד מסופרי המאה-העשרים שהשגיח בכך, ושייחד מקום מרכזי בכתיבתו לעיסוק

בסממני הזמן (ובמיוחד זמן העבר), היה כמובן הסופר הגרמני וו.ג.זבאלד, עליו הרביתי לכתוב בבלוג הזה. אחד אחר הוא הסופר ההולנדי קס נוטבום.

לפני כחודש ימים החלטתי לבדוק שוב את נוטבום. עלעלתי באפליקציית אמזון בטלפון הנייד שלי, ואחרי התלבטות קלה החלטתי להזמין עותק של ספרו, The Following Story.

צחוק העבר, שקראתי כבר את ספרו של נוטבום, הסיפור הבא. זה היה לפני למעלה מחמש שנים, בזמן אחר ובמקום אחר: קראתי את הספר בעברית כשעוד חייתי בישראל.

למעשה רק כשהתיישבתי לכתוב כאן וחיפשתי מה כתבתי כבר על נוטבום, גיליתי שקראתי את הספר, ואף כתבתי עליו כאן.

סימן שהוא לא היה טוב במיוחד, אם הצלחת לשכוח כליל שקראת אותו, יאמרו הציניקנים שביניכם. אולם ספרו של נוטבום הצטייר בעיני כפנינה אמיתית, גם בקריאה (לא מודעת) חוזרת.

נכון, במהלך הקריאה בספר הרגשתי לא פעם ולא פעמיים שכבר קראתי משהו דומה בעבר. מה שמוביל לשאלה האולטימטיבית: האם אפשר בכלל לומר או ליצור משהו מקורי, שלא נֶהֱגָה כבר? לא אנסה להשיב על השאלה הזו פה..

אך ישנה גם שאלה אחרת שעולה מהמקרה הזה, והיא: האם הקורא שקרא את הספר לפני חמש שנים (בעברית, בישראל) וזה שקורא אותו כעת (באנגלית, בגרמניה) הוא אותו קורא?

למרבה הפלא (או לא..) שאלת הזהות המשתנה היא שאלה שעולה גם בספרו של נוטבום לא פעם אחת.

***

Time is an enigma, an intractable measureless phenomenon into which, out of sheer helplessness, we have introduced a semblance of order. Time is the system that must prevent everything from happening at once

הרמן מיסרט, מורה לשפות עתיקות בעבר ומחבר מדריכי טיולים פופולריים בהווה, הולך לישון לילה אחד בדירתו באמסטרדם, ומתעורר למחרת בבוקר בחדר מלון בליסבון:

The mightiest arms in the world had raised me up in Amsterdam, and had apparently put me down again in a room in lisbon

ההתרחשות המוזרה הזו, שגובלת בתחושת מוות (ללכת לישון במציאות אחת ולהתעורר במציאות אחרת..) מתכתבת גם עם מקצועו הקודם של מוסרט:

I am a classical scholar, one-time teacher of Latin and Greek, or, as my pupils called me, a dead-language teacher 

במוחו הקודח של מיסרט עולות מספר תהיות מהותיות הקשורות בזהותו: האם התעורר אותו האדם שהיה כשהלך לישון?

מהר מאוד הוא מזהה את חדר המלון בו התעורר ומבין שלן כבר בחדר לפני כעשרים שנים, כשהיה בן שלושים, אז ניהל רומן עם מריה זינסטרה, מורה בתיכון בו לימד.

מיסרט תוהה שוב אם חזר אחורה בזמן, וכעת הוא שוב בן שלושים, אולם הצצה חטופה במראה מוכיחה שלא כך הדבר.

מה שמעלה את הסְבָרָה שאולי מדובר בחלום:

My dreams have always borne a disturbing resemblance to life, as if even in my sleep I could not come up with something new, but now it was the other way round, now at last my life resembled a dream. Dreams are closed systems, in which everything fits to perfection

***

I am always among those who are left behind on the quay waving goodbye to the departing; I belong to the past

מיסרט הוא סוג של נָזִיר מודרני. הוא חי לבדו, אוכל ישר מקופסאות שימורים וקורא בערבים ספרות לטינית ויוונית עתיקה. במידה רבה הדבר היחיד שמודרני בו הוא העובדה שהוא חי בזמנים המודרניים. חוץ מזה הוא שייך לגמרי לעבר.

החזרה הלא-מתוכננת לחדר המלון שבליסבון בו שהה יחד עם אהובתו לפני עשרים שנים מחייבת את מיסרט להתמודד גם עם שדי העבר. מצד אחד, הוא מעיד בעצמו שזו הייתה התקופה היפה בחייו, או לפחות זו בה נפתח לעולם ולאפשרויות השונות.

אולם על אף שהרומן הקצר שלו עם מריה זנסטרה פותח בפניו עולם של אפשרויות, הוא גם מאשר את קיומו של מימד טראגי שמיסרט, קלאסיקן ברמ"ח אבריו, חושד בקיומו:

My categorical imperative is very firmly anchored in my system: falling in love is prohibited, therefore I am incapable of it [...] I experienced a form of happiness that has to do with love, but not with the vulgar sort of love that radiates from the ubiquitous TV screen, not with the embarrassing, banal and uncontrollable affliction known as "being in love". I knew more than enough about the attendant miseries. Now for once in my life I belonged to the ranks of ordinary people, the mortals, the rest, because I was in love with Maria Zeinstra. One single time, and fate struck right away

וכגובה הנסיקה כן עוצמת הנפילה:

Since Maria Zeinstra I had not spent another night with a woman. It was, I had thought at the time, my last chance of experiencing real life, whatever that might mean. A sense of belonging - together , to the world, that sort of thing.

***

ספרו של נוטבום, כפי שניתן וודאי לקרוא בין השורות, אינו נעדר נימה של טראגיות. אך על האווירה הדטרמיניסטית מפצה כתיבתו המשובחת של הסופר ההולנדי. מפעת היריעה, ויתרתי על ציטוטים רבים שאספתי בספר במהלך הקריאה. זו יצירה קצרה ועשירה שמומלצת לכל שוחר תרבות.

הסיפור הבא

אפתח בווידוי קטן: כמו כל ביבליופיל מושבע, גם אני אוהב להקיף את עצמי בדברים יפים. הכרכים שנערמים זה על זה בספריה הקורסת תחת העול; האבק שעוטף את כריכות הספרים (בינינו, המזרח התיכון איננו איזור אידיאלי לאיסוף ספרים..) כל אלו אינם באים לרגע ביני ובין תשוקתי.

לאחרונה כתבתי פה על ספרו המצוין של כריסטיאן קראכט, 1979, שראה אור בסדרת 'פרוזה אחרת' של הוצאת עם עובד. אני רוצה לספר לכם ספר נוסף שראה אור בסדרה, הסיפור הבא מאת קס נוטבום.
 

אני אוהב את סדרת הספרים הזו. החל בכריכה, שנותנת כבוד ראוי למילה הכתובה, במיטב המסורת המו״לית הצרפתית, למשל, שם לא תמצאו הוצאה מכובדת שמפרסמת ספר במהדורתו הראשונה עם כריכה מקושקשת: מלוא הכבוד ניתן לסופר ולשמה של יצירתו, באותיות של קידוש לבנה, שחור על גבי לבן. גם מידתם הצנועה של הספרים, המתאימה לכיס מעיל או ג׳קט (בחורף) או לכיס האחורי של המכנסיים (בקיץ, אללי) מוצאת חן בעיני. וכל זאת לפני שדיברנו על תוכנם של הספרים, שלא פעם מסתתר בתוכם, בין מאה ומשהו העמודים של כל כותר בסדרה, עולם עשיר ונפלא.

במה בעצם עוסק הסיפור הבא? קשה לכתוב על ספרו של נוטבום מבלי ללכת לאיבוד בסבך המלל והדימויים שטווה גיבור הנובלה הקצרה הזו סביב עצמו. אנסה בכל זאת להתייחס לכמה רבדים בספר.

הרמן מיסרט הוא מורה לשעבר לשפות עתיקות (תלמידיו נהגו לכנות אותו סוקרטס) ומחבר חוברות טיולים בהווה (תחת השם ד"ר סטרבון - הבנתם כבר שיש פה משחק עם ריבוי זהויות ואלטר-אגואים..) 

בתחילת הספר, הרמן שרוי על ערש דווי. אחת אחת עולים לנגד עיניו רגעי ההתעלות המעטים ורגעי השפל הרבים שידע בחייו.

ממקום המושב הגבוה שסידר לעצמו, בינות למשוררים והפילוסופים הרמים של העת העתיקה, הרמן סוקר את חייו ומוצא בהם דופי רב:

אם אתה עצמך בן-אלמוות, הצחנה האופפת יצורים בני-תמותה מוכרחה להיות לך בלתי-נסבלת.

כאסתטיקנים רבים, הרמן מקדיש את חייו לאידיאל היופי (בספרות, באמנות..) ואינו מצליח למצוא יופי בגשמי, בהמוני, כלומר בכאן ועכשיו:

הייתי מכוער, ויופי היה התשוקה שלי, לא בגרסתו הגלויה לעין, הניתנת למגע ישיר, אלא זו האחרת, הסודית הרבה יותר, המסתתרת מאחורי שריוני המגן של שפה מתה. 

ובמקום אחר:

אני בקיא בטקסטים היפים ביותר שהעולם יצר - כך, על כל פנים, אני חש - אך מעולם לא הזלתי ולו דמעה אחת מפני שורה או תמונה, ממש כפי שמעולם לא יכולתי לבכות בגלל דברים שבני אדם אמורים לבכות בגללם.

עד שפגש במריה זיינסטרה..

ההתאהבות במריה מכריחה את הרמן לרדת מהר האולימפוס, מהמקום הבטוח ממנו הוא מורגל לבחון ולבקר את אחיו, בני האנוש. בפעם הראשונה הוא מביט בם בגובה העינים, ומוצא את עצמו, בשל כך, חשוף ופגיע כאחרון האדם:

לראשונה בחיי הגעתי סמוך למשהו שדמה לאהבה [...] דומה היה כאילו בפעם הראשונה גם יש לי עסק עם הולנדים, או עם ההמון. אבל דברים כאלה אסור להגיד.

וכן:

פעם אחת בחיי נמניתי בכל זאת עם האנשים הרגילים, בני התמותה, האחרים, כי הייתי מאוהב במריה זיינסטרה.

הרומן הקצר שהוא מנהל עם מריה מאפשר לו הצצה קצרצרה אל החיים שיכול היה לחיות אלמלא..

היא הראתה לי אזור שהיה חסום בפני. הוא עדיין נותר חסום, אבל כעת ראיתי אותו, לפחות. ראיתי היא לא המילה. שמעתי. היא השמיעה קול שלא מן העולם הזה, קול שלא שמעתי קודם לכן מימי. זה היה קולו של ילד, ובד בבד של כאב שאין לו מילים. במקום שממנו בא הקול לא היה אפשר לחיות. 

וכן:

זו היתה, כך חשבתי אז, ההזדמנות האחרונה שלי לחיות חיים אמיתיים, תהיה משמעותם אשר תהיה.

  

***

הסיפור הבא איננו קריאה קלה.. המספר חולק עם קוראיו הגיגים פילוסופיים למכביר ולעיתים קרובות קשה לומר איפה בדיוק ממוקמת העלילה בכל רגע נתון (הנראטיב נע ונד בין אמסטרדם, ליסבון ונהר האמזונס). עם זאת הקריאה בספרון הקטן הזה מאתגרת ומחכימה.

העבר הוא מקום מוזר

תכונה מוזרה יש לו לזמן, שהוא נראה בדיעבד כל כך צפוף, עצם מוצק שאין לחלקו, מנה שריחה וטעמה קבועים.

בחודשים האחרונים אני משלים פערים וממלא מצבורים. מזדמן לי לקרוא ספרים שנתקלתי בהם בעבר, רציתי לקרוא אותם משך שנים ארוכות, אך לא הזדמן לי .

כך יצא לי סוף כל סוף לקרוא את PATIENT של בן וואט ואת BUT BEAUTIFUL המקסים של ג'ף דייר, ספרים שרציתי לקרוא כבר שנים, וכך הזדמן לי לאחרונה לקרוא גם את ריטואלים מאת הסופר ההולנדי בעל השם הכמעט בלתי-אפשרי, סס נוטבום (בלועזית זה לא פשוט יותר. ולראיה, Cees Nooteboom).

הספר ראה אור בעברית בשנת 2003, אבל כאמור, הגעתי אליו רק עכשיו.
מה משך אותי לספר? מדוע נשאתי עימי את שמו במשך שנים עד ששמתי את ידי עליו? כנראה ששמו הילך עליי קסמים..
 
נוטבום נולד ב1933 בהאג שבהולנד. בילדותו למד במספר בתי ספר קתוליים, והדבר ניכר מאוד בכתיבתו. ככלל, מורגש בריטואלים רובד עמוק של מיתולוגיה, היסטוריה פרטית וקולקטיבית שמעיקה על הסופר.

נוטבום כתב עשרות ספרים, ביניהם קבצי סיפורים קצרים, ספרי שירה, יומני מסע ועוד. ריטואלים היה הספר הראשון שלו שפרץ את חומות מדינתו כשתורגם לאנגלית, ועורכי הוצאת כתר מצאו לנכון להביאו לתרגום גם בעברית. נקווה שיהיה המשך למהלך הזה, ושיתורגמו בשנים הבאות ספרים נוספים של נוטבום (מסקירה קצרה של ספריו שראו אור באנגלית הייתי ממליץ על הסיפור הבא).

***

רמזתי לעיל שספרו של נוטבום רבוי בעיסוק במושג הזמן, על כל רבדיו.

אין הווה ללא עבר. אין קיום יש-מאַיִן, אין חיים שלא קדמו להם אינספור חיים אחרים. איננו נולדים מִשום-מקום: שכבות העבר, הקיומים שקדמו לנו, הן כמו שכבות גיאולוגיות של זיכרון השוכנות תחת רגלינו. איננו יכולים לדרוך על האדמה מבלי להרגיש את כל מה שהתרחש עליה לפנינו. חיים שמתעלמים מעָבַר זה כמוהם כחיים בהכחשה.

משקל עצום רובץ על כתפיו של גיבורו של נוטבום, אִיני ווינטרופ. אִיני מתנהל בעולם כיָתוֹם, אדם ללא עבר, חופשי כביכול:

בשום מקום לא היה שייך, וזה היה נפלא בעיניו. הוא היה לבד. הוא לא ידע משפחה מהי.

אך המודעות לחוסר הזה, לרִיק הגדול שעוטף אותו, הופכת את עברו למשקע גדול עד מאוד, שמעיק על כתפיו הדלות:

אִיני וינטרופ נמנה עם האנשים שגוררים אחריהם את הזמן שבילו עלי אדמות כמו גוש חסר צורה [...] ולא רק העבר נשאר כך דבוק לכפית של איני, גם העתיד היה סרבן. שם המתין להיחצות על ידו חסר צורה באותה מידה, מבלי שצוין בבירור באיזו דרך עליו ללכת כדי לצאת ממנו.

לא רק מעברו-שלו בורח אִיני. גם מעברה של ארצו הוא  מתחבא. הנה, נקודת ההווה ההיסטורית בה הוא חי מתוארת כשיא שממנו יכולה לבוא רק נפילה:

העולם הסריח כבר מזמן, אמסטרדם החלה להעשין בלאט, אבל כל אחד ייחס זאת למצב הרוח הפרטי שלו, ליגונו, לנישואיו התקועים או למחסור בכסף. את בשורת ההקלה הגדולה, שהצרה היא בראש ובראשונה צרתו של העולם ורק אחר כך של כמה מדייריו, עוד לא הפיץ איש.

איך אפשר להתמודד עם העבר, האישי והלאומי? העבר כמוהו כגוף שמונח כמו אבן שאין לה הופכין. אין לך מה לעשות אלא להתרגל לקיומו, אוֹרֵחַ לא רצוי שבא ללון בביתך לילה אחד ושנשאר לישון על הספה במשך כמה דורות.

העבר שוכן תדיר בהווה, מעיק על אִיני, משרה אווירת ונכאים ומוות בחייו:

אולי משום כך היה המוות היומיומי הזה עצוב עד אין קץ, משום שלמעשה אף אחד, או שום דבר, לא מת בכלל, אלא רק כמה הבזקים שכמעט אינם קשורים זה לזה או שאף אחד לא יצפה בהם אי-פעם. 

עבודתו של איני ככותב הורוסקופים באה כניסיון לפתור את תוגת-ההווה הזו. בדייתו של עתיד אפשרי כמוה כמשאלה לשלוט בגורל. אך זו התנסות שנידונה לכישלון, משום שהיא חסרה כל עוגן במציאות:

לא היה לו שמץ של מושג. למעשה ידע בוודאות לא רק שאף פעם לא רצה להיות משהו, אלא שאף פעם גם לא יהיה משהו. העולם כבר התפוצץ מרוב אנשים שהיו משהו, ורובם בהחלט לא היו מאושרים מכך.

הפתרון מגיע אם כן בדמות שני אנשים: ארנולד ופיליפ טאדס, אב ובן שלא הכירו זה את זה בחייהם, אך שחיים זה בצילו של זה מבלי שידעו זאת. 

באמצעות שתי דמויות אלו - מתבודדים הנסגרים בפני העולם ויוצרים לעצמם קיום משלהם, עם חוקים משלו, וריטואלים משלו - מתווך אִיני חיזיון של עולם אפשרי שמניעיו הם אי נקיטת עמדה; הרמת ידיים; התכחשות לסטאגנציה הפושה בכל. 

היחסים בין אִיני לארנולד ופיליפ הם יחסי משיכה-דחיה. דחיה בגלל ריח המוות שנודף מן האב ובנו; משיכה בשל טבעם הייחודי כיצורים א-היסטוריים, אנשים שמתקיימים בתוך הזמן וגם כמו מסתכלים עליו מן הצד.

משיכה זו לא מלווה ברגשות-אשם אצל איני, שכן במהותו הוא איננו יצור חברתי:

הווינטרופ שהיה הוא עצמו סירב לא רק לסבול, הוא סירב גם להתמודד עם סבלם של אחרים. הוא הפך את קיומו לתנועה מתמדת, כי כך, כפי שידע מניסיונו, קל לחמוק במידת הצורך מאחרים, ובסופו של דבר גם מעצמך.

אדרבא, על פי מידותיו של איני, מגיע לאדם שעומד בכל הזוועות של תקופתנו גם גמול הולם:


לפעמים אני חושב שרק מפני שאנחנו חיים בזמן הזה מגיע לנו להגיע לגן עדן. הכול מקולקל.

***

כמה מילות סיכום, אם כן, מפני שהארכנו די בדברים: ריטואלים הוא רומן מעניין מאוד, בחלקו לא קל לקריאה, שלעיתים קרובות מאתגר את הקורא וגורם לו לחשוב, מצרך חשוב וכלל לא מבוטל בימינו.

אני ממליץ בחום.