רומן ראשון

על אף שראה אור לפני כחודש ימים בלבד, רומן ראשון (First Novel) מאת ניקולס רויל (Nicholas Royle) הספיק להכות גלים רבים ברחבי הממלכה המאוחדת (טוב נו, לפחות בחוגים האינטלקטואליים שאני עוקב אחריהם..) לפני שהגלים יכו במחוזותינו, הנה סקירה קצרה של רשמיי הקריאה מן הרומן המעניין הזה, פרי עטו של עבדיכם הנאמן.

ניקולס רויל הוא סופר אנגלי ומנחה סדנאות לכתיבה יוצרת, שבמהלכן סטודנטים חסרי ביטחון אמורים לפתח כלים שיסייעו בידיהם לפרסם יצירות פרי עטם (ההקבלה המתבקשת לטיפול תרפיוטי כמו באה מעצמה.. האין השניים אלא דוגמאות מובהקות של עיסוק זעיר-בורגני? תולדה של שיעמום כרוני או השתקפותו המכוערת, תופעת אין האונות?) 

נניח לזה.. סדנאות הכתיבה היוצרת זכו כבר להתייחסות על מרקע הכסף בסרט אדפטיישן, שיתוף הפעולה הגאוני בין צ'רלי קאופמן וספייק ג'ונז, שעסק, בין השאר, בהשראה ובמחסום כתיבה. על אף שמו המתעתע, רומן ראשון הוא ספרו השביעי במספר של רויל, והוא ככל הנראה הרומן הראשון שעוסק בסדנאות כתיבה יוצרת כקטליזטור לעלילה.

ברומן שלפנינו שתי עלילות שמתקדמות במקביל, מתחרות זו בזו, עד שהן משתלבות יחדיו, כמובן, לקראת סוף הרומן.

ממש כמו הסופר ניקולס רויל, הדמות הראשית ברומן ראשון, פול, הוא סופר ומנחה של קבוצת כתיבה יוצרת באוניברסיטה במנצ'סטר. סיפור חייו נמסר בעצלתיים: הוא חי לבדו, איננו מנהל חיי חברה סוערים במיוחד, אך דבר אחד מעסיק אותו במיוחד: כסופר שפרסם רומן אחד בלבד (רומן שלא הצליח ונעלם כלעומת שהופיע..) הוא מפתח עיסוק אובססיבי ברומנים ראשונים של סופרים (אנגליים בעיקר). הרבה ניים דרופינג יש פה, ואפשר בהחלט לקרוא חלקים ניכרים מרומן ראשון כמחווה לסופרים בריטים (באחרית הדבר שהוסיף רויל לספר הוא אף חולק כבוד רשמי לסופרים ששימשו לו לאורך השנים השארה לכתיבה..)

פול מנסה לחלוק את העניין שיש לו ברומנים ראשונים עם תלמידיו, אך לאלו יש אג'נדות משלהם..

ניקולס רויל

אחת מתלמידותיו, גרייס, כותבת רומן משלה. במרכז הרומן של גרייס, אדם בשם ריי שבשנות השישים נעשה אלמן אחרי שאשתו הביאה לעולם את בנם המשותף, ניקולס (שוב מוצא את דרכו שמו של הסופר לתוך הרומן..) ריי מחליט להשאיר את בנו להשגחת הוריו והוא נוסע לזנזיבר לשרת בבסיס חיל האוויר של הRAF. אחרי זמן מה הוא עוזב את זנזיבר בעקבות תאונה קטלנית שבמהלכה נהרג אחד מחבריו לשירות. הוא חוזר ללונדון ומחליט להיות משורר. במשך השנים הבאות הוא מטפח קריירה צנועה כמשורר ובמקביל מנהל קשרים הומוסקסואליים שגם גורמים להידבקותו באיידס ולמותו, אי שם בשנות התשעים של המאה העשרים, לא לפני שהוא מתקרב מחדש לבנו ניקולס ומוריש לו ולאשתו, ליז, את דירתו בקמדן טאון.

הרומן של גרייס נמסר לסירוגין בתוך רומן ראשון, חוצה את הנראטיב המרכזי ולא ברור מה הקשר בינו לבין העלילה המרכזית, חייו של פול, עד לנקודה מאוחרת למדי בעלילה, כאשר שני הנראטיבים מתחברים והקורא זוכה לקתרזיס.

נחזור רגע לתחילת הרומן.. בעמודים הראשונים מתאר המספר של רויל בפרוטרוט, כיצד הוא מפרק מכשיר קינדל של אמזון אל גורמיו הראשוניים. המספר מתאר את חוויית הדקונסטרוקציה הזו כחוויה משחררת, אך עם הפורקן גם האכזבה: אין במכשיר הדיגיטלי נשמה. ניתן במידת מה להכיל את האמירה הזו גם על הרומן של רויל: כל החלקים מונחים היטב במקומם אך ההרגשה הכללית היא של עלילה שרוח החיים נלקחה ממנה ושהיא מתנהלת כמו במכניות, ללא רוח חיים.

כתיבתו של ניקולס רויל איננה אחידה לאורך הרומן והטון המורבידי שמלווה את רוב הנראטיב שנמסר ע"י פול איננו מקל על הקריאה ברומן. למרות זאת, העלילה המורכבת שרויל מצליח לטוות מסקרנת למדי ורק לקראת סוף הרומן מתברר לקורא שהרומן שמונח בין ידיו איננו אלא רומן מסתורין, בעוד שרוב הזמן היה וודאי סבור שרומן ראשון הוא עוד פמפלט אקזיסטנציאליסטי שעושה שימוש מתוחכם במגוון נראטיבים, ריאליסטיים יותר או פחות.

על אף כל האמור פה למעלה, רומן ראשון הוא ספר מומלץ בהחלט לקריאה. הנראטיב שרויל העמיד פה הזכיר לי קצת את ג'ונתן קו (מועדון האידיוטים) או את לי רורק (THE CANAL, עליו כתבתי פה.)

קיום שום-כלום

We are limited. We need something more, We need that added extra in life

  
  The Canal הוא הרומן הראשון פרי עטו של לי רורק (Lee Rourke), סופר, עיתונאי ועורך בריטי צעיר (בן 39). קדם לו קובץ סיפורים קצרים בשם Everyday. 


הרומן זכה בשנה שעברה בפרס בעל השם הספק-עולץ-ספק-מפוקפק 'Not The Booker Prize' עליו מכריז בכל שנה עיתון הגרדיאן המשובח, מה שהבטיח לו חשיפה מספקת בממלכה המאוחדת (במחוזותינו, ציפור קטנה לחשה לי, עתיד הספר לראות אור בהוצאת כתר).

במה עוסק הספר? כמו כל יצירה מודרנית-עכשווית, גם התעלה עוסק בכאן-ועכשיו: בחוסר האפשריות של הקיום האנושי בכלל ובחיי היום יום המייגעים בפרט..

יותר מכל עוסק הרומן התעלה בשעמום, כאחד הסממנים והמחוללים הגדולים ביותר של המודרנה. סממן ומחולל מפני שאין לך תופעה שהולידה יותר עשייה מחד (אמנות, מדע, תרבות בכלל) והרס מאידך (אלימות, מלחמות, חורבן) בתולדות האנושות מאשר השעמום. מודרנה מפני שאף אם לא מדובר בתופעה עכשווית בלבד, השעמום (boredom באנגלית, ennui בצרפתית) הוא ככל הנראה אחת התופעות שיותר מאפיינות את זמננו (מעניין לציין, בהקשר זה, שהשימוש הראשון במונח boredom נעשה בספרו של צ'רלס דיקנס, Bleak House, שראה אור בשנת 1852, בעיצומה של המהפיכה התעשייתית, מהפיכה שאנו חיים וחווים את אותותיה עד היום..)

גיבורי ספרו של רורק, גבר ואישה אנונימיים (איננו לומדים מה שמם באף נקודה ברומן), כמו פורצים מבעד לערפל התרבותי שהפילוסוף הגרמני מרטין היידגר מכנה "שעמום עמוק" (Profound boredom) ומסייעים לסופר  לומר דבר מה על הקיום האנושי ככלל, שכן

 Existence is essentially prolonged boredom.

נקודת המוצא של הרומן היא רגע ההִתְבַּדּוּת, רגע ה'הֶאָרָה' (revelation):

 All is fiction. Somehow, we have to invent our own reality. We have to make the unreal real

ואכן כושר ה'המצאה' (fabulation) של גיבורי ספרו של רורק הוא אחד הקטליזטורים שמניעים את העלילה של התעלה - יכולת לִבדות ו'לספר סיפורים' שבאה לידי ביטוי בעיקר באמצעות הדיאלוגים שמנהלות ביניהן שתי הדמויות (הרומן בנוי ברובו כמחזה: נקודת ציון אחת, ושתי דמויות המדבְרֵרות את העלילה).


הבָּמָה עליה מתרחשת עלילתנו היא טיילת הסמוכה לתעלת מים במרכז לונדון, אחת מההסתעפויות הרבות של נהר התֶּמְזָה. מיקום שרירותי, לכאורה, שאין לו חשיבות בפני עצמו:

I started walking to the canal one day out of boredom. It’s not that I’m particularly fond of canals; I don’t give them much thought usually. I simply awoke one morning and decided, rather than walk to work as normal I’d walk to the canal instead

אולם המיקום הוא בעל חשיבות ברומן שלנו, כסוג של פֶטִישׁ. רק דרכו ובאמצעותו, כיבכול, מסוגל המספר לפרוק עלינו הקוראים את סיפורו ולהעביר את המסר שביקש להעביר:

I often thought that we seek reality in places and not in ourselves

שהרי, אם אנשים זקוקים לנקודת מבט חיצונית על חייהם כדי להבינם ולהפיק מהם מסקנות (שיחה עם חבר, או עם פסיכולוג, לדוגמא), הרי שבחירה במיקום שונה עשויה גם היא להועיל בתהליך של הבנה והַבְנָיָה.

***

כאמור, רורק חוקר ברומן שלו את השיעמום כתסמין (סימפטום) של הלך החיים המודרניים וכגורם (Cause) המחולל תופעות שהמודרנה כמו רכשה עליהם בעלות: אלימות שלוחת רסן כלפי האחר, מחד (ג'נוסייד; טרוריזם; גזענות), ומאידך, פגיעה-עצמית (התאבדות; נטילה אקססיבית של כדורי שינה, משכחי כאבים, 'מרגיעים' למיניהם..) ועוד ועוד אנומליות שאנו מאמצים לחיקינו או 'מסבירים' לעצמנו באמצעות עזרים תיאורטיים כמו 'אידיאולוגיה', 'אמונה' או רגש של 'שְׁלִיחוּת'.

בתחילת הרומן, גיבור התעלה שרוי כולו בהלך רוח אפתי, שממנו הוא מקווה לצאת מחֻזַּק:

 Some people think that boredom is a bad thing, that it should be avoided, that we should fill our lives with other stuff in order to keep it at bay. I don’t. I think boredom is a good thing: it shapes us; it moves us. Boredom is powerful. It should never be avoided. In fact, I think boredom should be embraced. It is the power of everyday boredom that compels people to do things — even if that something is nothing

ובמקום אחר:

Boredom had left me behind, I had succumb to its weight, its unheard-of centre within me. I had embraced it and it had completely consumed me and now I was bored of it. I was bored of boredom. There was nothing I could really do about this. I was like everyone else: I needed something to fi ll the gap, the time that dragged us and it, along with it, to return me to the ground beneath my feet and hide away from our gaping hole like everyone
else

השיעמום, לפי רורק, הוא תולדה של נִיוּוּן, אך הוא איננו חייב בהכרח גם להוליד ניוון. להיפך: השיעמום מוליד חשק, ובמשום כך הוא יֵצֶר בונה והרסני בה בעת. 

הניגודיות הזו, שהיא אינהרנטית לשעמום, היא זו שמולידה את הנראטיב של התעלה, סיפור של גילוי (revelation) והִתְגַּלּוּת (epiphany): המפגש בין שני גיבורי הרומן בתעלה, הִתְנַגְּשׁוּת של שני הפכים, מוליד את המתח שבורא את עלילת הרומן.

כאמור, המיקום בו בוחר רורק להציב את סיפורו (התעלה) איננו מיקרי, וכך גם המפגש בין שתי הדמויות, הגבר והאישה. עבור המספר, המיפגש עם האישה האלמונית המגוללת בפניו את סיפורה, נראטיב שנדמה תחילה שאין בו היגיון, לובש במהרה אופי נבואי: 

When she spoke to me that day, on the bench, it felt like something had happened, like a new future had been revealed to me [...] The things she had said to me unnerved me; such things aren’t normal. At least, I didn’t think they were. But she spoke with such conviction, such vim, such heartfelt emotion that even if it was a lie, a test, I didn’t care. I wanted to keep listening to her, by the canal, on the bench. It was like I was envisaging some present that could only be found in a future that could never exist . . . a future that was being reinvented by her

או שיש בו בבחינת אזהרה:

Who was she to me? Why was she suddenly in my life? Was she there as some warning? Revealing all to me? Everything that isn't really there

כצפוי, המפגש בין השניים מוליד הרס. סיפורה של האישה כמוהו כתֵּיבת פנדורה השואבת את המספר (המאזין) ואת הקורא כאחד אל תהום הנשיה.

הקורא נותר פעור פה בסיום הקריאה לנוכח הזוועה.