יום רביעי, 28 ביוני 2017

קריאה שניה: מאת אדוארד סנט-אוביין Never Mind


אוסף הספרים שלי עשה עימי דרך ארוכה, מחופי הים התיכון ועד לבירה הגרמנית. הקירבה לספרים שלי הייתה תמיד חשובה לי, אך הסיכוי שאקרא ספר שכבר קראתי פעם שניה היה ונותר די אפסי. למעשה אני לא חושב שהיו יותר ממקרה אחד או שניים כאלו בעשור האחרון..

ממש לאחרונה, נתקלתי בדוכן ספרים בשוק פשפשים של יום ראשון במאואר פארק, בספרו של הסופר הבריטי אדוארד סנט-אוביין, Nevermind. קראתי את הספר לראשונה לפני חמש שנים, ואף דיווחתי על רשמיי פה.

מאז כאמור, עברו הרבה מים בנהר הירקון (ואני בכלל גר קרוב יותר לנהר השפרה..) אך כשם שלא יכולתי להשאיר אף ספר מאחור כשעברתי עם משפחתי לגור בברלין, כך גם לא יכולתי להותיר את ספרו של סנט-אוביין על הדוכן המאובק שבשוק הפשפשים.

בזכות כך נפלה בחיקי הזדמנות לקרוא שנית את הספר (אולי מאחורי המפגש המקרי עם הספר עומדת איזושהי אצבע מכוונת, כוח עליון, אלוהי-כל-הספרים מביט ממעל וצוחק..)

*** 
Nevermind הוא הרומן הראשון בסדרת פטריק-מלרוז, שסנט-אוביין פרסם בין השנים 1992-2012. בסדרה חמישה ספרים, המתארים כמה שלבים בחייו של פטריק מלרוז, החל מילדותו בדרום צרפת, דרך בגרותו בניו-יורק, וכלה בחייו כאדם בוגר בלונדון (לאחרונה הוכרז כי השחקן בריטי בנדיקט קמברבאץ' יככב באדפטציה של הספרים לסדרת טלוויזיה.)

במשפחת מלרוז שלושה חברים. דייויד, האב, שייך למעמד הגבוה, מעין  אצולה הבריטית. הוא סוג של אלפא-מייל, טירן שמשליט טרור בבני-משפחתו ובמעגל החברים הקרוב להם. האם, אלינור, באה ממשפחה עשירה ש'קנתה' את מעמדה כשאימה של אלינור התחתנה עם מרקיז צרפתי. בנם היחיד, פטריק, בן חמש, והוא סוג של נוכח-נפקד מן הספר הראשון בסדרת הספרים. 

Nevermind מתרחש רובו ככולו בביתם של בני משפחת מלרוז בדרום צרפת. העלילה מתפרסת על פני יממה אחת, וכמו מצלמת קולנוע שהבמאי הציב גבוה, מעל לראשי השחקנים שלו, היא חולפת על פני כמה סצנות בריחוק מסוים, נוגעת לא נוגעת באובייקטים שהיא מבקשת לתאר.

דייויד הוא רופא לשעבר, שכמעט בסמיכות לנישואיו עם אלינור, המיר את ייעודו המקצועי, מטיפול באנשים להתעמרות בהם:

Diagnosis had been his most intoxicating skill as a doctor and after exhibiting it he had often lost interest in his patients, unless something about their suffering intrigued him. Without his dark glasses, he wore an inattentive expression, until he spotted another person's vulnerability. Then the look in his eyes hardened like a flexed muscle

החיים במחיצתו של דייויד הם בלתי-נסבלים, בלשון המעטה. אלא אם כן אתה משתייך למעגל המאוד מצומצם של אנשים שהוא 'מסמפט,' ואז שפר עליך מזלך. 


***

דמותו של דייויד מרכזית ברומן שלפנינו. העולם הפסיכולוגי שלו, היצרים המניעים אותו מוסברים היטב לקורא שאינו יכול אלא לחוש מעט רחמים כלפיו לצד הסלידה הכמעט-אוטומטית מאופיו הדורסני.

Such people, though perhaps destructive and cruel towards those who are closest to them, often possess a vitality that makes other people seem dull by comparison


על אף תחושת הטרור שדייויד משרה על סובביו, הוא עצמו חי בעולם של סבל וכאב, אך נדמה שהוא הפנים את עצתו של ז'אק לאקאן, שעל הסובייקט להיות קשוב לסימפטומים שלו ובמידה רבה אף ליהנות מהם:

He very seldom used painkillers, preferring a steady flow of alcohol and the consciousness of his own heroism

דייויד מוצא אם כן עונג בכאב שהוא חווה, ובכאב שהוא מסב לאחרים. בכל הזדמנות שנקרית בדרכו, הוא אינו מהסס לסרס את סובביו:


What redeemed life from complete horror was the almost unlimited number of things to be nasty about 

אשתו אלינור היא סוג של רוח-רפאים החיה לצידו. ממש כמו רוחות הרפאים בסיפורי האגדות, שאינן מסוגלות לעזוב את הטירה בה מתו, כך גם אלינור כבולה לאורך הרומן לביתה ולבעלה, שהיא מתעבת:


Like a slave in a swamp full of bloodhounds, Eleanor longed to disappear

במעט המקרים שהיא מבקשת בכל-זאת לפצות את פיה ולהגיד דבר מה, היא נכשלת מייד:

She would never know what to say because whatever she said would be wrong [...] Whenever she thought of what she was meant to say, it seemed to dash around the corner, and lose itself in the crowd of things she should not say


מהו בכל-זאת טיב הקשר בין השניים? מה מחזיק את מערכת-היחסים הסדו-מזוכיסטית הזו? בהבלח קצר סנט-אוביין רומז לקורא ששאב את 'ההשראה' לדמותו של דייויד, ולקשר 'המיוחד' שלו עם אשתו, מההיסטוריה של הקיסר הרומאי קליגולה:
קליגולה

Caligula thought that torturing his wife would reveal the reason he was so devoted to her 



ליבו של הקורא יוצא במידת-מה לדמותה של אלינור, אולם הייחודיות בכתיבתו של סנט-אוביין שהוא איננו בונה דמויות חד-ממדיות. לצד כל תליין ישנו קורבן, הוא רומז, וספק בבדיחות-דעת ספק ברצינות הוא שואל:

Is every woman who chooses to live with a difficult man a victim?

***



את מי שכחנו? אה כן, את פטריק בן החמש, בנם של דייויד ואלינור. פטריק הוא סוג של ‏פרי-באושים, תוצאה ישירה של מעשה אונס: אלינור הניחה לדייויד לעשות בה כרצונו פעם אחת, בתנאי שיניח לה מאותו רגע והילך.

נקודת הפתיחה העגומה הזו מעיבה, באופן סימבולי למדי, על עצם קיומו של פטריק:

His whole existence seemed to be contaminated by failure

אנו פוגשים את פטריק מספר פעמים בלבד במהלך הרומן, וכל פעם בחטף (ברומנים הבאים הוא יהפוך לדמות המרכזית, שעה שהוריו, שהולכים ודועכים מול עיניו, נהפכים לשוליים יותר ויותר.)

‏רמזתי בפוסט הראשון שכתבתי על Nevermind שבמרכז הרומן מתרחשת סצינה קצרה ואלימה שהותירה אותי בפה פעור. קריאה שניה בספרו של סנט-אוביין לא ריככה מידי את ההיתקלות החוזרת בסצנה הזו. למעשה, הקריאה השנייה דמתה לצפייה בסרט אימה שכבר ראית: אתה חצי-מצפה חצי-ממתין לרגע השיא, כשהרוצח יפתיע את הנערה חסרת האונים. אולם גם כשרגע זה סופסוף מגיע, אתה קופץ במושבך, כאילו תפס אותך לא מוכן.

חלפו חמש שנים מאז שקראתי את Nevermind לראשונה, וגם כעת לא נמצא לו או לשאר ספריו של סנט-אוביין מתרגם לעברית, וזה חבל מאוד. בכוונתי לשוב ולקרוא בשאר הספרים בסדרת פטריק מלרוז, בחודשים הקרובים. ובמידה ויזדמן, אף לדווח על רשמיי פה.

יום שלישי, 20 ביוני 2017

למות זו אמנות


Dying
Is an art, like everything else.
I do it exceptionally well.

I do it so it feels like hell.
I do it so it feels real.
I guess you could say I’ve a call.

Sylvia Plath, Lady Lazarus


לפני כחודש-חודשיים קראתי את ספרה של מיוריאל ספארק, The Driver's Seat בעקבות המלצה באפליקציית אינסטגרם. בניגוד לספרים אחרים, נדרש לי קצת זמן לעכל את הספר לאחר הקריאה בו. בזכות 'תיווך' של ספר אחר שקראתי לאחרונה, החלטתי לשוב ולהרהר במהות ספרה של ספארק, ולדווח עליו כאן, כמובן.

מיוריאל ספארק נולדה באדינבורו, סקוטלנד, בשנת 1918. היא נפטרה ב-2006 בטוסקנה שבאיטליה, ובמהלך חייה פירסמה כ-22 רומנים (שישה מהם ראו אור בעברית,) ומספר זהה של קבצי סיפורים קצרים וספרי שירה. כמצופה מאדם שחי כמעט מאה שנים, דרך אירועים כה קריטיים במאה-העשרים, ספארק חוותה במהלך חייה שינויים דרמטיים בזכיותיהן של נשים, החל מזכות ההצבעה, דרך המהפכה הפמיניסטית ומייצוגן הגובר של נשים בפוליטיקה ובמגזר הציבורי, האקדמי והעסקי. ואכן, במרבית ספריה ניצבת אישה במרכז העלילה.

מושב הנהג (A horror story in broad daylight, כך כינה את הנובלה הזו בלוגר אירי שאני נוהג לקרוא מידי פעם,) הוא ספרה העשירי במספר. זו נובלה קצרה שראתה אור בשנת 1970, וב-1974 עובדה לקולנוע, בכיכובה של אליזבט טיילור בתפקיד הראשי, לצד אנדי וורהול (הסרט זמין במלואו לצפייה כאן.) העלילה עוקבת אחר כמה ימים בחייה של ליז, רווקה צעירה (עדיין) שמחליפה את האפרוריות של חיי המשרד בעיירה בריטית בחופשה ססגונית באיטליה:

Her lips are slightly parted: she, whose lips are usually pressed together with the daily disapprovals of the accountants' office where she has worked continually, except for the months of illness, since she was 18, that is to say, for 16 years and some months. Her lips, when she does not speak or eat, are normally pressed together like the ruled line of a balance sheet, marked straight with her old-fashioned lipstick, a final and judging mouth, a precision instrument

בתחילת הנובלה אנו מוצאים את ליז בחנות בגדים. היא מחפשת בגדים שיתאימו לחופשת הקיץ שהיא מתכננת. היא רוכשת שמלה צבעונית ומעיל סגול ומשילה מעליה את בגדיה, ואת חיי השגרה של המשרד האפרורי. אולם ההופעה החדשה שלה גרוטסקית, והיא מבשרת רעות, כמו האקדח המערכה הראשונה במחזות של צ'כוב.

זה מתחיל אם כן כסיפור תמים: אישה צעירה יוצאת לחופשה, ‏אחרי שנים של מונוטוניות ‏ושיעמום. אולם מהר מאוד מבחין הקורא שמשהו אינו כשורה. ‏ליז חסרת מנוח. משהו מניע אותה. לעבר מה? מהר מאוד מתחוור לקורא מהו גורלה:




She will be found tomorrow morning dead from multiple stab wounds, her wrists bound with a silk scarf and her ankles bound with a man's necktie, in the grounds of an empty villa, in a park of the foreign city to which she is travelling on the flight now boarding at Gate 14
***

All life is merely a route to death

הזכרתי בתחילת הפוסט הזה שקראתי ספר ש'תיווך' לי את דרכי חזרה לספרה של ספארק. מדובר בספר בשם The Weird & The Eerie (המוזר והמסתורי,) מאת מארק פישר, אקדמאי וחוקר תרבות וספרות בריטי שנפטר בטרם עת בתחילת השנה. ספרו של פישר עוסק, כפי ששמו רומז, בספרות ובקולנוע בהם הנסתר,  המסתורי, הלא-רציונלי עומדים במרכז הבמה. בין השאר, פישר מזכיר בספרו את מושג דחף-המוות, או יצר-המוות, של פרויד שהוזכר לראשונה בשנת 1920, במאמרו המהפכני מעבר לעקרון העונג.


כתבתי פה, ממש מזמן, שהחברה המערבית המודרנית מונעת על-ידי משאלת מוות, או דחף-מוות (Death Drive,) דחף שמתבטא לעיתים קרובות בהרס הטבע מסביבנו, או בהרס-עצמי, ולעיתים אף ברצח (חיסול האחר,) או בהתאבדות - (חיסול-העצמי.)

יצר המוות (תנטוס) - הוא דחף אנושי לעבר מוות, הרס עצמי. לפי פרויד, זהו דחף המחויב במציאות של כל אורגניזם חי כדי להתקיים. הוא ראה ביצר המוות אמצעי ל"חזרה לרחם," צורת החיים הבסיסית והראשונית ביותר, בה כל צרכינו סופקו וחווינו אושר אמיתי. יצר המוות בא לידי ביטוי בכך שלכל אינדיבידואל יש כוח המניע אותו ותפקידו שכל יצור אורגני ימצא "נתיב לעבר המוות".

לאורך הנובלה הקצרה של מיוריאל ספארק, ליז לוקחת את הקורא לנסיעה פרועה, שמטרתה איננה נהירה לו. האם היא מחפשת משהו או שהיא בורחת ממשהו? מי יושב במושב הנהג? מי מוביל את העלילה? האם זה דחף המוות (The Death Drive) שמוביל אותה? ומה יעלה בגורלו של הקורא שמתלווה אליה..?

מה שזה לא יהיה, נדמה לקורא שליז מובלת אל-עבר יעד סופי ע"י משהו גדול וחזק ממנה, כאילו אוחז בה דיבוק: 

[...] a death drive, which in its most radical formulation is not a drive towards death, but a drive of death


פרויד כותב במאמרו על עקרון העונג על אחיינו הקטן כסיפור מקרה - במשחק ה-"פור-דה", דרך יצירת מצב לא נעים, של אי-עונג, מתרגל הילד שליטה, וזאת כדי להפחית את מידת האי-עונג בסיטואציה שהוא עצמו יצר. ליז היא במידה רבה הילד בסיפור הזה. התנהגותה לא-צפויה, קפריזית כשל ילד שנותן למאווייו להניע אותו.

אך מנקודת מבטו של פרויד (כפי שמתווך אותו מארק פישר,) ניתן לומר שהיא בעצם מובלת אל נקודת האי-עונג ע"י כוח שגדול ממנה:

[...] there is an agency at work in us (the unconscious, the death drive), but it is not where or what we expected it to be

הקורא שיסכין להתוודע לנובלה של מיוריאל ספארק יימצא עצמו שותף בעל-כורחו למסע פרוע של השמדה עצמית ומודעת, מסע של הרס שערכו האמנותי לא ייעלם אף מן הביקורתיים שבקוראים.

יום חמישי, 1 ביוני 2017

ג׳רלד דארל, או: הטרילוגיה של קורפו


חיות וטבע איכשהו תמיד היו ברקע בילדותי. חוקר הטבע סר דיוויד אטנבורו מקריין קלטות וידאו של נשיונל ג׳יאוגרפיק; סרטים של חוקרת הקופים ג׳יין גודול בין קופי השימפנזה באפריקה; וספריו של ג׳רלד דארל - משפחתי וחיות אחרות, חיות, ציפורים וקרובים, וגן האלים - שקראתי בפעם הראשונה כשהייתי בן 14, בתחילת שנות התשעים של המאה-העשרים. וקראתי שוב ושוב בשנים הבאות (באיזשהו שלב התמכרתי גם לספרו חובב הטבע, שצייד חוקרי טבע צעירים וסקרנים כמוני אז בכלי מחקר בסיסיים ובידע ____ . כמה עצוב שהספר הנפלא הזה, כמו מרבית ספריו של דארל, איננו זמין עוד לקניה בישראל. נדמה שכל עוד דארל היה חי, זכה לתרגומים ולהפצה בעברית. משנפטר בשנת 1995, סר חינו בעיני המול״ים הישראלים והתוצטה היא דור שלם של קוראים שאיננו מכיר את כלל דארל.) 

לפני כעשור בערך, בעת שיטוט חסר מטרה אחרי שעות העבודה בסניף סטימצקי שבדיזינגוף סנטר, נתקלתי במהדורת פינגווין של ספרו של דארל,
The Corfu Trilogy, שמאגדת את שלושת הספרים שכתב על התקופה בה חי עם משפחתו באי קורפו שביוון. רכשתי את הספר, יחד עם ספרו של אלן בנט, The Uncommon Reader, ומיד אחרי שגמעתי את הספרון הקטן של בנט, קראתי בשקיקה גם את הכרך עב-הכרס של דארל. 

ג׳רלד דארל נולד בהודו ב-1925. הוא היה הילד הרביעי במשפחתו, בן הזקונים של הזוג דארל. אביו נפטר כשהיה בן שלוש. אחרי מותו, משפחת דארל עברה לגור בלונדון, ומאוחר יותר לאי היווני קורפו, בשנת 1935, כשג׳רלד היה בן עשר. הם חיו באי עד לשנת 1939. אימו ואחיו של ג׳רלד היו דמויות מרכזיות מאוד בחייו (אחיו לורנס, מחבר הרביעיה האלכסנדרונית, היה סופר מצליח בעצמו. למעשה, ספרו הראשון התפרסם כבר ב-1935, כשחי עם אשתו ננסי בקורפו, לצד משפחתו. כך שג׳רלד וודאי הורשם והושפע ממנו מאוד. בעת השהות באי נהג הסופר האמריקאי הנרי מילר שחי בפריס באותה תקופה לבקר את לורנס דארל בקורפו, וחליפת המכתבים בין השניים שפורסמה כבר ב-1963.) 

השנים שג׳רלד דארל חי בקורפו היו תקופה מכריעה בחייו. ג׳רלד הצעיר קיבל חינוך ביתי ובשארית הזמן נהג לשוטט ברחבי האי, שעדיין לא נכבש על-ידי עדרי התיירים שהחלו לפקוד אותו עם תחילת עידן התעופה האזרחית. בשלושת הספרים שמרכיבים את הטרילוגיה של קורפו, הוא מתאר את האי כגן עדן אבוד של הילדות - תקופה כה אידיאלית עד שהיא גובלת בבדיון:

It was like being allowed back into Paradise הוא כותב בספר הראשון של הטרילוגיה: Our arrival in Corfu was like being born for the first time. 

המעבר חזרה לאנגליה, על סף פרוץ מלחמת-העולם השניה, וודאי היתה קשה מאוד לילד שהורגל לרוץ יחף בחופי הים התכולים, לחקור כל חרק וצמח שהיה בדרכו, לגלות את כל הפינות הפראיות שלו, ולטפח קשרים עם דיירי האי השונים (הספר הראשון של הטרילוגיה, משפחתי וחיות אחרות, ראה אור בשנת 1965, שנה לאחר מותה של אימו לואיזה. חיות, ציפורים וקרובים ב-1969. הספרים זכו להצלחה מיידית באנגליה ותורגמו לעשרות שפות מאז. הוילה הורודה בה דרו בני משפחת דארל עומדת עדיין על תילה.)

ממש לאחרונה ראתה אור ביוגרפיה בשם The Durrells of Corfu שנכנסה מייד לרשימת השחקים שלי באמזון. מחבר הספר, מייקל האג (Michael Haag) הוא היסטוריון בריטי שכתב ספרים פופולריים על הטמפלרים, על ימי-הבינים, וגם על מצרים (בראיון שקראתי עימו, הוא מספר שבאחד מביקוריו בעיר אלכסנדריה נתקל במקרה בספרו של לורנס דארל, אז התחיל הרומן שלו עם משפחת דארל.) 

הביוגרפיה הקצרה הזו שפורסמה בתחילת 2017 מנסה לשפוך מעט אור על התקופה בה חיו בני משפחת דארל בקורפו, ולחשוף את האמיתות שמאחורי האידיליה וההומור בהם משתמש ג׳רלד דארל לתאר את התקופה הזו בחייו.

The Durrells were masters of fabulation [...] embroiderers of tales קובע האג, וממשיך וקובע שג׳רלד, שלא ממש ראה בתי-ספר החל מגיל תשע, היה בור ועם הארץ בכל מה שקשור לידע כללי וקונוונציונאלי. אימו, מספר האג, היתה אלכוהוליסטית שנטתה לדכאונות תהומיים, עובדה שג׳רלד ואחיו השמיטו מספריהם כשהציגו אותה כבוהמיינית שלוחת-רסן (האג מציין שזו היתה אחת הסיבות המרכזיות למעבר של בני המשפחה לקורפו השלווה והפסטוראלית.) שהותה של המשפחה בקורפו היתה רחוקה מאידיליה: הם לא השתלבו ממש במרקם החברתי של האי, ותושבי האי השמרנים סלדו במקרים רבים מאורח החיים הבוהמייני ונהנתני של בני משפחת דארל וחבריהם. 

יצר החטטנות והביקורתיות גובר עליו, והאג איננו חוסך שבטו מבני משפחת דארל האקצנטריים. על אף שביקורת זו עשויה להאיב על ההנאה מהקריאה הראשונית בספריו הנפלאים של ג׳רלד דארל, אני מודה להופעת הספר הזה על  שהחזיר אותי באחת לתקופה הזו בתחילת נעורי בה הייתי שקוע בכל רגע פנוי בספריו של דארל.