יום שלישי, 20 ביוני 2017

למות זו אמנות


Dying
Is an art, like everything else.
I do it exceptionally well.

I do it so it feels like hell.
I do it so it feels real.
I guess you could say I’ve a call.

Sylvia Plath, Lady Lazarus


לפני כחודש-חודשיים קראתי את ספרה של מיוריאל ספארק, The Driver's Seat בעקבות המלצה באפליקציית אינסטגרם. בניגוד לספרים אחרים, נדרש לי קצת זמן לעכל את הספר לאחר הקריאה בו. בזכות 'תיווך' של ספר אחר שקראתי לאחרונה, החלטתי לשוב ולהרהר במהות ספרה של ספארק, ולדווח עליו כאן, כמובן.

מיוריאל ספארק נולדה באדינבורו, סקוטלנד, בשנת 1918. היא נפטרה ב-2006 בטוסקנה שבאיטליה, ובמהלך חייה פירסמה כ-22 רומנים (שישה מהם ראו אור בעברית,) ומספר זהה של קבצי סיפורים קצרים וספרי שירה. כמצופה מאדם שחי כמעט מאה שנים, דרך אירועים כה קריטיים במאה-העשרים, ספארק חוותה במהלך חייה שינויים דרמטיים בזכיותיהן של נשים, החל מזכות ההצבעה, דרך המהפכה הפמיניסטית ומייצוגן הגובר של נשים בפוליטיקה ובמגזר הציבורי, האקדמי והעסקי. ואכן, במרבית ספריה ניצבת אישה במרכז העלילה.

מושב הנהג (A horror story in broad daylight, כך כינה את הנובלה הזו בלוגר אירי שאני נוהג לקרוא מידי פעם,) הוא ספרה העשירי במספר. זו נובלה קצרה שראתה אור בשנת 1970, וב-1974 עובדה לקולנוע, בכיכובה של אליזבט טיילור בתפקיד הראשי, לצד אנדי וורהול (הסרט זמין במלואו לצפייה כאן.) העלילה עוקבת אחר כמה ימים בחייה של ליז, רווקה צעירה (עדיין) שמחליפה את האפרוריות של חיי המשרד בעיירה בריטית בחופשה ססגונית באיטליה:

Her lips are slightly parted: she, whose lips are usually pressed together with the daily disapprovals of the accountants' office where she has worked continually, except for the months of illness, since she was 18, that is to say, for 16 years and some months. Her lips, when she does not speak or eat, are normally pressed together like the ruled line of a balance sheet, marked straight with her old-fashioned lipstick, a final and judging mouth, a precision instrument

בתחילת הנובלה אנו מוצאים את ליז בחנות בגדים. היא מחפשת בגדים שיתאימו לחופשת הקיץ שהיא מתכננת. היא רוכשת שמלה צבעונית ומעיל סגול ומשילה מעליה את בגדיה, ואת חיי השגרה של המשרד האפרורי. אולם ההופעה החדשה שלה גרוטסקית, והיא מבשרת רעות, כמו האקדח המערכה הראשונה במחזות של צ'כוב.

זה מתחיל אם כן כסיפור תמים: אישה צעירה יוצאת לחופשה, ‏אחרי שנים של מונוטוניות ‏ושיעמום. אולם מהר מאוד מבחין הקורא שמשהו אינו כשורה. ‏ליז חסרת מנוח. משהו מניע אותה. לעבר מה? מהר מאוד מתחוור לקורא מהו גורלה:




She will be found tomorrow morning dead from multiple stab wounds, her wrists bound with a silk scarf and her ankles bound with a man's necktie, in the grounds of an empty villa, in a park of the foreign city to which she is travelling on the flight now boarding at Gate 14
***

All life is merely a route to death

הזכרתי בתחילת הפוסט הזה שקראתי ספר ש'תיווך' לי את דרכי חזרה לספרה של ספארק. מדובר בספר בשם The Weird & The Eerie (המוזר והמסתורי,) מאת מארק פישר, אקדמאי וחוקר תרבות וספרות בריטי שנפטר בטרם עת בתחילת השנה. ספרו של פישר עוסק, כפי ששמו רומז, בספרות ובקולנוע בהם הנסתר,  המסתורי, הלא-רציונלי עומדים במרכז הבמה. בין השאר, פישר מזכיר בספרו את מושג דחף-המוות, או יצר-המוות, של פרויד שהוזכר לראשונה בשנת 1920, במאמרו המהפכני מעבר לעקרון העונג.


כתבתי פה, ממש מזמן, שהחברה המערבית המודרנית מונעת על-ידי משאלת מוות, או דחף-מוות (Death Drive,) דחף שמתבטא לעיתים קרובות בהרס הטבע מסביבנו, או בהרס-עצמי, ולעיתים אף ברצח (חיסול האחר,) או בהתאבדות - (חיסול-העצמי.)

יצר המוות (תנטוס) - הוא דחף אנושי לעבר מוות, הרס עצמי. לפי פרויד, זהו דחף המחויב במציאות של כל אורגניזם חי כדי להתקיים. הוא ראה ביצר המוות אמצעי ל"חזרה לרחם," צורת החיים הבסיסית והראשונית ביותר, בה כל צרכינו סופקו וחווינו אושר אמיתי. יצר המוות בא לידי ביטוי בכך שלכל אינדיבידואל יש כוח המניע אותו ותפקידו שכל יצור אורגני ימצא "נתיב לעבר המוות".

לאורך הנובלה הקצרה של מיוריאל ספארק, ליז לוקחת את הקורא לנסיעה פרועה, שמטרתה איננה נהירה לו. האם היא מחפשת משהו או שהיא בורחת ממשהו? מי יושב במושב הנהג? מי מוביל את העלילה? האם זה דחף המוות (The Death Drive) שמוביל אותה? ומה יעלה בגורלו של הקורא שמתלווה אליה..?

מה שזה לא יהיה, נדמה לקורא שליז מובלת אל-עבר יעד סופי ע"י משהו גדול וחזק ממנה, כאילו אוחז בה דיבוק: 

[...] a death drive, which in its most radical formulation is not a drive towards death, but a drive of death


פרויד כותב במאמרו על עקרון העונג על אחיינו הקטן כסיפור מקרה - במשחק ה-"פור-דה", דרך יצירת מצב לא נעים, של אי-עונג, מתרגל הילד שליטה, וזאת כדי להפחית את מידת האי-עונג בסיטואציה שהוא עצמו יצר. ליז היא במידה רבה הילד בסיפור הזה. התנהגותה לא-צפויה, קפריזית כשל ילד שנותן למאווייו להניע אותו.

אך מנקודת מבטו של פרויד (כפי שמתווך אותו מארק פישר,) ניתן לומר שהיא בעצם מובלת אל נקודת האי-עונג ע"י כוח שגדול ממנה:

[...] there is an agency at work in us (the unconscious, the death drive), but it is not where or what we expected it to be

הקורא שיסכין להתוודע לנובלה של מיוריאל ספארק יימצא עצמו שותף בעל-כורחו למסע פרוע של השמדה עצמית ומודעת, מסע של הרס שערכו האמנותי לא ייעלם אף מן הביקורתיים שבקוראים.

יום חמישי, 1 ביוני 2017

ג׳רלד דארל, או: הטרילוגיה של קורפו


חיות וטבע איכשהו תמיד היו ברקע בילדותי. חוקר הטבע סר דיוויד אטנבורו מקריין קלטות וידאו של נשיונל ג׳יאוגרפיק; סרטים של חוקרת הקופים ג׳יין גודול בין קופי השימפנזה באפריקה; וספריו של ג׳רלד דארל - משפחתי וחיות אחרות, חיות, ציפורים וקרובים, וגן האלים - שקראתי בפעם הראשונה כשהייתי בן 14, בתחילת שנות התשעים של המאה-העשרים. וקראתי שוב ושוב בשנים הבאות (באיזשהו שלב התמכרתי גם לספרו חובב הטבע, שצייד חוקרי טבע צעירים וסקרנים כמוני אז בכלי מחקר בסיסיים ובידע ____ . כמה עצוב שהספר הנפלא הזה, כמו מרבית ספריו של דארל, איננו זמין עוד לקניה בישראל. נדמה שכל עוד דארל היה חי, זכה לתרגומים ולהפצה בעברית. משנפטר בשנת 1995, סר חינו בעיני המול״ים הישראלים והתוצטה היא דור שלם של קוראים שאיננו מכיר את כלל דארל.) 

לפני כעשור בערך, בעת שיטוט חסר מטרה אחרי שעות העבודה בסניף סטימצקי שבדיזינגוף סנטר, נתקלתי במהדורת פינגווין של ספרו של דארל,
The Corfu Trilogy, שמאגדת את שלושת הספרים שכתב על התקופה בה חי עם משפחתו באי קורפו שביוון. רכשתי את הספר, יחד עם ספרו של אלן בנט, The Uncommon Reader, ומיד אחרי שגמעתי את הספרון הקטן של בנט, קראתי בשקיקה גם את הכרך עב-הכרס של דארל. 

ג׳רלד דארל נולד בהודו ב-1925. הוא היה הילד הרביעי במשפחתו, בן הזקונים של הזוג דארל. אביו נפטר כשהיה בן שלוש. אחרי מותו, משפחת דארל עברה לגור בלונדון, ומאוחר יותר לאי היווני קורפו, בשנת 1935, כשג׳רלד היה בן עשר. הם חיו באי עד לשנת 1939. אימו ואחיו של ג׳רלד היו דמויות מרכזיות מאוד בחייו (אחיו לורנס, מחבר הרביעיה האלכסנדרונית, היה סופר מצליח בעצמו. למעשה, ספרו הראשון התפרסם כבר ב-1935, כשחי עם אשתו ננסי בקורפו, לצד משפחתו. כך שג׳רלד וודאי הורשם והושפע ממנו מאוד. בעת השהות באי נהג הסופר האמריקאי הנרי מילר שחי בפריס באותה תקופה לבקר את לורנס דארל בקורפו, וחליפת המכתבים בין השניים שפורסמה כבר ב-1963.) 

השנים שג׳רלד דארל חי בקורפו היו תקופה מכריעה בחייו. ג׳רלד הצעיר קיבל חינוך ביתי ובשארית הזמן נהג לשוטט ברחבי האי, שעדיין לא נכבש על-ידי עדרי התיירים שהחלו לפקוד אותו עם תחילת עידן התעופה האזרחית. בשלושת הספרים שמרכיבים את הטרילוגיה של קורפו, הוא מתאר את האי כגן עדן אבוד של הילדות - תקופה כה אידיאלית עד שהיא גובלת בבדיון:

It was like being allowed back into Paradise הוא כותב בספר הראשון של הטרילוגיה: Our arrival in Corfu was like being born for the first time. 

המעבר חזרה לאנגליה, על סף פרוץ מלחמת-העולם השניה, וודאי היתה קשה מאוד לילד שהורגל לרוץ יחף בחופי הים התכולים, לחקור כל חרק וצמח שהיה בדרכו, לגלות את כל הפינות הפראיות שלו, ולטפח קשרים עם דיירי האי השונים (הספר הראשון של הטרילוגיה, משפחתי וחיות אחרות, ראה אור בשנת 1965, שנה לאחר מותה של אימו לואיזה. חיות, ציפורים וקרובים ב-1969. הספרים זכו להצלחה מיידית באנגליה ותורגמו לעשרות שפות מאז. הוילה הורודה בה דרו בני משפחת דארל עומדת עדיין על תילה.)

ממש לאחרונה ראתה אור ביוגרפיה בשם The Durrells of Corfu שנכנסה מייד לרשימת השחקים שלי באמזון. מחבר הספר, מייקל האג (Michael Haag) הוא היסטוריון בריטי שכתב ספרים פופולריים על הטמפלרים, על ימי-הבינים, וגם על מצרים (בראיון שקראתי עימו, הוא מספר שבאחד מביקוריו בעיר אלכסנדריה נתקל במקרה בספרו של לורנס דארל, אז התחיל הרומן שלו עם משפחת דארל.) 

הביוגרפיה הקצרה הזו שפורסמה בתחילת 2017 מנסה לשפוך מעט אור על התקופה בה חיו בני משפחת דארל בקורפו, ולחשוף את האמיתות שמאחורי האידיליה וההומור בהם משתמש ג׳רלד דארל לתאר את התקופה הזו בחייו.

The Durrells were masters of fabulation [...] embroiderers of tales קובע האג, וממשיך וקובע שג׳רלד, שלא ממש ראה בתי-ספר החל מגיל תשע, היה בור ועם הארץ בכל מה שקשור לידע כללי וקונוונציונאלי. אימו, מספר האג, היתה אלכוהוליסטית שנטתה לדכאונות תהומיים, עובדה שג׳רלד ואחיו השמיטו מספריהם כשהציגו אותה כבוהמיינית שלוחת-רסן (האג מציין שזו היתה אחת הסיבות המרכזיות למעבר של בני המשפחה לקורפו השלווה והפסטוראלית.) שהותה של המשפחה בקורפו היתה רחוקה מאידיליה: הם לא השתלבו ממש במרקם החברתי של האי, ותושבי האי השמרנים סלדו במקרים רבים מאורח החיים הבוהמייני ונהנתני של בני משפחת דארל וחבריהם. 

יצר החטטנות והביקורתיות גובר עליו, והאג איננו חוסך שבטו מבני משפחת דארל האקצנטריים. על אף שביקורת זו עשויה להאיב על ההנאה מהקריאה הראשונית בספריו הנפלאים של ג׳רלד דארל, אני מודה להופעת הספר הזה על  שהחזיר אותי באחת לתקופה הזו בתחילת נעורי בה הייתי שקוע בכל רגע פנוי בספריו של דארל.