‏הצגת רשומות עם תוויות טג׳ו קול. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות טג׳ו קול. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 28 בנובמבר 2021

קול מן העבר


קובץ מאמרים חדש מאת הסופר ומסאי טג׳ו קול הוא בד״כ אירוע מעורר שימחה.

על קול כתבתי לראשונה בבלוג הזה לפני למעלה מעשור, כשראה אור הרומן היחיד פרי עטו, Open City (נובלה שכתב ראתה אור בניגריה תחת השם Every Day is for the Thief בשנת 2007.)

קובץ המאמרים Black Paper: Writing in a Dark Time ראה אור לפני כחודש והוא מאגד כעשרים ושש טסקטים שפורסמו בשנים האחרונות בכתבי עת יוקרתיים כמו הניו יורק טיימז או שנישאו כנאומים בהרצאות שונות (באחת מהן, A Quartet for Edward Said נכחתי בברלין באביב 2018.)

כפי ששם הקובץ מרמז, הטקסטים המאוגדים בו נכתבו רובם ככולם בזמן של חשיכה.

חשיכה פוליטית, חברתית ותרבותית: ממשל טראמפ; ההגירה ההמונית מסוריה מוכת מלחמת האזרחים לאירופה; מחאות תנועת ה-Black Lives Matter כתוצאה ישירה להתחזקות האלט-רייט בארה״ב; ולקינוח, מגיפת הקורונה - כל אלו עוררו בקול את הצורך ׳לשוב למקורות׳ ולנסות ולמצוא בהם מקור של אור ותקווה, כפי שהוא כותב בהקדמה לספר:

Black Paper is an account of how I sought out help of photographers, poets, painters, composers, translators, voyagers, mourners, and mentors to apprehend the wisdom latent in the dark.

התוצאה היא מקבץ טקסטים שנכתבו רובם ככולם בנימה אישית חדורה בפוליטיות נוקבת.

המאסה הפותחת, After Caravaggio, היא ככל הנראה הטובה ביותר בקובץ. קראתי אותה לראשונה הקיץ, כשראתה אור במהדורה דיגיטאלית מיוחדת באתר הניו יורק טיימז. קול מתאר בה ביקור שערך בדרום איטליה ובאי מלטה, סיור בו התחקה אחר עקבותיו של הצייר בן המאה השבע-עשרה, שיצר את הטובים שבציוריו כשהיה במנוסה משלטונות הוותיקן, אחרי שהרג אדם.

תוך כדי הסיור בכנסיות המחזיקות בציורי הקיר של קאראווג'ו ובמוזיאונים, קול נתקל פעם אחר פעם במהגרים מאפריקה, אף הם בסוג של מנוסה, שעושים הכל כדי לשרוד באירופה הלבנה והשבעה. קול מצליח לשלב בין שני הנראטיבים המקבילים, שנדמה שהם שייכים לעולמות אחרים לגמרי, באופן מרתק ומעורר השתהות.

במאמר אחר שהזכרתי לעיל,  A Quartet for Edward Said, קול מתאר בארבע תנועות ביקורים בארבע מקומות, החל בניו-יורק, דרך רמאללה, ביירות ולבסוף ברלין. בין הדילוגים בנקודות הגאוגרפיות השונות הוא משתף את הקוראים בקריאה שלו בטקסטים של מחבר אוריינטליזם

במאסה בולטת אחרת, Passages North, קול מתאר ביקור שערך בנורווגיה, כמה שנים אחרי אירועי 22 ביולי 2011, בהם נרצחו כשבעים ושבע בני-אדם ע״י אנדרס ברינג ברייוויק, נורווגי בן 32. לפני ההתקפות, בריוויק פרסם דברים רבים בגנות ׳התפשטות הג'יהאד האסלאמי׳ באירופה, וכן פרסם מניפסט בן 1,516 עמודים שקרא, בין השאר 'להשמדת המרקסיסטים האירופיים וגירוש המוסלמים מאירופה'.

נורווגיה בה קול מבקר, כמה שנים לאחר האירועים, היא ארץ רדופת רוחות, במצב של הכחשה עמוקה, הן לגבי עברה הקולוניאלי והן לגבי התחזקות הימין הקיצוני בה בהווה:

[...] one must recall that nearly a hundred thousand people were transported across the Atlantic on Danish and Norwegian ships between 1670 and 1802. From Copenhagen, liquor and weapons to Africa; from the Golf Coast, enslaved people to the Caribbean, sugar, tobacco and mahogany back to Europe. The so-called triangular trade. 

***

תחושת אחריות ואשם מלווה את רוב הטקסטים שבקובץ הזה. קול מבקש לנתח ולהבין כיצד אנו יכולים להמשיך ולקיים את האנושיות שלנו, עם כל המחוייבויות שנדרשות לכך,ובה בעת להכיל את אנושיותם של אנשים אחרים - מהגרים, אאוטסיידרים, ואפילו רוצחים.

האם נעמוד ונצפה מהצד בזוועות בזמן שהן מתרחשות? 

At the National Museum, in front of the most famous painting in Scandinavia, I see one tourist after another pose for a picture. They pose in front of The Scream in the silent pretence of a scream, hands held up to faces.

Perhaps I am thinking about the ongoing disaster in American politics. Perhaps I am thinking about the slow-motion disaster everywhere, and the real pains that come with it, the wounded, the wounding continual. In any case, I cannot enter into the spirit of pretend screaming but am instead reminded again of the words Aimé Césaire wrote in his Notebook of a Return to the Native Land:

    Beware of assuming the sterile attitude of a spectator, for life     is not a spectacle ... a man screaming is not a dancing bear ...

יום חמישי, 31 באוקטובר 2019

הגיע הזמן לסרב



Evil settles into everyday life when people are unable or unwilling to recognize it. It makes its home among us when we are keen to minimize it or describe it as something else. This is not a process that began a week or month or year ago. It did not begin with drone assassinations, or with the war on Iraq. Evil has always been here. But now it has taken on a totalitarian tone.

Teju Cole, A Time for Refusal, NY Times

יום חמישי, 5 בספטמבר 2019

להתבונן בסבלם של אחרים


Pain is information.. it has a story to tell you. But you have to listen to it

למרבית מהטיעונים שהסופרת והפילוסופית סוזאן סונטג מציגה בספרה, Regarding the Pain of Others (להתבונן בסבלם של אחרים, ראה אור בעברית בהוצאת מודן ב-2005,) נחשפתי ראשית בקריאה בטור של הסופר הניגרי-אמריקאי טג׳ו קול ב-NY Times. 

להתבונן בסבלם של אחרים, שראה אור באנגלית בשנת 2003, כשנה לפני מותה של סונטג, ובמידה רבה נכתב בתגובה לאירועי ה-11 בספטמבר ולמלחמת עירק השניה שאירעה בעקבות נפילת התאומים, עוסק בצילום מלחמה וביחסם של המתבוננים לתמונות של הרס, חורבן וסבל אנושי.

טלוויזיהמעצם טבעה הארעי, משדרת רצף של תמונות שאינן משאירות ראיות. התמונות חולפות ברצף מסחרראחת אחרי השניהכל תמונה נלחמת על הזיכרון שהותירה התמונה שקדמה לה, וסופן שכולן נשכחות אחרי (או בזמןהפסקת הפרסומות..

לסצינה שמתאר תצלוםלעומת-זאתיש יכולת אינהרנטית ׳להותיר משקע,׳ בעצם כך שהתצלום מציג אירוע חד-פעמישלא ישוב (לפחות לא במדויקובעיקר אם לא בוים מלכתחילה..) אף-פעם.

***

When there are photographs, a war becomes ‘real’

תפקידם של צילומי מלחמה, מאז מלחמת קרים, להביא עדויות מהנעשה בעבר השני, בשדה-הקרב או בסביבתו, אל קוראי העיתונים היומיים, שבעורף. העדויות הללו מנגישות את הזוועה, והופכות את חזית הקרב ליותר קרובה, יותר ׳מוחשית.׳

בעזרת התמונות הללו אנו ׳תופשים׳ את גודל האסון, וכך גם מתקבעים במוחנו ׳זכרונות׳ הקשורים לאירועים הללו.

מאורע שלא היינו עדים לו, לפחות באמצעות תמונה, לא באמת קרה. הוא לא יתקבע בזיכרון שלנו בלי העזרה של ייצוג ויזואלי הולם:

Atrocities that are not secured in our minds by well-known photographic images, or of which we simply have had very few images.. these are memories that few have cared to claim 

אולם גם למדיום הצילום מגבלות רבות שסונטג מודעת היטב אליהן:

The problem is not that people remember through photographs, but that they remember only the photographs. ... To remember is, more and more, not to recall a story but to be able to call up a picture 

הקיבוע הזה של תצלום, או סדרה של תמונות, כמייצגים הנאמנים של ׳אירוע׳ כה מורכב (ובד״כ ארוך) כמו מלחמה או אסון הוא בעייתי במיוחד כשחושבים על מעמדן של תמונות שצולמו במחנות ההשמדה הנאציים מיד לאחר ׳שחרורם׳ על-ידי בעלות הברית, תמונות שנועדו להמחיש את גודל הזוועה שאירעה בהם רגע אחרי ששוחררו - הבעייתיות בכך, מעירה סונטג שמצטטת ישירות את חנה ארנדט, היא שהתמונות הללו של גדרות התיל, ערימות הגופות, ארובות הקרמטוריום שכבו - כולן מייצגות רגע קפוא מתום המלחמה, כשהמחנות כבר לא היו פעילים; מכונת המוות נדמה.

התיעוד הזה של הרגע שאחרי התקבע בתודעתנו.

זאת ועוד, הקביעה אין תמונה - לא קרה, מסוכנת כאשר אנו ערים לכך שישנם מקרים רבים בהם נוכחותם של צלמים פשוט אסורה (ברצועת עזה, למשל, אך גם במהלך מלחמת-המפרץ הראשונה, שהזינה את ערוצי החדשות באינספור צילומים לווייניים חסרי-תכלית, מה שהוליד את האמירה המפורסמת של ז׳אן בודריאר: ׳מלחמת המפרץ לא קרתה.׳)

***

The other, even when not an enemy, is regarded only as someone to be seen, not someone (like us) who also sees 

מיהם הסובייקטים שמוצגים בתמונות מלחמה? פעמים רבות הם אנשים זרים, פליטים סורים או הרוגים ממלחמת האזרחים בתימן.. אם הצליחו ׳להגיע אל׳ העיתון המערבי, סימן שמצבם עגום מאוד, אחרת לא היו זוכים ל׳זמן מסך.׳

תפקיד התמונה במקרה זה יהיה לזעזע, לערער, ולו לרגע, את תחושת הביטחון של הצופה/קורא, שמא המצב הקיצוני שבו נתונים האנשים האלה יכול גם לקרות לו?

הוא עשוי אפילו להרגיש רגש של חמלה כלפי סבלם. אך בה בעת נוצרת דיכוטומיה ברורה בינו ובינם; בין ה׳אני׳ הצופה והם, ׳האחרים׳.

הם סובייקטים דוממים, שקפאו לעד ברגע הסבל שלהם, או במותם, ואילו אני, הצופה, חי ונושם. אני מעביר עוד דף בעיתון. אני מזפזפ לערוץ טלויזיה אחר. האם זו העמדה הפאסיבית הזו של צפייה שאחראית גם לכהות הרגש כלפי הסובלים?

סונטג מעלה ספק בדבר יכולתן של תמונות אלו להביא לידי שינוילעורר רגשות מורכבים יותר מחמלה (אמפתיהאו הזדהות רגעית. היא סבורה שתפקיד של התמונות הללו לדחוף לפעולה, ולו בשל תחושת אשם חולפת:

So far as we feel sympathy, we feel we are not accomplices to what caused the suffering. Our sympathy proclaims our innocence as well as our impotence. To that extent, it can be (for all our good intentions) an impertinent- if not inappropriate- response. To set aside the sympathy we extend to others beset by war and murderous politics for a reflection on how our privileges are located on the same map as their suffering, and may- in ways we might prefer not to imagine- be linked to their suffering, as the wealth as some may imply the destitution of others, is a task for which the painful, stirring images supply only an initial spark

אולם היא מודעת היטב לאי-ההיתכנות של המעבר הזה לפעולה, שכן Wherever people feel safe.. they will be indifferent

הנה תמצית המודרנה: אדישות. הצופה המערבי מעלעל בדפי העיתון, מפהק מול תמונה אחת, מזדעדע לרגע מול תמונה אחרת, מתעשת וזורק את העיתון לפח.. 

יום שני, 26 באוגוסט 2019

קולם של הטובעים


לעיתים קרובים מאוד איננו יכולים, או איננו רוצים, לשים את עצמנו במצבו של אדם אחר. בעיקר לא כזה שזקוק לעזרה. חסר-אונים. אנו כהי-רגש לסבלו של האחר.

האם זה נובע משעמום או מרוע? מאדישות או מחוסר הבנה.

בביאנלה האחרון בונציה הציג האמן השוויצרי כריסטוף בוכל סירת דייגים שנמשתה מהים התיכון מלאה בגופות מהגרים.


סירת השיט הקטנה הפליגה מטריפולי לסיציליה כשעל סיפונה הצטופפו בין 800 ל–1,100 אנשים שרצו להגר לאירופה. במצב רגיל שהו על סיפון הספינה כ-15 אנשי צוות בלבד. אלף הנוסעים נדחסו לחללים הסגורים בבטן הסירה, לחדר המכונות ולכל פינה. הדלתות ננעלו עליהם. הסירה טבעה כ-200 קילומטרים מחופי האי האיטלקי, למפדוסה. 28 בלבד ניצלו.

בוכל העניק לעבודתו את השם Barca Nostra (הסירה שלנו,) בעיקר כדי להגדיש את האירוניה שבייחוס הסירה לאיזושהי תשוכת שייכות, או מטרה משותפת לצופים בביאנלה ולנספים.

Barca Nostra מזכירה גם את ה-Cosa Nostra, מילולית "העניין שלנו", אבל מעשית גם הכינוי המוכר של ארגון הפשע המאורגן הסיציליאני.  

כולנו שותפים למעשה פשע, ביקש בוכל לומר בעצם העמדת הסירה הטרופה בביאנלה של ונציה. כולנו אשמים בביצוע פשע.

צריך ככל הנראה אירוע קיצוני כדי להוציא אותנו מן האדישות בה אנו בד״כ שרויים. צריך להישיר מבט אל המוות, אל הזוועה, כדי לנסות להבין לרגע, להביע אמפתיה.

קול צעקתם של הנרדפים, של חסרי הכל, איננו נשמע אלא לרגע, ואז נבלע בשאון הלילה. קולם של הטובעים נבלע במעמקי המים.

***

בסוף חודש יוני השנה פירסם עיתון The Times תמונה של גופותיהם שלני מהגרים, אוסקר אלברטו ובתו בת השנתיים שטבעו שעה שניסו לצלוח את נהר הריו גראנדה בדרכם ממקסיקו לארה״ב השכנה. 

האב ובתו לא הצליחו לחצות את הנהר וטבעו יחדיו, שעה שהאם חיכתה לתורה לחצות סמוך לעיר מטמורוס שבצד המקסיקאי. הם היו שניים מתוך עשרות בני אדם שטבעו בנהר השנה.

במאמר דעה שפירסם כשבועיים אח״כ בעיתון ה-NY Times, קורא הסופר הניגרי-אמריקאי, טג׳ו קול, תיגר על הדעה הרווחת, לפיה פרסום תמונות מזעזעות של מהגרים מתים עשוי להביא לשינוי במדיניות או ביחס כלפיהם.

עורכי הטיימז שבחרו לפרסם את התמונה הצדיקו את מעשיהם בכך שהגנו על זכותה של התקשורת להפיץ את האמת המרה, שחשיפתה עשויה לגרום לאיזשהו צדק. אך תמונה של ילד מת בגבול ארה״ב-מקסיקו איננה ייצוג של האמת המרה, גורס קול. האמת המרה היא שהתמונה של האב ובתו המתים איננה מייצגת תאונה נוראה שקרתה, אלא מעשה פשע.

קול, צלם ומבקר צילום עם טור חודשי ב-NY Times, מגדיל וקובע שהפשע הזה בוצע ע״י הצופים בתמונה, אותם המונים שקונים את העיתון כדי לצרוך את מכסת הזוועות היומית שלהם, הצופים שמזפזפים בין ערוצי החדשות בחיפוש נואש אחר האסון הבא. 



איזה אדם צריך לראות צילומים כאלה כדי לדעת מה שהיה עליו כבר לדעת? מי אנחנו אם אנו צריכים להתבונן בתמונות אכזריות יותר ויותר כדי להרגיש משהו? מה יהיה מספיק אכזרי?

התמונות האלה הן מראות, קובע קול. לא חלונות. אנו מביטים בהן, והן משקפות משהו מפלצתי שקשה לנו ליישב עם התפיסה שלנו לגבי עצמנו.

אנו הצופים התמימים שעומדים מנגד שעה שהממשלות שלנו מוכרות נשק למשטרים אפלים, ממוטטות כלכלות של מדינות רעועות, מדכאות את מאוייהם של מיעוטים פוליטיים... אנו נוטלים חלק בענישתם של הקורבנות הללו. והקורבנות הללו תובעים בתמורה את הכרתנו, שאנו שותפים לדבר עבירה.

אולם קול סבור שאנו לא מוכנים לקבל את התביעה הזו. אנו דוחים אותה על הסף. יתרה מכך, הצורך שלנו להתבונן בתמונות כאלו, בראיות המרשיעות הללו, נועד בעצם לאשר לעצמנו שהקורבנות הללו, המהגרים הטובעים, המיעוטים הנרדפים, החלכאים ונדכאים - כולם ראויים לסבל שפוקד אותם, ראויים למוות האכזרי שמצפה להם.

עצם הסבל שלהם מעיד שאינם ראויים לחסד או לרחמים.


***

לסיום, ציטוט מתוך ספרו של הסופר הצרפתי ז׳אן פיליפ טוסן, חדר הרחצה:

Images without sounds are powerless to express horror. If the last few seconds of life of the ninety billion humans who have died since the earth was formed could be filmed and shown in succession in a movie theatre the spectacle would, I think, soon pall. If on the other hand the final sounds of their suffering in the last five seconds of their lives were recorded and then mixed on a single tape and presented to the public at full volume in a concert hall or opera, the whole of their wheezes, rattles, screams...
The Bathroom By Jean-Philippe Toussaint

יום שבת, 14 באפריל 2018

כמה מחשבות על הגירה


1.1 ‏שעה שצה״ל העמיד יחידת צלפים על הגבעות הסמוכות לגדר ההפרדה בין מדינת ישראל ופלאנטת עזה, ועדה שמינה שר החינוך נפטלי בנט זיהתה ‏הזדמנות אסטרטגית: ‏רחבי העולם חיים היום כשישים מיליון איש עם זיקה כזו או אחרת למדינת ישראל. את חלקם ניתן לגייר, גורסים חברי הועדה.

2.1 בבריטניה מציינים השבוע יובל לנאומו של חבר מפלגת השמרנים, אנוך פאוול, שנשא ב-1968 את נאום "נהרות הדם", שבו הזהיר כי בהתירה הגירת-יתר, הממלכה המאוחדת "בונה לעצמה מדורת שריפת גופות" (דבריו קטעו קריירה שנראתה מבטיחה עד אז). 

2.2 חמש שנים אח״כ, ב-1973, פרסם הסופר הצרפתי ז'אן ראספאי את מחנה הקדושים, נובלה שתיארה כיצד אירופה נופלת בפני גלי הגירה מאסיביים ובלתי מבוקרים מתת היבשת ההודית. 

2.3 כניעה, הרומן האחרון של הסופר הצרפתי מישל וולבק מנציח במידה רבה את קו המחשבה הזה.

3.1 בקובץ המאמרים מוצא האחרים (The Origin of Othersשראה אור בסוף 2017, בוחנת הסופרת וזוכת פרס נובל לספרות טוני מוריסון, כיצד תרבות ההמונים, הספרות והשפה היומיומית ממדרים באופן סיסטמתי את השונה, את האחר ומקבעים את התפישה הרווחת לגביו כמטרד, מזיק, עול כלכלי וסכנה חברתית ותרבותית. 

4.1 הסופר הניגרי-אמריקאי טג׳ו קול בהרצאה שנשא בסופ״ש שעבר בברלין: ׳‏כל עוד הזר, השונה, האחר יוצג בתקשורת, בטלוויזיה ובקולנוע כיצור חסר רגישות, על גבול הלא האנושי, מטרד שניתן וכדאי להיפטר ממנו בקלות, ‏שיח הפחד והשנאה סביב שאלת המהגרים לא יאבד מתקיפותו.׳ 

4.2 ראו גם ׳רצח אקראי

5.1 בראיון לעיתון הצרפתי לה-מונד, ההיסטוריון וארכיאולוג דומיניק גרסיה אומר: ׳במידה רבה, הנראטיב סביב מושג האומה והבנייתן של קהילות מדומיינות מנוגד לטבע האנושי לנוע ולנוד. גלי ההגירה ההמוניים שאנו עדים להם היום אינם ייחודיים לתקופתנו.׳

6.1 ׳כל בני-האדם מגלים במהלך חייהם שהאושר המושלם אינו בגדר האפשר: ואולם מעטים מהרהרים שגם ההפך נכון. אדם אינו יכול להיות אומלל בתכלית. מה שמונע את הגשמת שני המצבים הקיצוניים טבעו אחד: קיומנו האנושי סותר את האין סופיות. לעולם אין אנו יודעים מה צופן לנו העתיד - בשעת שפל יש בלבנו תקווה, ובעת אושר קיים גם החשש מפני המחר.׳
פרימו לוי, הזהו אדם

יום שני, 22 בינואר 2018

רצח אקראי



אחרי שבילה כמה חודשים טובים ברשימת החשקים שלי באתר אמזון, קניתי לפני שבועיים באתר החברה עותק משומש וזול במיוחד של ספרו האחרון של אלן בנטKeeping On Keeping On. זהו עב-כרס שמאגד קטעים מיומניו של הסופר ומחזאי הבריטי, יחד עם נאום שנשא ב-King's College שבעיר קמברידג׳, וכן מאמר שכתב בזכות ההגנה על הספריות הציבוריות.

אלן בנט הוא אחד הסופרים הפופולארים בבלוג שלי, לצד טג׳ו קול, כמובן, אליו אתייחס פה בהמשך. מאז שגיליתי אותו, אי שם בשנת 2008, אז קראתי את ספרו הנפלא The Uncommon Reader, אני מנצל כל הזדמנות לקרוא עוד משהו פרי עטו של הסופר הבריטי החביב הזה.

בנט כבר בן 83. היומנים שאוגדו בספר מתחילים בשנת 2005, כשהיה בן 71. בניגוד לרוב הספרים פרי עטו שקראתי עד כה, שמתאפיינים לטעמי בריאליזם אספקפיסטי שמתובל היטב בקמצוץ של הומור שחור, ספרו האחרון די ׳מחובר לקרקע׳ ועוסק בעיקר בענייני דיומא.

כעשרים עמודים מתחילת הספר מוזכרים, כבדרך אגב, אירועי הטרור שהתרחשו בשביעי ביולי (7/7,)  בזמן שבריטניה אירחה את ועידת ה-G8. בשלושה פיצוצים נפרדים, ברכבת התחתית של לונדון ובאוטובוס קומותיים, נפצעו כ-700 בני אדם ונהרגו 52.

באקט של סקרנות חיפשתי באינטרנט עוד קצת מידע על ההרוגים באירועים הללו, שהספקתי כבר לשכוח.

רוב ההרוגים, מסתבר, היו בשנות העשרים ושלושים של חייהם. ארבעת המפגעים היו אזרחים בריטים בני 18-30. שלושה מביניהם נולדו באנגליה, להורים, מהברים מפקיסטן.

ראש ממשלת בריטניה ד׳אז, טוני בלייר, תלה את הגורמים לפיגוע בעיקר באופיים הלא דמוקרטי של המשטרים האסלאמיים, וכן האשים את אזרחי המדינות האסלמיות בנחשלות ומסכנות. האצבע הופנתה כלפי חוץ. אף מילה על התנאים הפנימיים שהביאו להפיכתם של צעירים בריטים לרוצחים. ארבעתם, יחד עם עשרות ההרוגים בפיגועים שיזמו, הפכו לחלק מהסטטיסטיקה  של ׳המלחמה בטרור׳.

בשבוע לאחר מכן דווח בבריטניה על גל של יותר ממאה התקפות נקמה של אזרחים בריטיים נגד מוסלמים.

באווירת העליהום הזו נורה למוות גם ז׳אן שארל דה מנזס, אזרח ברזילאי שזוהה בטעות כאחד האחראים לפיצוצים שאירעו ברחבי הבירה האנגלית ב-21 ביולי, כשבועיים אחרי אותו יום קטלני. דה מנזס נורה ברכבת התחתית כשבע פעמים בראשו על אף שלא נשא נשק או הראה סימני התנגדות לשוטרים שעקבו אחריו. משפחתו פוצתה בסכום כולל של כ-£100,000 ע״י משטרת לונדון. 

***


על ספר אחר שקראתי לאחרונה, קובץ המאמרים של הסופר הניגרי-אמריקאי טג׳ו קול Known and Strange Things כתבתי כבר כמה פעמים בבלוג הזה.

אחד המאמרים הטובים ביותר בספר נקרא A Reader’s War. הוא פורסם במקור ב-New Yorker באוקטובר 2013. 

קול פותח את מאמרו בתהייה: איך ייתכן שנשיא ארה״ב דאז, ברק אובמה, an elegant and literate man with a cosmopolitan sense of the world, אדם שבספרייתו מתנוססים כותרים של סופרים כמו טוני מוריסון, פיליפ רות, דרק וולקוט וג׳ון מלוויל, זרע כ״כ הרבה הרס ברחבי העולם, תוך שהוא עושה שימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים.

מאז 9/11, כ-95% מכל החיסולים הממוקדים שאישר הממשל האמריקאי בוצעו באמצעות מלטי״ם (Drones) שחגים בשמיים, אלפי מטרים מעל פני האדמה, ומתבוננים יום ולילה, 24 שעות ביממה, בנעשה על פני הקרקע, מסמנים מטרות ועוקבים אחריהן, ומידי פעם גם יורים אש חיה כדי לפגוע במטרה. מרבית החיסולים מבוצעים ממרחק רב, חלקם אף מניו-מקסיקו שבארה״ב, כפי שמעידה הכתבה הזו.

מאז 2001 פועלים המלטי״ם של צבא ארה״ב לא רק בעירק ובאפגניסטן, אלא גם בתימן ובסומליה, אליהן הגיעה ידו הארוכה של הממשל האמריקאי בטענה שיש במדינות אלו שלוחות של ארגון אל-קאעידה. 

בזמן שקודמו, בוש ג׳וניור, אישר במשך כל ימות כהונתו כ-50 חיסולים בעזרת מלט״ים, אובמה, זוכה פרס נובל לשלום לשנת 2009 הפך את השימוש במלטי״ם כאמצאי לגיטימי לחיסול לשימוש כמעט יומיומי. עד לשנת 2013

הוא אישר כ-350 חיסולים, בשם ׳המלחמה בטרור.׳

The White House, the C.I.A., and the Joint Special Operations Command have so far killed large numbers of people. Because of the secret nature of the strikes, the precise number is unknown, but estimates range from a several hundred to over three thousand. These killings have happened without any attempt to arrest or detain their targets, and beyond the reach of any legal oversight. Many of the dead are women and children. Among the men, it is impossible to say how many are terrorists, how many are militants, and how many are simply, to use the administration’s obscene designation, “young men of military age"

ובמקום אחר הוא מבהיר את עמדתו:

The plain fact is that our leaders have been killing at will

המוטיבציה של מפעילי המלטי״ם היא כביכול כפולה: לחסל את אויבי הדמוקרטיה, מטרות לגיטימיות כביכול, וכן להגן על החיילים שלוחמים על הקרקע. אולם ממש כמו במקרה של הסיכולים הממוקדים בישראל, לעיתים רחוקות מצליחים מפעילי המלטי״ם להשלים את מלאכת החיסול ללא ׳נזק משני׳. התוצאה: רצח אקראי.

the assassination of the Taliban chief Baitullah Mehsud in Pakistan in 2009 succeeded only on the seventeenth attempt. The sixteen near misses of the preceding year killed between two hundred and eighty and four hundred and ten other people

***

בנט, הסופר הזקן שנולד לפני מלחה״ע השניה וכבר ראה מלחמה או שתיים בחייו, וכן אינספור אירועי טרור, אם בידי ארגון ה-IRA או אח״כ בידי אל-קעאידה, אינו יכול שלא להעיר: 

[...] as Bush and Blair trot out their vapid platitudes about “the War on Terror”, give or take a few score of dead it’s hard not to think things are well under control. No one as yet suggests or speculates that this new front in “the War on Terror” might have been avoided had the country not gone to war in the first place

זה סיפור הביצה והתרנגולת. מה קדם למה? המלחמה לטרור או הטרור למלחמה?

What captures the imagination about the four bombers is that when they split up at King's Cross only minutes before they knew they would be dead they were, according to the tapes, chatting and joking as if off on holiday. It's this gaiety and unconcern which makes all the talk of a War on Terror and the nation's resilience seem beside the point. It’s Thomas More joking on the scaffold, except that More wasn’t taking anyone else with him. But how can mere self-preservation prevail against such unconcern? This debonair going to their (and our) deaths beyond understanding and made so, too, because it would, in any other circumstances, be admirable.

גם אם אף-פעם לא נדע ׳מי התחיל׳, המלחמה בטרור, בין אם במילים או באמצעים טכנולוגים מתקדמים, היא עיסוק עָקַר שתחילתו כרוכה בסופו וסופו בתחילתו.

יום שבת, 13 בינואר 2018

תשוקה למסעות


I long to journey endlessly, always in search of something new. Always alert 

Enrique Vila- Matas  


כמה שבועות לאחר מעברינו לברלין, קניתי באופן ספונטני את הספר 36Hours שראה אור כשיתוף פעולה בין הוצאת Taschen והניו-יורק טיימז. הספר עב-הכרס מפרט 125 טיולים קצרים של כ-36 שעות בערי אירופה ומיועד, ככל הנראה, לטַיָּל הספונטני. 125 מתכונים זריזים שנועדו להשביע איזושהי תשוקה למסעות.

כפי שניתן לצפות, המעבר לעיר הבירה הגרמנית, הממוקמת פחות-או-יותר במרכז אירופה, הוליד הרבה ציפיות לטיולי סופשבוע זולים וספונטניים ברחבי אירופה. 

המציאות היתה קצת רחוקה מהחלום.

חיי היומיום נכנסו מהר מאוד למסלול של שיגרה. הריון ולידה הגבילו קצת את חופש התנועה. ומעט הנסיעות שכן יזמנו היו למולדתנו הרחוקה (כן, הספקנו לבלות שני לילות בפראג, וארבעה לילות באיטליה בקיץ 2016, אך בגרמניה עצמה כמעט ולא תיירנו..) 

***

יש אנשים שמבלים חלק ניכר מזמנם בנסיעות ברחבי העולם. 

בקובץ המאמרים של טג׳ו קול, Known and Strange Things, מתאר הסופר הניגרי-אמריקאי מִסְפָּר לא מבוטל של נסיעות שערך בין השנים 2010-2015 בריבי ארה״ב ולמדינות שונות כמו ישראל, דרום-אפריקה, בשוויץ ובברזיל.

עבור קול, סופר ועיתונאי בכל רגישות פוליטית וחברתית, פעמים רבות הביקורים במקומות חדשים טעונים מאוד. כפי שהמאמרים על ישראל, דרום-אפריקה, וברזיל.

באחד המאמרים, Brazilian Earth, מתאר קול ביקור ראשון שערך בעיר הבירה, ריו דה-ז׳נרו. מרגע הנחיתה הוא חווה תחושה מוזרה של אליאנציה בתור אדם שחור במדינה שאחוז לא מבוטל מאוכלוסייתה כהי עור (למעשה, בניגוד לארה״ב בה שיעור השחורים לא עולה על 10% מכלל האוכלוסיה, בברזיל מפקד אוכלוסין שנערך ב-2011 מעיד שמרבית מתושבי המדינה אינם לבנים.)

באחד מסיוריו בעיר הוא נתקל ביריד-רחוב ברוכל בשם אל חאג׳, אדם ממוצא סנגלי שחי בברזיל כבר 12 שנים. אל חאג׳ מתאר לו מציאות די קשה לאנשים שחורים בברזיל. 

קול מדוכדך מביקורו בעיר הבירה הברזילאית. הרקע לדכדוך מתברר במהרה: מרבית השחורים שחיים בברזיל כיום הם צאצאים של עבדים שהובאו מניגריה, ארץ הולדת הוריו של קול, וכן המדינה בה העביר את כל שנות ילדותו ונעוריו.

This country is the site of some trauma to which I am related, a trauma the memory of which catches me at sudden moments ... A blood knot ties each of us to ancient acts of violence. I am unhappy and at home

בהקשר זה, קשה שלא לקרוא את צמד המילים at home ללא נימה בלתי-מבוטלת של ציניות. הבית של קול, ארה״ב, הוא מקום רדוף-רוחות. הגזענות היא דבר שבנורמה, וההפרדה בין לבנים ושחורים מורגשת בכל 

The place at which we arrive after crossing the world is a surprising version of home ... What has us setting off to distant destinations in the first place? 

שאלה טובה..

***

Stations and ports, these are my passion
Stefan Zweig

שטפן צוויג, שהיה למוד מסעות, מצא את מותו באותה ברזיל בה ביקר טג׳ו קול, בשנת 1942, במושבה גרמנית קטנה במדינת ריו דה-ז׳נרו.

הסופר, ביוגרף עיתונאי ומחזאי האוסטרי, שכתב כמה עשרות ספרים בחייו, בילה את רוב שנותיו בנסיעות. שנים אחרי מותו לוכדו כמה עשרות מאמרים קצרים שכתב לכדי ספר בשם Journeys (מסעות.)

הדרך שמתוארת במסעות מתחילה באימפריה האוסטרו-הונגרית של שנות נעוריו של צוויג, דרך שנות מלחמת-העולם הראשונה והתוהו ובוהו של אחריתה, ומסתיימת בעלייתם של הנאצים לשלטון, ותחילת משטר הטרור והרדיפה (צוויג תיעד את הלך הרוח שרווח באירופה בין שנות העשרים ושנות הארבעים של המאה-העשרים בספרו העולם של אתמול, שסיים לכתוב יום לפני שהתאבד.) 

When I am on a journey, all ties suddenly fall away. I feel myself quite unburdened, disconnected, free... There is something in it marvellously uplifting and invigorating. Whole past epochs suddenly return: nothing is lost, everything still full of inception, enticement

עבור צוויג, הנסיעות מעיר לעיר היו הכרח תרבותי וכן תרופה לתחושת הדיכאון שהתשלטה עליו לאחר שחי במקום אחד זמן רב מדי. הוא בילה את רוב שנות חייו הבוגרים בנסיעה ברכבת בין מדינות מרכז אירופה, בביקור של סופרים וחברים.

באיפר שבצפון בלגיה, העיר שסמוך לה ניטשו הקרבות הקשים ביותר של מלחמת-העולם הראשונה, נהרגו כמיליון בני אדם מיותר מ-15 מדינות שונות. צוויג ביקר בעיר ב-1928, כעשר שנים לאחר שדעכה האש, ונוכח לראות שהעיר הפכה כעת ליעד תיירותי מבוקש:

Presently the name of Ypres, the ville martyre, shouts from all the posters, from Lille to Ostend, from Ostend to Antwerp, and far into Holland. Organised tours, excursion by automobile, individually tailored visits; it’s a veritable bidding war. Every day some ten thousand people (perhaps more!) come to pass a few hours here: Ypres has become Belgium’s star attraction

החל מ-1934 נשאו נסיעותיו של צוויג אופי אחר לגמרי: לאחר עליית הנאצים לשלטון, הוא הפך לסופר יהודי גולה. הוא שב לעיר הקיט אוסטנד שבבלגיה בקיץ 1936, שם בילה בין השאר עם הסופר היהודי יוזף רות. אח״כ נסע לאנגליה ומשם לארה"ב.

לנסיעתו האחרונה, בחר בברזיל, בה התאבד יחד עם אשתו ב-1942.

בברזיל הוא הרגיש שהגיע ליעדו האחרון, שתמו מסעותיו. במכתב שכתב לחבר כמה ימים לפני שהתאבד, כתב צוויג:

My inner crisis consists in that I am not able to identify myself with the me of passport, the self of exile

ובמכתב שהשאיר לפני שהתאבד, כתב:

The world of my own language sank and was lost to me and my spiritual homeland, Europe, destroyed itself

***

כשאודיסאוס שב לאיתקה בירתו, אחרי 20 שנים של מסעות, הוא מגלה שארמונו נשדד ונחרב. אשתו מחוזרת ע״י אויביו, ונגד בנו נרקם קשר לחסלו. לבוש כקבצן, הוא נתקל בילד קטן, שאיננו אלא האלה אתנה. והוא מספר לה: ׳איתקה? כן, נדמה לי ששמעתי על איתקה. והנה עכשיו הגעתי לכאן בעצמי.׳ 

המלך ששב ממסעותיו איננו מזהה עוד את ממלכתו. 

יום שלישי, 9 בינואר 2018

כמה מחשבות על החומה


1.1 מזה למעלה משנתיים אני חי עם משפחתי באחת השכונות היותר מבוססות של מזרח ברלין. לא רחוק מביתנו, קצת יותר מקילומטר אולי, ניצבים שרידים של החומה שהפרידה בין מזרח העיר ומערבה. החומה הוצבה ב-1961 בין השכונות פרנצלאואר ברג שבמזרח, ווודינג במערב, אך היום נדמה שהיא עמדה במשך רוב שנותיה בליבה של שכונת מגורים, חוצה רחוב ראשי ומפרידה בין דיירי צידו אחד וצידו האחר  באופן ברוטאלי.

1.2 מידי יום אני חולף ליד החומה. היא נראית בעיני כמו חית טרף שפוחלצה ואינה יכולה עוד לפגוע באיש, לממש את כוחה, לכלות את זעמה בחיה אחרת - היא ניצבת דוממת, קפואה במקומה.

מוזר לגור ליד חומה שאיבדה את מטרתה המקורית, לשמש כגבול, כחיץ בין בני-אדם. קשה לתפוש שבליבה של השכונה בה אתה חי ומעביר את רוב שעות יומך התנוססה פעם חומה.

בחלקים נבחרים ברחבי ברלין, עדיין עומדים שרידיה של החומה במקומם, בדיוק במיקום שייעדו לה האנשים שבנו אותה. אך כוחה עָקָר. היא הפכה לסמל בלבד. סמל שהפך לנכס תיירותי. אך בה-בעת היא גם סמל לתקופה חשוכה בהיסטוריה של האנושות.

2.1 לפני כמה שנים, הרבה לפני שהאפידוזה הברלינאית אף עלתה על הפרק, השתעשעתי ביני ובין עצמי ברעיון לכתוב רומן שמתרחש בישראל, בעיר גדולה ומתפתחת כמו ראשון-לציון, לדוגמא, שתושביה מבקשים לבנות סביב עירם חומה, כדי להגן על עושרם ולשמור על ערך בתיהם הגבוה. הרומן היה מתמקד במיקרו-סוציולוגיה של מקום שכזה: חיי האנשים שחיים בעיר, יחסיהם זה לזה ולאנשים שחיים מחוץ לעיר, כשכל הזמן הם חיים בצל החומה שהם בנו כדי להגן על עצמם. 

מה שהם אינם מבינים, זה שבזמן שהחומה שבנו אכן מגינה עליהם מפני שכניהם העוינים, היא גם כולאת אותם-עצמם בתוך גבולותיה ומצמצמת את חופש תנועתם. 

2.2 שנים אח״כ, באחד מביקורי בירושלים, נדהמתי לראות מרחוק את חומת ההפרדה שנבנתה ממזרח לעיר, חומה שנבנתה כדי לחצוץ בין ריכוזי האוכלוסייה הישראליים והפלסטינים, על מנת לשפרם את ביטחונם של הראשונים, על חשבון זה של האחרונים. 

בניסיון לרכך את הדימוי הנוקשה של חומת הבטון הגבוהה, כונתה החומה ׳עוטף ירושלים׳. 

׳עוטף ירושלים.׳ עוטף כמו חיבוק עוטף. 

3.1 בספרה As Eve Said to the Serpent (וַתּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-הַנָּחָשׁ) מנתחת הסופרת ומסאית האמריקאית רבקה סולניט את טבעו של גן העדן ממנו סולקו אדם וחווה, אחרי שאכלו מפרי עץ-הדעת. 

ערכי היסוד של התרבות המערבית מושתתים על ההגדרה של גן-העדן כמקום "טהור", ללא "זיהום" מבחוץ, גורסת סולניט.

גן-עדן פירושו גן מוקף חומה, וכאשר אדם וחוה מגורשים מעדן, קירותיו מופיעים לראשונה בנרטיב, כי הם חשובים רק מבחוץ, אומרת הסופרת האמריקאית. אדם וחווה הם הפליטים הראשונים , עלה התאנה מסמל את אשרת הכניסה הראשונה שבוטלה, גן-עדן הוא הארץ הראשונה שפיתחה מדיניות הגירה.

3.2 גן-עדן מוקף בחומות מגדיל את ערכו. רק אנשים מיוחסים, ש׳שייכים׳, יורשו להיכנס אליו.

אף אחד לא רוצה למצוא את עצמו בצד השני של החומה, מסורב אשרת כניסה. 

3.3 ככל שסיכויי הכניסה שלך לגן העדן פחותים, כן גדלה המוטיבציה לנסות ולהסתנן פנימה. כמו כן, גדל גם הסיכון שכרוך בניסיון להיכנס אל גן-העדן הזה.. 

4.1 בקובץ המאמרים של הסופר הניגרי-אמריקאי טג׳ו קול, Known and Strange Things, פרסם הסופר הצעיר כמה מאמרים שנוגעים לטעמי בנושא הזה מכמה כיוונים שונים.

באחד מהם, The Island, שניתן לקרוא גם פה, מתאר קול ביקור באי Robben Island שבדרום אפריקה, לא הרחק מעיר הבירה קייפ טאון. בתמונה שמצאתי באתר וויקיפדיה, האי נראה כמו גן-עדן קטן. אך במציאות, הדבר היה רחוק מכך.

האי שימש כמושבת עונשין החל מהמאה השבע-עשרה, והוחזקו בו בעיקר פעילים פוליטיים שהתנגדו למשטרים השונים שפעלו בדרום אפריקה. בתקופה האחרונה, המפורסם שבאסירי האי, נלסון מנדלה, שלימים הפך לנשיא השחור הראשון של דרום-אפריקה,העביר באי כ-18 מתוך 27 שנות המאסר שנגזרו עליו, עד לנפילת משטר האפרטהייד. יחד עם מנדלה, נאסרו מאות פעילים של מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC) שפעלה בין שנות ה-60 לשנות ה-80 של המאה-העשרים כתנועת מחתרת לא חוקית וניהלה מאבק נגד האפרטהייד.

האי, לדידו של קול, הוא סמל לכל מקום אחר בעולם בו מופרדים בני-אדם מסביבתם בגלל צבע עורם, אמונותיהם, נטיותיהם הפוליטיות או כל השלושה יחדיו..

The island migrates to other places and the torturers diversify. But the island is never far away. Occasionally, it leaps into the mind of a woman as she goes through her day during the twenty-first century. A man, somewhere, is jolted awake in the middle of the night by things he knows are true. If the island’s physical distance is a little greater now, its moral distance is not.

מתקן הכליאה שברובן איילנד נסגר ב-1996 באופן סופי והפך ל׳מוזיאון רובן איילנד׳, סמל לחירות ולתקווה. מתקן המעצר בגואנטנמו, בו הוקם בשנת 2002 והוא עדיין פעיל, על אף הצהרותיו של נשיא ארה״ב לשעבר, ברק אובמה.  

4.2 בישראל מוחזקים כיום כ-692 פלסטינים על ידי ישראל במסגרת צווים מנהליים. הם מובאים מידי כמה חודשים בפני שופט, בטענה שהם מהווים סכנה לבטחון המדינה, אך אינם זוכים לעמוד למשפט בו יוכלו להגן על עצמם. 

5.1 האי נודד למקומות אחרים והמענים משתנים. חומות שמנותצות מתחלפות בחומות אחרות.