קובץ מאמרים חדש מאת הסופר ומסאי טג׳ו קול הוא בד״כ אירוע מעורר שימחה.
על קול כתבתי לראשונה בבלוג הזה לפני למעלה מעשור, כשראה אור הרומן היחיד פרי עטו, Open City (נובלה שכתב ראתה אור בניגריה תחת השם Every Day is for the Thief בשנת 2007.) קובץ המאמרים Black Paper: Writing in a Dark Time ראה אור לפני כחודש והוא מאגד כעשרים ושש טסקטים שפורסמו בשנים האחרונות בכתבי עת יוקרתיים כמו הניו יורק טיימז או שנישאו כנאומים בהרצאות שונות (באחת מהן, A Quartet for Edward Said נכחתי בברלין באביב 2018.)
כפי ששם הקובץ מרמז, הטקסטים המאוגדים בו נכתבו רובם ככולם בזמן של חשיכה.
חשיכה פוליטית, חברתית ותרבותית: ממשל טראמפ; ההגירה ההמונית מסוריה מוכת מלחמת האזרחים לאירופה; מחאות תנועת ה-Black Lives Matter כתוצאה ישירה להתחזקות האלט-רייט בארה״ב; ולקינוח, מגיפת הקורונה - כל אלו עוררו בקול את הצורך ׳לשוב למקורות׳ ולנסות ולמצוא בהם מקור של אור ותקווה, כפי שהוא כותב בהקדמה לספר:
Black Paper is an account of how I sought out help of photographers, poets, painters, composers, translators, voyagers, mourners, and mentors to apprehend the wisdom latent in the dark.
התוצאה היא מקבץ טקסטים שנכתבו רובם ככולם בנימה אישית חדורה בפוליטיות נוקבת.
המאסה הפותחת, After Caravaggio, היא ככל הנראה הטובה ביותר בקובץ. קראתי אותה לראשונה הקיץ, כשראתה אור במהדורה דיגיטאלית מיוחדת באתר הניו יורק טיימז. קול מתאר בה ביקור שערך בדרום איטליה ובאי מלטה, סיור בו התחקה אחר עקבותיו של הצייר בן המאה השבע-עשרה, שיצר את הטובים שבציוריו כשהיה במנוסה משלטונות הוותיקן, אחרי שהרג אדם.
תוך כדי הסיור בכנסיות המחזיקות בציורי הקיר של קאראווג'ו ובמוזיאונים, קול נתקל פעם אחר פעם במהגרים מאפריקה, אף הם בסוג של מנוסה, שעושים הכל כדי לשרוד באירופה הלבנה והשבעה. קול מצליח לשלב בין שני הנראטיבים המקבילים, שנדמה שהם שייכים לעולמות אחרים לגמרי, באופן מרתק ומעורר השתהות.
במאמר אחר שהזכרתי לעיל, A Quartet for Edward Said, קול מתאר בארבע תנועות ביקורים בארבע מקומות, החל בניו-יורק, דרך רמאללה, ביירות ולבסוף ברלין. בין הדילוגים בנקודות הגאוגרפיות השונות הוא משתף את הקוראים בקריאה שלו בטקסטים של מחבר אוריינטליזם.
במאסה בולטת אחרת, Passages North, קול מתאר ביקור שערך בנורווגיה, כמה שנים אחרי אירועי 22 ביולי 2011, בהם נרצחו כשבעים ושבע בני-אדם ע״י אנדרס ברינג ברייוויק, נורווגי בן 32. לפני ההתקפות, בריוויק פרסם דברים רבים בגנות ׳התפשטות הג'יהאד האסלאמי׳ באירופה, וכן פרסם מניפסט בן 1,516 עמודים שקרא, בין השאר 'להשמדת המרקסיסטים האירופיים וגירוש המוסלמים מאירופה'.
נורווגיה בה קול מבקר, כמה שנים לאחר האירועים, היא ארץ רדופת רוחות, במצב של הכחשה עמוקה, הן לגבי עברה הקולוניאלי והן לגבי התחזקות הימין הקיצוני בה בהווה:
[...] one must recall that nearly a hundred thousand people were transported across the Atlantic on Danish and Norwegian ships between 1670 and 1802. From Copenhagen, liquor and weapons to Africa; from the Golf Coast, enslaved people to the Caribbean, sugar, tobacco and mahogany back to Europe. The so-called triangular trade.
***
תחושת אחריות ואשם מלווה את רוב הטקסטים שבקובץ הזה. קול מבקש לנתח ולהבין כיצד אנו יכולים להמשיך ולקיים את האנושיות שלנו, עם כל המחוייבויות שנדרשות לכך,ובה בעת להכיל את אנושיותם של אנשים אחרים - מהגרים, אאוטסיידרים, ואפילו רוצחים.
האם נעמוד ונצפה מהצד בזוועות בזמן שהן מתרחשות?
At the National Museum, in front of the most famous painting in Scandinavia, I see one tourist after another pose for a picture. They pose in front of The Scream in the silent pretence of a scream, hands held up to faces.
Perhaps I am thinking about the ongoing disaster in American politics. Perhaps I am thinking about the slow-motion disaster everywhere, and the real pains that come with it, the wounded, the wounding continual. In any case, I cannot enter into the spirit of pretend screaming but am instead reminded again of the words Aimé Césaire wrote in his Notebook of a Return to the Native Land:
Beware of assuming the sterile attitude of a spectator, for life is not a spectacle ... a man screaming is not a dancing bear ...
