שנת קריעה

It's enough to make you despair: to read everything and remember nothing. For one forgets everything. Do your damnedest, it all vanishes. Here and there a few scraps remain, fragile as those puffs of smoke which show that a train has passed.

Jules Renard, Journal 1887-1910

שנה חלפה מאז שעדכנתי לאחרונה בבלוג זה.

לכל הדעות, היתה זו שנה מאתגרת למדי, מהרבה מאוד בחינות.. ואולם, בין הסחות הדעת הרבות, הספקתי גם לקרוא במהלך השנה הטרודה הזו לא מעט ספרים! בדיעבד, מדובר במבחר די אקלקטי,  מרביתם נכתבו לפני כמה עשורים טובים..

החל מ-Livret de Famille מאת הסופר הצרפתי זוכה פרס נובל, פטריק מודיאנו שכבר כתבתי עליו מספר פעמים בבלוג הזה (הספר ראה אור בעברית ב-1984 תחת השם תעודת זהות משפחתית, בהוצאת זמורה.) וכלה ביומנים של הסופר בן המאה התשע-עשרה ז׳ול רנאר, המצוטטים פה לעיל. זו אסופה יפה של אפוריזמים שראתה אור לאחרונה באנגלית במהדורה יפה, עם הקדמה מאת הסופר הבריטי ג׳וליאן בארנס.

בין שני הספרים האלו קראתי כתריסר ספרים אחרים ששווים איזכור..

אל הסופר הרוסי ולדימיר נבוקוב, שעותק של ספרו לוליטה עומד מיותם על מדפי ספרייתי זה קרוב לעשור (לא קראתי בו עד כה, מסיבה זו או אחרת..) הגעתי דרך קובץ המאמרים Visiting Mrs. Nabokov, מאת הסופר הבריטי מרטין איימיס. במאמר שגם נושא את שם הקובץ מתאר איימיס ביקור בביתו של נבוקוב בשוויץ, שם העביר את שנותיו האחרונות.

הקובץ מאגד כתבות שפרסם איימיס בעיתונים בריטיים בשנות השבעים ושמונים של המאה-העשרים, וכולל, בין השאר, מפגש עם רומן פולנסקי בפריס ב-1979; טיול עם קבוצת הכדורגל האנגלית, ווטפורד, בסין הקומוניסטית; מפגש עם הסופר האמריקאי ג׳ון אפדייק, ועוד ועוד..

עוד אסופת מאמרים יפה קראתי בסוף השנה שעברה, The Life of Images מאת המשורר והמסאי צ׳ארלס סימי׳ק. לסימיק התוודעתי במגזין הניו-יורקר עליו אני מנוי זה למעלה משנה. הנה שיר קצר ויפה פרי-עטו:

There Is Nothing Quieter

Than softly falling snow

Fussing over every flake

And making sure

It won’t wake someone

***

עוד היכרות שהתאפשרה בזכות הניו-יורקר: הסופרת האמריקאית ויויאן גורניק, שאת ספרה Fierce Attachments קראתי בשקיקה ובעונג אמיתי.

הספר, שראה אור בארה״ב בשנת 1986, הוא מעין אוטוביוגרפיה שעוסקת בילדותה ובגרותה של הסופרת בשכונת קווינס שבניו-יורק, בת למהגרים יהודים פרולטרים-קומוניסטים, ובפרט מתארת בפרטי-פרטים את יחסיה של הסופרת עם אימה, אמא יהודיה פר-אקסלנס.

זהו ספר נפלא שמומלץ בחום.

גורניק, כיום בת 85, עדיין מתגוררת במנהטן, אך בשנות השבעים היא חיה בישראל במשך חצי שנה. זו רשימה מעניינת שכתבה ב-2013 על חוויותיה בארצנו הקטנה.

***

חזרה לנבוקוב.. קראתי בשנה האחרונה שניים מספריו.

The Eye, מספריו המוקדמים של נבוקוב, נכתב בברלין, בה חי הסופר למעלה מעשור כשגלה מרוסיה אחרי המהפיכה הבולשביקית. ושני, הרומן Pnin, שנכתב באנגלית כמה עשורים מאוחר יותר, כשנבוקוב חי בארה״ב, עוקב אחר קורותיו של פרופסור פנין, מרצה זוטר המלמד רוסית באוניברסיטה זניחה בארה״ב, ומעביר זמן רב במחשבות עקרות על גרושתו ובנם המשותף..

***

סופר נוסף שקראתי לראשונה השנה הוא ז׳ורז׳ סימנון הבלגי. שנים הוקסמתי מן התרגומים היפים של ספריו שראו אור בעברית בהוצאת עם-עובד, אך מסיבה זו או אחרת לא קראתי בהם. נדרשה ככל-הנראה איזו התערבות, וכשזו קרתהצדה את עיני, המהדורה האנגלית של ספרו Pietr the Latvian בביקור בחנות ספרים שכונתית דווקא משום שהספר תורגם ע״י דייויד בלוס. בלוס תרגם גם את ספריו של ז׳ורז׳ פרק מצרפתית לאנגלית, וכמו-כן פרסם ביוגרפיה על חייו של הסופר, חיים במילים, שראתה אור גם בעברית, בהוצאת בבל, לפני כמה שנים..

הקריאה בספר הזה עוררה את תאבוני לקרוא ספרים נוספים של סימנון, ומייד רכשתי גם את ספרו המפורסם The Man who watched Trains go by (ראה אור בעברית בהוצאת עם-עובד, לפני למעלה מעשור.) זהו ככל הנראה האחרוןן אחד הספרים הטובים שקראתי השנה..

אם כבר נגעתי בענייני דירוג, הרי שבמקום הראשון אציב ככל-הנראה את הנובלה The Dead, שקראתי לאחרונה, מאת הסופר השוויצרי כריסטיאן קראכט, שכבר הזכרתי בבלוג הזה פעם או פעמיים.. 

המתים היא נובלה היסטורית סבוכה, שמתרחשת בחלקה בברלין של שנות השלושים של המאה העשרים, ובמקביל, בעותה העת, בבירת יפן, טוקיו, שגם היא היתה עדה לתהפוכות פוליטיות רבות בשנים אלו.

ספר נוסף שקראתי מוקדם יותר השנה, מתרחש באותה תקופה בערך: - Summer Before the Dark מאת הסופר הגרמני, וולקר ויידרמן. 

הרומן הזה, שמתרחש ברובו בעיירת הקיט הבלגית אוסטנד בשנת 1936, עוקב אחר חברותם של הסופרים שטפן צוויג ויוזף רות. זהו ספר מרתק שסוקר את קורותיהם של מעגל אמנים, סופרים ומוזיקאים, שהפכו בהרף עין לפליטים ממולדתם עקב עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה.

***

ושוב.. דבר מוביל לדבר.

בעקבות הקריאה בספרו של ויידרמן, קראתי גם את הנובלה Chess, מאת שטפן צוויג (ראתה אור בעברית, בהוצאת תשע נשמות.) את הספרון הדקיק הזה קניתי לפני קרוב לעשור בלונדון אך לא קראתיו עד השנה - ההמתנה השתלמה!

ועוד לא אמרתי מילה על Triptyich מאת ג׳ונתן ליטל, מחבר האפוס-רומן נוטות החסד. זהו מחקר קטן באנגלית על ציוריו של פרנסיס בייקון, שראה אור בהוצאת Notting Hill Editions הבריטית..

אין ברירה אלא לסיים עם ציטוט נוסף מיומניו של ז׳ול רנאר, שהזכרתי לעיל:

One would need another lifetime for art, and then another for music, and so on. In three or four hundred years, one might conceivably complete one’s education.

תשוקה למסעות

I long to journey endlessly, always in search of something new. Always alert 
Enrique Vila- Matas  

כמה שבועות לאחר מעברינו לברלין, קניתי באופן ספונטני את הספר 36Hours שראה אור כשיתוף פעולה בין הוצאת Taschen והניו-יורק טיימז. הספר עב-הכרס מפרט 125 טיולים קצרים של כ-36 שעות בערי אירופה ומיועד, ככל הנראה, לטַיָּל הספונטני. 125 מתכונים זריזים שנועדו להשביע איזושהי תשוקה למסעות.

כפי שניתן לצפות, המעבר לעיר הבירה הגרמנית, הממוקמת פחות-או-יותר במרכז אירופה, הוליד הרבה ציפיות לטיולי סופשבוע זולים וספונטניים ברחבי אירופה. 

המציאות היתה קצת רחוקה מהחלום.

חיי היומיום נכנסו מהר מאוד למסלול של שיגרה. הריון ולידה הגבילו קצת את חופש התנועה. ומעט הנסיעות שכן יזמנו היו למולדתנו הרחוקה (כן, הספקנו לבלות שני לילות בפראג, וארבעה לילות באיטליה בקיץ 2016, אך בגרמניה עצמה כמעט ולא תיירנו..) 

***

יש אנשים שמבלים חלק ניכר מזמנם בנסיעות ברחבי העולם. 

בקובץ המאמרים של טג׳ו קול, Known and Strange Things, מתאר הסופר הניגרי-אמריקאי מִסְפָּר לא מבוטל של נסיעות שערך בין השנים 2010-2015 בריבי ארה״ב ולמדינות שונות כמו ישראל, דרום-אפריקה, בשוויץ ובברזיל.

עבור קול, סופר ועיתונאי בכל רגישות פוליטית וחברתית, פעמים רבות הביקורים במקומות חדשים טעונים מאוד. כפי שהמאמרים על ישראל, דרום-אפריקה, וברזיל.

באחד המאמרים, Brazilian Earth, מתאר קול ביקור ראשון שערך בעיר הבירה, ריו דה-ז׳נרו. מרגע הנחיתה הוא חווה תחושה מוזרה של אליאנציה בתור אדם שחור במדינה שאחוז לא מבוטל מאוכלוסייתה כהי עור (למעשה, בניגוד לארה״ב בה שיעור השחורים לא עולה על 10% מכלל האוכלוסיה, בברזיל מפקד אוכלוסין שנערך ב-2011 מעיד שמרבית מתושבי המדינה אינם לבנים.)

באחד מסיוריו בעיר הוא נתקל ביריד-רחוב ברוכל בשם אל חאג׳, אדם ממוצא סנגלי שחי בברזיל כבר 12 שנים. אל חאג׳ מתאר לו מציאות די קשה לאנשים שחורים בברזיל. 

קול מדוכדך מביקורו בעיר הבירה הברזילאית. הרקע לדכדוך מתברר במהרה: מרבית השחורים שחיים בברזיל כיום הם צאצאים של עבדים שהובאו מניגריה, ארץ הולדת הוריו של קול, וכן המדינה בה העביר את כל שנות ילדותו ונעוריו.

This country is the site of some trauma to which I am related, a trauma the memory of which catches me at sudden moments ... A blood knot ties each of us to ancient acts of violence. I am unhappy and at home

בהקשר זה, קשה שלא לקרוא את צמד המילים at home ללא נימה בלתי-מבוטלת של ציניות. הבית של קול, ארה״ב, הוא מקום רדוף-רוחות. הגזענות היא דבר שבנורמה, וההפרדה בין לבנים ושחורים מורגשת בכל 

The place at which we arrive after crossing the world is a surprising version of home ... What has us setting off to distant destinations in the first place? 

שאלה טובה..

***

Stations and ports, these are my passion

Stefan Zweig

שטפן צוויג, שהיה למוד מסעות, מצא את מותו באותה ברזיל בה ביקר טג׳ו קול, בשנת 1942, במושבה גרמנית קטנה במדינת ריו דה-ז׳נרו.

הסופר, ביוגרף עיתונאי ומחזאי האוסטרי, שכתב כמה עשרות ספרים בחייו, בילה את רוב שנותיו בנסיעות. שנים אחרי מותו לוכדו כמה עשרות מאמרים קצרים שכתב לכדי ספר בשם Journeys (מסעות.)

הדרך שמתוארת במסעות מתחילה באימפריה האוסטרו-הונגרית של שנות נעוריו של צוויג, דרך שנות מלחמת-העולם הראשונה והתוהו ובוהו של אחריתה, ומסתיימת בעלייתם של הנאצים לשלטון, ותחילת משטר הטרור והרדיפה (צוויג תיעד את הלך הרוח שרווח באירופה בין שנות העשרים ושנות הארבעים של המאה-העשרים בספרו העולם של אתמול, שסיים לכתוב יום לפני שהתאבד.) 

When I am on a journey, all ties suddenly fall away. I feel myself quite unburdened, disconnected, free... There is something in it marvellously uplifting and invigorating. Whole past epochs suddenly return: nothing is lost, everything still full of inception, enticement

עבור צוויג, הנסיעות מעיר לעיר היו הכרח תרבותי וכן תרופה לתחושת הדיכאון שהתשלטה עליו לאחר שחי במקום אחד זמן רב מדי. הוא בילה את רוב שנות חייו הבוגרים בנסיעה ברכבת בין מדינות מרכז אירופה, בביקור של סופרים וחברים.

באיפר שבצפון בלגיה, העיר שסמוך לה ניטשו הקרבות הקשים ביותר של מלחמת-העולם הראשונה, נהרגו כמיליון בני אדם מיותר מ-15 מדינות שונות. צוויג ביקר בעיר ב-1928, כעשר שנים לאחר שדעכה האש, ונוכח לראות שהעיר הפכה כעת ליעד תיירותי מבוקש:

Presently the name of Ypres, the ville martyre, shouts from all the posters, from Lille to Ostend, from Ostend to Antwerp, and far into Holland. Organised tours, excursion by automobile, individually tailored visits; it’s a veritable bidding war. Every day some ten thousand people (perhaps more!) come to pass a few hours here: Ypres has become Belgium’s star attraction

החל מ-1934 נשאו נסיעותיו של צוויג אופי אחר לגמרי: לאחר עליית הנאצים לשלטון, הוא הפך לסופר יהודי גולה. הוא שב לעיר הקיט אוסטנד שבבלגיה בקיץ 1936, שם בילה בין השאר עם הסופר היהודי יוזף רות. אח״כ נסע לאנגליה ומשם לארה"ב.

לנסיעתו האחרונה, בחר בברזיל, בה התאבד יחד עם אשתו ב-1942.

בברזיל הוא הרגיש שהגיע ליעדו האחרון, שתמו מסעותיו. במכתב שכתב לחבר כמה ימים לפני שהתאבד, כתב צוויג:

My inner crisis consists in that I am not able to identify myself with the me of passport, the self of exile

ובמכתב שהשאיר לפני שהתאבד, כתב:

The world of my own language sank and was lost to me and my spiritual homeland, Europe, destroyed itself

***

כשאודיסאוס שב לאיתקה בירתו, אחרי 20 שנים של מסעות, הוא מגלה שארמונו נשדד ונחרב. אשתו מחוזרת ע״י אויביו, ונגד בנו נרקם קשר לחסלו. לבוש כקבצן, הוא נתקל בילד קטן, שאיננו אלא האלה אתנה. והוא מספר לה: ׳איתקה? כן, נדמה לי ששמעתי על איתקה. והנה עכשיו הגעתי לכאן בעצמי.׳ 

המלך ששב ממסעותיו איננו מזהה עוד את ממלכתו. 

הקיץ לפני החשיכה.. או: ביקור בלתי נשכח באוסטנד!

לפני חודשים רבים (קצת פחות משנה..) הוספתי את Summer Before the Dark: Stefan Zweig and Joseph Roth, Ostend 1936 מאת פולקר לרשימת החשקים שלי (Wish List) באתר אמזון. 

עשיתי זאת מכמה סיבות (מה גורם לנו, באמת, לרכוש ספר? מה, בניגוד לרכישה עצמה, גורם לנו להוסיף ספר לרשימת קניות עתידית? .. אקט פחות מחייב אמנם, אך עם זאת לא נעדר נחישות ו׳הצהרה על כוונת קריאה!.׳ כמה אומללים הספרים בימינו, כי לפני שהם זוכים לשבת על המדף ולחכות שירימו אותם ויקראו בהם, הם נאלצים לעיתים לחכות חודשים ואף שנים על המדף הוירטואלי, טרם הם נקנים..)

למה הוספתי את Summer Before the Dark אם כן, לרשימת החשקים שלי..?

ראשית, בדיוק קראתי את ספרו של יוזף רות, The Hotel Years, שגם הוא הוזמן מאמזון, לאחר השוואת מחירים זריזה, וכלל לא זכה ׳לבלות׳, או שמא ׳להתייבש בהמתנה׳ באותה רשימת חשקים שהולכת ומתארכת.. אפילו לבלות זמן רב על המדף לא זכה, שכן התחלתי כמעט מיד לקרוא בספר המסקרן, שעיצוב כריכתו היה, בין השאר, אחת הסיבות לקנייתו הלא-מהוססת.

(עם המעבר לברלין פתחתי, בלית ברירה, רשימת חשקים חדשה, באתר אמזון הגרמני - אמזון מתעקשים לגרום ללקוחותיהם הבינלאומיים לנהל מספר רשימות מקבילות בכ״א מחנויותיהם [האמריקאית, האנגלית, הצרפתית, הגרמנית, וכן הלאה - עדיין לא נמצא הפתרון שיאחד את כל הרשימות לכדי רשימה אחת.])

שנית, הספר מתמקד בתקופה קצרה שהעבירו הסופרים האוסטרו-יהודים יוזף רות ושטפן צוויג בעיירת החוף הבלגית, אוסטנד, בה יצא גם לי לבקר בקיץ של 2006, בדיוק כ-70 שנים אחרי שהשניים מצאו בה מפלט רגעי מרדיפות המשטר הנאצי. הביקור באוסטנד זכור לי כרֶגַע-שיא בתקופה בת שלושה חודשים שהעברנו בבלגיה, לא בגלל יופיה של עיירת הקיט הרדומה, או בשל איזשהו מִקְסָם שנשתמר באופיה, כי אם בזכות הים הצפוני שלחופיו שוכנת העיירה. ים ככל הימים, אולי. אך היה באוסטנד משהו יוצא דופן, ובמיוחד בטיילת הנטושה ובחוף הים הצפוני. מין תחושה של קָצֶה.  של קצה היבשת. יבשת אירופה כמובן. תחושה שהפכה את הביקור בעיירה, שהיה די בנאלי בסופו-של-דבר, לאירוע שהותיר בכל זאת, רושם בלתי-נשכח.