Open City: קריאה שניה,או שיבה שניה

פוסט ראשון בסדרה של שלושה פוסטים

The typical Sebaldian character is estranged and isolated, visited by depression and menaced by lunacy, wounded into storytelling by historical trauma
James Wood

הציטוט הנ"ל מתייחס כמובן לכתביו של הסופר הגרמני וו.ג.זבאלד, אך הוא יכול בקלות להתייחס גם לספריו של הסופר הניגרי-אמריקאי טג'ו קול. הוא נלקח ממאמר לא משכנע במיוחד שפורסם בNew Yorker לפני כמה חודשים, שעסק בהומור בכתביו של זבאלד.

הפנה אותי אל המאמר חבר טוב, קולגה לשעבר לעבודה, שהזדמן לי להכיר לו את הרומן האחרון של זבאלד, אוסטרליץ ('קריאה בספר הזה היא צלילה אל תוך תהום'  כתב הסופר הישראלי דרור בורשטיין במאמר ביקורת בעיתון הארץ, אי-שם ב-2006.) מאז אני מנסה לשכנע את אותו חבר לקרוא גם את טג'ו קול, ובמיוחד את ספרו Open City. בינתיים ללא הצלחה. אך אינני מוותר בקלות.

***

לאחרונה אני נוטה יותר ויותר, במודע או באופן לא-מודע, לשוב על עקבותיי, לנוע במעגלים גדולים ומתרחבים סביב אותם מקומות או אותם עצמים, כמו דרוויש שמחולל את עצמו דעת, בתקווה להציץ ולו לרגע בפרט מאיזשהו חיזיון תעתועים, רגע של אמת והארה. בתקווה לשוב לדרך הטובה. למצוא את המרכז.

במסגרת שיטוטי במרחב הגיאוגרפי הסובב אותי (רחובות מזרח ברלין,) או במרחב הספרותי שמקיף אותי (כונניות הספרים שלי) שבתי לקרוא בשבועות האחרונים כמה ספרים שאהבתי במיוחד.

כך היה כששבתי (באופן מודע לגמרי) לספרו של הסופר הבריטי אדוארד סנט-אוביין, Never Mind. וכך היה כששבתי וקראתי (באופן לא-מודע) את הנובלה הקצרה של הסופר ההולנדי קס נוטבום, הסיפור הבא (וכתבתי עליה כאן.) וכך היה גם עם הרומן של טג'ו קול, Open City, עליו כתבתי בבלוג הזה לראשונה בספטמבר 2011.

מאז אותה קריאה ראשונה ברומן נשאתי את הרושם הראשוני מהספר ומהסופר, כפי שזוכרים אולי ביקור בעיר מוזרה או ארוחה במסעדה יוצאת דופן, או כפי שזוכרים במעורפל ערב של אהבה שתויה.

במחשבותיי, שבתי לספרו של קול פעמים רבות מאז, כשסיפרתי עליו למכר כזה או אחר או כשמחשבותיי נדדו אל עבר מחוזות מטאפיזיים יותר, ברגעי הדמדומים שלפני השינה. אולם בחלוף השנים הלכו הפרטים והתמעטו, ועלילת הרומן התעבתה ונטוותה במוחי בקווים כלליים יותר ויותר, התפניות הרבות בעלילה אבדו כליל ונותרתי עם שם הרומן ועם שלד העלילה בלבד, חקוקים במוחי, מסרבים לעזוב.

***

אחרי אותה קריאה ראשונה, כתבתי ש-Open City הוא רומן פילוסופי, ושהמספר ברומן (a postcolonial flâneur כינה אותו מבקר ספרות אחד) הוא פילוסוף של זמננו שנושא על גבו את עול האנושות כולה, או לכל הפחות מתמודד עם עול העבר, זה האישי שלו וזה הקולקטיבי, כלומר משקל ההיסטוריה.

משקל העבר, עברה הקולוניאלי של ניו-יורק למשל, ניכר בכל שעל ושעל בהווה הנרטיבי של עיר פתוחה, ואכן קול בא בספרו בחשבון עם עבר עקוב מדם ומצולק מגזענות בוטה.

רוב הביקורת שקול מעלה באמצעות המספר שלו נעשית כמעט כבדרך אגב, כמו המאמר הכמעט-מוסגר שהוא מביא בעת שיטוט בדרום האי מנהטן, סמוך לוול סטריט:

This had been a busy mercantile part of the city in the middle of the nineteenth century. Trading in slaves had become a capital offense in the United States in 1820, but New York remained the most important port for the building, outfitting, insuring, and launching of salvers' ships. Much of the human cargo of those vessels was going to Cuba. Africans did the work on the plantations there

ובמקום אחר, הביקורת שלו הרבה יותר ישירה ומדויקת. כשהוא עומד בקצה האי מנהטן ומביט על אליס-איילנד, ששימש כידוע כנקודת כניסה לארה"ב עבור מיליוני מהגרים בסוף המאה התשע-עשרה עד לתחילת המאה-העשרים, קול שם את הדברים הבאים בפי המספר שלו:

Ellis Island was a symbol mostly for European refugees. Blacks, "we blacks," had known rougher ports of entry

***

גיבור ספרו של קול, ג'וליוס, הוא פסיכיאטר שחי בניו-יורק של אחרי נפילת התאומים. העיר בה הוא חי היא סוג של עיר רפאים, אם בשל רוחות העבר שרודפות אותה, ואם מפני תחושות הבידוד ובדידות שאופפות את המספר כל פעם שהוא יוצא לרחובות, אחרי שעות העבודה, ומתחיל את שיטוטיו האינסופיים:

The sight of large masses of people hurrying down into the underground chambers was perpetually strange to me, and I felt that all of the human race were rushing, pushed by a counterinstinctive death drive, into movable catacombs. Aboveground I was with thousands of others in the solitude, but in the subway, standing close to strangers, jostling them and being jostled by them for space and breathing room, all of us reenacting unacknowledged traumas, the solitude intensified

זו עיר עמוסה בבני אדם, אם כן, אך גם מקום בו איש אינו יוצר קשר עם אדם אחר, ומעט המפגשים שבכל-זאת מזדמנים לג'וליוס הם מקריים או חטופים.

עננה כבדה של מלנכוליה מעיבה על עלילת הרומן של טג'ו קול, מתחילתו ועד לסופו הלא צפוי. היא איננה מרפה מהמספר או מהקורא ונדמה פעמים רבות שכל הנראטיב טובל באפלוליות סמיכה.

‏בסוף הפרק הראשון למשל, מגלה המספר שאשתו של שכנו נפטרה לפני כמה חודשים. התגלית הלא צפויה הזו מעלה בו תחושת בושה ואשם, ומתווספת לתחושת הניכור הכללית שהוא חווה בעיר בכלל, ובדירה הקטנה שלו בפרט, דירה בה הוא חי בגפו ומנהל אורח חיים נזירי כמעט.

***

למרות מה שכתבתי לעיל, עיר פתוחה הוא במידה רבה רומן של מפגשים: מפגשים בין תרבויות, אך גם בין אנשים פרטיים.

המספר - אמריקאי ממוצא ניגרי שחי בעיר קוסמופוליטית כמעט נטולת זהות משל עצמה, עיר שעברה, כמו עברה של ארה"ב כולה, רבוי קונפליקטים - נמצא בעיצומה של אודיסיאה אורבאנית שבמהלכה הוא נתקל באנשים מכל גווני הקשת החברתית: מפרופסור סאיטו היפני-אמריקאי שהעביר את שנות מלחמת העולם-השנייה במחנות המעצר במערב ארה"ב; דרך ד״ר גופטה ההודי שמשפחתו גורשה מאוגנדה ע״י משטרו של אידי אמין; וכלה בראול המרוקאי, שהמספר פוגש בבריסל שבבלגיה (אקדיש פוסט נפרד לאפיזודה הבלגית בספר,) ושאיננו מוצא את מקומו בחברה האירופאית-מערבית.

רוב הדמויות בהן נתקל המספר הן דמויות של אאוטסיידרים, בדיוק כמו המספר עצמו. ויותר משהן מלמדות אותו משהו על עולם שׁוֹנֶה משלו, הן מציבות מולו מראה שמשקפת את סבלו, את בדידותו, ואת עברו הבעייתי.

כפי שראינו לעיל, הזרות הזו מתבטא גם ביחסו של המספר לסביבה הגיאוגרפית שסובבת אותו, וראשית כל לנוף האורבאני של מנהטן, ניו-יורק:

This strangest of islands, I thought, as I looked out to sea, this island that turned in on itself, and from which water had been banished. The shore was a carapace, permeable only at certain selected points. Where in this riverine city could one fully sense a riverbank? Everything was built up, in concrete and stone, and the millions who lived on the tiny interior had scant sense about what flowed around them. The water was a kind of embarrassing secret, the unloved daughter, neglected, while the parks were doted on, fussed over, overused

***

בשני הפוסטים הבאים שאקדיש לקריאה המחודשת בספרו של קול, אתמקד בנושא העיוורון, תמה חוזרת בעיר פתוחה, וכן בביקורו של ג'וליוס בבירת בלגיה, בריסל, אירוע מרכזי בעלילה שהסופר מקדיש לו את ליבו של הרומן.

קריאה שניה: מאת אדוארד סנט-אוביין Never Mind

אוסף הספרים שלי עשה עימי דרך ארוכה, מחופי הים התיכון ועד לבירה הגרמנית. הקירבה לספרים שלי הייתה תמיד חשובה לי, אך הסיכוי שאקרא ספר שכבר קראתי פעם שניה היה ונותר די אפסי. למעשה אני לא חושב שהיו יותר ממקרה אחד או שניים כאלו בעשור האחרון..

ממש לאחרונה, נתקלתי בדוכן ספרים בשוק פשפשים של יום ראשון במאואר פארק, בספרו של הסופר הבריטי אדוארד סנט-אוביין, Nevermind. קראתי את הספר לראשונה לפני חמש שנים, ואף דיווחתי על רשמיי פה.

מאז כאמור, עברו הרבה מים בנהר הירקון (ואני בכלל גר קרוב יותר לנהר השפרה..) אך כשם שלא יכולתי להשאיר אף ספר מאחור כשעברתי עם משפחתי לגור בברלין, כך גם לא יכולתי להותיר את ספרו של סנט-אוביין על הדוכן המאובק שבשוק הפשפשים.

בזכות כך נפלה בחיקי הזדמנות לקרוא שנית את הספר (אולי מאחורי המפגש המקרי עם הספר עומדת איזושהי אצבע מכוונת, כוח עליון, אלוהי-כל-הספרים מביט ממעל וצוחק..)

*** 

Nevermind הוא הרומן הראשון בסדרת פטריק-מלרוז, שסנט-אוביין פרסם בין השנים 1992-2012. בסדרה חמישה ספרים, המתארים כמה שלבים בחייו של פטריק מלרוז, החל מילדותו בדרום צרפת, דרך בגרותו בניו-יורק, וכלה בחייו כאדם בוגר בלונדון (לאחרונה הוכרז כי השחקן בריטי בנדיקט קמברבאץ' יככב באדפטציה של הספרים לסדרת טלוויזיה.)

במשפחת מלרוז שלושה חברים. דייויד, האב, שייך למעמד הגבוה, מעין  אצולה הבריטית. הוא סוג של אלפא-מייל, טירן שמשליט טרור בבני-משפחתו ובמעגל החברים הקרוב להם. האם, אלינור, באה ממשפחה עשירה ש'קנתה' את מעמדה כשאימה של אלינור התחתנה עם מרקיז צרפתי. בנם היחיד, פטריק, בן חמש, והוא סוג של נוכח-נפקד מן הספר הראשון בסדרת הספרים. 

Nevermind מתרחש רובו ככולו בביתם של בני משפחת מלרוז בדרום צרפת. העלילה מתפרסת על פני יממה אחת, וכמו מצלמת קולנוע שהבמאי הציב גבוה, מעל לראשי השחקנים שלו, היא חולפת על פני כמה סצנות בריחוק מסוים, נוגעת לא נוגעת באובייקטים שהיא מבקשת לתאר.

דייויד הוא רופא לשעבר, שכמעט בסמיכות לנישואיו עם אלינור, המיר את ייעודו המקצועי, מטיפול באנשים להתעמרות בהם:

Diagnosis had been his most intoxicating skill as a doctor and after exhibiting it he had often lost interest in his patients, unless something about their suffering intrigued him. Without his dark glasses, he wore an inattentive expression, until he spotted another person's vulnerability. Then the look in his eyes hardened like a flexed muscle

החיים במחיצתו של דייויד הם בלתי-נסבלים, בלשון המעטה. אלא אם כן אתה משתייך למעגל המאוד מצומצם של אנשים שהוא 'מסמפט,' ואז שפר עליך מזלך. 

***

דמותו של דייויד מרכזית ברומן שלפנינו. העולם הפסיכולוגי שלו, היצרים המניעים אותו מוסברים היטב לקורא שאינו יכול אלא לחוש מעט רחמים כלפיו לצד הסלידה הכמעט-אוטומטית מאופיו הדורסני.

Such people, though perhaps destructive and cruel towards those who are closest to them, often possess a vitality that makes other people seem dull by comparison

על אף תחושת הטרור שדייויד משרה על סובביו, הוא עצמו חי בעולם של סבל וכאב, אך נדמה שהוא הפנים את עצתו של ז'אק לאקאן, שעל הסובייקט להיות קשוב לסימפטומים שלו ובמידה רבה אף ליהנות מהם:

He very seldom used painkillers, preferring a steady flow of alcohol and the consciousness of his own heroism

דייויד מוצא אם כן עונג בכאב שהוא חווה, ובכאב שהוא מסב לאחרים. בכל הזדמנות שנקרית בדרכו, הוא אינו מהסס לסרס את סובביו:

What redeemed life from complete horror was the almost unlimited number of things to be nasty about 

אשתו אלינור היא סוג של רוח-רפאים החיה לצידו. ממש כמו רוחות הרפאים בסיפורי האגדות, שאינן מסוגלות לעזוב את הטירה בה מתו, כך גם אלינור כבולה לאורך הרומן לביתה ולבעלה, שהיא מתעבת:

Like a slave in a swamp full of bloodhounds, Eleanor longed to disappear

במעט המקרים שהיא מבקשת בכל-זאת לפצות את פיה ולהגיד דבר מה, היא נכשלת מייד:

She would never know what to say because whatever she said would be wrong [...] Whenever she thought of what she was meant to say, it seemed to dash around the corner, and lose itself in the crowd of things she should not say

מהו בכל-זאת טיב הקשר בין השניים? מה מחזיק את מערכת-היחסים הסדו-מזוכיסטית הזו? בהבלח קצר סנט-אוביין רומז לקורא ששאב את 'ההשראה' לדמותו של דייויד, ולקשר 'המיוחד' שלו עם אשתו, מההיסטוריה של הקיסר הרומאי קליגולה:

קליגולה

Caligula thought that torturing his wife would reveal the reason he was so devoted to her 

ליבו של הקורא יוצא במידת-מה לדמותה של אלינור, אולם הייחודיות בכתיבתו של סנט-אוביין שהוא איננו בונה דמויות חד-ממדיות. לצד כל תליין ישנו קורבן, הוא רומז, וספק בבדיחות-דעת ספק ברצינות הוא שואל:

Is every woman who chooses to live with a difficult man a victim?

***

את מי שכחנו? אה כן, את פטריק בן החמש, בנם של דייויד ואלינור. פטריק הוא סוג של ‏פרי-באושים, תוצאה ישירה של מעשה אונס: אלינור הניחה לדייויד לעשות בה כרצונו פעם אחת, בתנאי שיניח לה מאותו רגע והילך.

נקודת הפתיחה העגומה הזו מעיבה, באופן סימבולי למדי, על עצם קיומו של פטריק:

His whole existence seemed to be contaminated by failure

אנו פוגשים את פטריק מספר פעמים בלבד במהלך הרומן, וכל פעם בחטף (ברומנים הבאים הוא יהפוך לדמות המרכזית, שעה שהוריו, שהולכים ודועכים מול עיניו, נהפכים לשוליים יותר ויותר.)

‏רמזתי בפוסט הראשון שכתבתי על Nevermind שבמרכז הרומן מתרחשת סצינה קצרה ואלימה שהותירה אותי בפה פעור. קריאה שניה בספרו של סנט-אוביין לא ריככה מידי את ההיתקלות החוזרת בסצנה הזו. למעשה, הקריאה השנייה דמתה לצפייה בסרט אימה שכבר ראית: אתה חצי-מצפה חצי-ממתין לרגע השיא, כשהרוצח יפתיע את הנערה חסרת האונים. אולם גם כשרגע זה סופסוף מגיע, אתה קופץ במושבך, כאילו תפס אותך לא מוכן.

חלפו חמש שנים מאז שקראתי את Nevermind לראשונה, וגם כעת לא נמצא לו או לשאר ספריו של סנט-אוביין מתרגם לעברית, וזה חבל מאוד. בכוונתי לשוב ולקרוא בשאר הספרים בסדרת פטריק מלרוז, בחודשים הקרובים. ובמידה ויזדמן, אף לדווח על רשמיי פה.

סופר, תליין

ספר יכול להסתיים בכל רגע. 

בכל נקודה, יכול הסופר לקטוע את רצף הקריאה שלנו הקוראים ולהשליכנו אל מעבר לדפי הספר, אל גב הכריכה.. 

למעשה, אנו נתונים לגמרי לחסדיו של הסופר בעניין זה, בדיוק כפי שאין ביכולתנו לשלוט במהלך העלילה של רומן או בקו המחשבה והמסקנות שיפיק המחבר מנתונים או אירועים כאלו או אחרים, במקרה של ספרות עיון. 

סופר יכול להלאות אותנו במשך מאות עמודים בפרטי פרטים או להרעיף עלינו אינסוף דמויות שוליות ועלילות משניות (ע"ע בעקבות הזמן האבוד, מאת מרסל פרוסט..)

לחילופין, יכול הסופר לקמץ בפרטים ולהעניק לקורא המשתוקק רק טעימה קטנה מפנינותיו..

לעיתים זו בדיוק המידה הנכונה (סיפור קצר יוצא דופן; נובלה מתוחכמת) והקורא נותר נפעם אחרי הקריאה הקצרה כמו אחרי ריצת 400 מטרים מהירה.. 

ולעיתים נותר הקורא וחצי תאוותו בידו, כשכל תקוותו בסיכוי הדל שהסופר ייאות לכתוב ספר המשך, בו ישלים את הפרטים שהחסיר (אם במכוון או מבלי משים לב..)

הקריאה כמוה כהתמסרות, אם כן, ואמנות הכתיבה, אולי יותר מכל אמנות אחרת (צילום, שירה, ציור, וכיוצא בזה..) היא אמנות השליטה (domination) בקורא.

ספרו של אדוארד סנט אוביין (Edward St Aubyn), לא משנה (Never Mind) נע על התפר הדק הזה שבין כניעת הסופר/מספר לסיפוק יצר הסקרנות הטבעי של הקורא, וההימנעות ממסירת מידע רב מידי, על מנת לשלוט בהתפתחות העלילה וקצב הקריאה של הקורא.

לא משנה, שראה אור בשנת 1992, הוא הראשון בסדרת הספרים על שם פטריק מלרוז, שבמסגרתה ראו אור כחמישה ספרים עד כה. רציתי לקרוא את הסדרה מזה זמן מה (בעיקר בזכות ההמלצה החמה של הסופר אלן הולינגהרסט, לו אני שומר מקום של כבוד בין הסופרים הבריטים האהובים עליי, מאז זכה ספרו The Line of Beauty בפרס הבוקר, אי שם בשנת 2004, וכן בזכות דברי השבח שחלק לסדרה הסופר האמריקאי מייקל שייבון, שספרו החדש Telegraph Avenue מחכה זה למעלה מחודש שאתחיל לקרוא בו) ולכן שמחתי כל כך כשנפל לידיי הספר וזכיתי לקרוא בו.

***

עלילת הספר מתרחשת במשך יממה אחת, בבית המידות של משפחת מלרוז שבדרום צרפת, אי שם בשנות השישים של המאה-העשרים. במהלך היממה הזו מארחים בני הזוג שני זוגות חברים, פילוסוף מזדקן וחברתו לחיים הגרים לא רחוק ממשפחת מלרוז, ובן אצולה אחר, פוליטיקאי נכשל שמגיע לוילה של המלרוזים יחד עם חברתו הצעירה, דמות שכולם, כולל בן זוגה, שמים ללעג.

בבית מלרוז שורר תדיר מתח איום. האם, אלינור, נצר לאצולה בריטית-צרפתית עשירה ככורח, מרבה לשתות וליטול כדורים נגד כאבי הראש הפוקדים אותה, מעין אסטרטגיה להימנעות מהמציאות. ואילו אביו של פטריק, דייויד מלרוז, הוא רופא לשעבר המכלה בשיטתיות את ההון הרב שאשתו קיבלה בירושה מאימה המנוחה.

גם דייויד אינו נמנע מהטיפה המרה, לפי מיטב המסורת האנגלית (Noble Savages מכנה אותם אחד ממבקרי הספרות של הניו-יורקר,) אך האלכוהול לא מצליח להכהות את הכעס העצום והבוז שהוא רוחש לכל הנעשה סביבו:

He knew that his unkindness to Eleanor was effective only if he alternated it with displays of concern and elaborate apologies for his destructive nature, but he had abandoned these variations because his disappointment in her was boundless. He knew that she could not help him unravel the knot of inarticulacy that he carried inside him. Instead, he could feel it tightening, like a promise of suffocation that shadowed every breath he took

אלינור, לעומת בעלה, בוחרת בשתיקה כאמצעי להימנעות מקונפליקט. הנה כך מתאר סנט אוביין את עולמה, בחסכון במילים שמעביר באפקטיביות את תחושת המחנק עימה היא חייה כל ימיה:

She would never know what to say because whatever she said would be wrong

באווירה זו גדֶל פטריק, שבמשך רוב הרומן הוא מעין נוכח-נפקד, ילד קטן שמשתדל להיעלם בין הרהיטים בוילה של הוריו, לא לעמוד בדרכו של אביו, שנהנה להתעמר בו כל אימת שזה עומד בדרכו (אזהיר מראש: במרכז הרומן סצינה קצרה ואלימה שהותירה אותי בפה פעור. עם זאת, כתיבתו המשובחת והמדוייקת של סנט אוביין מפצה את הקורא על הכל.)

***

The compulsion to repeat what one has experienced is like gravity, and it takes special equipment to break away from it

הציטוט הנ"ל עשוי לסייע בהבנת 'מעגל הכאב' שפטריק הצעיר חודר אליו, בעל כרחו, ועד כמה יהיה לו קשה לצאת ממעגל ההרס אליו נולד (בנקודה עצובה במיוחד במהלך הרומן אנו למדים כבדרך אגב שלידתו של פטריק היא תוצאה ישירה של אונס, בפעם היחידה שאימו 'התמסרה' לאביו, והניחה לו לעשות בה כרצונו, בתנאי שיניח לה מאותו רגע והילך. בריאיון שקראתי בעיתון הטלגרף הבריטי למדתי שסנט אוביין עצמו עבר התעללות מינית מצד אביו. פטריק מלרוז, אם תרצו, מתפקד כאלטר-אגו של הסופר, בהקשר זה.)

הרומן הקצר הזה, המונה כ197 עמודים בלבד, נקטע באופן די פתאומי בתום ארוחת הערב בה מארחים בני הזוג מלרוז את אורחיהם הלא רצויים, ועל אף שסנט אוביין חושף את הקורא, כאמור, לכמה פרטים לא קלים לעיכול במהלך הרומן, הקורא הממוצע יישאר לטעמי כשחצי תאוותו בידו (ומכאן התשוקה להמשיך ולקרוא בארבעת הספרים הנותרים שבסדרת פטריק מלרוז: Some Hope, Bad News, Mother's Milk והאחרון שבהם, At Last, שראה אור מוקדם יותר השנה.)

 

סנט אוביין מסתמן כילד הרע של הספרות האנגלית, בדומה למרטין איימיס, רק פחות טרחן. אם 'לדבר באמריקאית', הוא המקבילה הבריטית לברט איסטון אליס, רק שהוא כותב הרבה יותר טוב.. אני חושב שמהציטוטים המעטים שהבאתי כאן למעלה, ניתן להתרשם מיכולות הכתיבה שלו. מי שרוצה לקרוא עוד מוזמן לקרוא את הפרק הראשון של לא משנה פה.