‏הצגת רשומות עם תוויות מרלן האוסהופר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מרלן האוסהופר. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 10 בנובמבר 2011

הזיקנה בשלושה קולות

זיקנה. גיל הזהב. הגיל השלישי. ישישות.


הזיקנה מייצגת לעיתים קרובות בספרות (ובאמנות בכלל) נקודת מִפְנֶה בחייו של אדם. לעיתים נקודת המפנה הזו היא התחלה של תהליך של היתפכחות, השלמה והבנה, ולעיתים היא מייצגת חֲרָטָה, הכאה על חטא או התכוננות למוות.


ספר שקראתי לאחרונה, ושעסק בעקיפין בתחלואי הזיקנה, הזכיר לי שני ספרים אחרים שקראתי השנה (ספק רומנים, ספק נובלות) ושעסקו במישרין או בעקיפין בזיקנה.


***



ההכתרה שלי ((Mon couronnement מאת ורוניק ביזו (Véronique Bizot) מסופר מנקודת מבטו של ז'ילבר קפלן, אדם זקן בן שמונים, פיזיקאי לשעבר, שזוכה למעט הכרה לקראת סוף חייו. יום אחד הוא מקבל הודעה שהוא זכה בפרס על אחת מתגליותיו, שביצע לפני שנים רבות, ושערב מיוחד יוקדש לכבודו בו יקבל את הפרס המדובר.


ז'ילבר (שאיננו יודעים כלל מהו שמו עד לעמ' 84 בנובלה הקצרה הזו - סוג של מסר על האנונימיות שמשרה הזיקנה על בעליה?), מעביר את הזמן עד לרגע חלוקת הפרס בטיולים ברחובות פריז, בשקיעה בהרהורים על מהות הזיקנה בחברה מערבית המקדשת את הנעורים, ובהעלאת זכרונות מחייו הארוכים (אשתו הראשונה התאבדה ובנו התרחק ממנו מאז; אחותו לואיז נעלמה לפני ארבעים שנה יחד עם ארוסה, מיסיונר דתי, ומאז ז'ילבר חושב עליה כל יום ומתגעגע אליה).

בין לבין הוא זוכה לביקורים חטופים מבנו, שקנה את בית הכפר בו התאבדה אימו ושאביו מכר מייד לאחר מותה, וכן מעיתונאית צעירה המבקשת לראיין את ז'ילבר לגבי אחיו, סופר מצליח שכותב רומנים עבי כרס אותם ז'ילבר לא מצליח לקרוא, ובעיקר זוכה לטיפול מסור מצידה של העוזרת שלו, מדמואזל אמברונז, רווקה זקנה שדואגת לכל צרכיו של הישיש ומשמשת לו לחברה.

הספר מתקדם לאיטו עד לרגע ההכתרה, כשיממה לפני כן מתה העוזרת האהובה של ז'ילבר ולבסוף הוא מחליט לא לפקוד את האירוע שיזמו לכבודו.


***



ספר נוסף שקראתי לפני כמה חודשים (ושדיווחתי עליו כבר כאן) הוא THE LOFT, מאת מרלן האוסהופר. 

גיבורת הרומן ובעלה, הוברט, הם זוג נשוי עם שני ילדים, איזבל התיכוניסטית ופרדיננד הבכור הלומד באוניברסיטה. על אף שהוברט בן 52 ואשתו בת 48 בלבד, מתייחסת המספרת אל עצמה ואל בעלה כאל זוג זקנים שזמנם עומד לעבור והנה הם כמעט על ערש דווי..



ככלל, הספר אפוף באווירת נכאים המזכירה סרטים גרמניים או בריטיים של אחרי מלחה"ע השניה: כל הנפשות הפועלות עסוקות בהתנהלות יומיומית נטולת השראה, והחצנת רגשות או התלהבות מדבר מה הן בגדר טאבו.



מה נותר מלבד לחלום? לחמוק משאון (או השקט הרועש) של היומיום, ולהתחבא מן העולם בתוך עננה של מחשבות:


If dreaming were a job I could have made a great career out of it. In fact all my gifts are pretty useless in this world where I am obliged to live. I have to adapt myself, and when adapting becomes  too burdensome I read thrillers instead

הדמויות ברומן מתנהלות כל אחת במסלולים קבועים מראש וכמעט שאינן נפגשות: הוברט הולך כל יום למשרדו וכשהוא חוזר בערב הוא מתייחד עם ספרי המלחמה שלו, אשתו חייה את עולמה הפנימי כל היום, מורגלת לעובדת בדידותה:


It's so long since someone touched me that, if they did, I think I might splinter into a thousand little ice crystals

השראה - כשהיא באה - חייבת לבוא לידי ביטוי הרחק מעיני כל, בהיחבא.. גיבורת הרומן מסתגרת בחדר עליית הגג שלה כל אימת שהיא יכולה, רחוק מעיני משפחתה, ומציירת חרקים וציפורים, תחילה לפרנסתה, ואח"כ מתוך הרגל, או שמא דחף? ואולם היצירה, והדחף שמוליד אותה, אינם מתוארים כתהליך מהנה, או אפילו תראפיוטי, אלא יותר כתהליך סיזיפי:



My aim is to draw a bird that is  not the only bird in the world. By this I mean that anyone looking  at it must grasp this fact straight away. To date I have never  achieved this and I doubt I ever shall. Sometimes I think I’m on  the right track, but the next day I look at the drawing again and  see that the bird in question hasn’t a clue there exist other  members of its species apart from itself; so then I take the drawing  and shut it away in a drawer 
 
המבנה המעגלי של הספר, המתחיל ונגמר ביום ראשון, ללא התרחשות פיזית של ממש אלא במחשבותיה ובעולמה הפנימי של הגיבורה, משרה אווירה של סטאגנציה, חולי ומוות בספר המתאר את אוסטריה הבורגנית של שנות השישים של המאה העשרים, מדינה שעדיין מתאושת ממלחמת העולם ומהשוק התרבותי, כלכלי ופוליטי שזו הביאה בעקבותיה.

***

הספר השלישי שברצוני להציג כאן הוא יום עם מר ז'ול מאת דיאן ברוקהובן (הספר ראה אור במקור בפלמית - ברוקהובן היא בלגית ילידת אנטוורפן שחיה בהולנד מאז 1970 - וראה עד כה גם בצרפתית ובאנגלית). 

כמו שני הרומנים לפניו, גם יום עם מר ז'ול הוא רומן קצרצר או שמא נובלה (כ80 עמ') המגולל יום בחייה של אליס, זעיר בורגנית הולנדית שמגלה השכם בבוקר שבעלה ז'ול נפטר.

במקום לקרוא מייד לרשויות, אליס מבלה את היום עם בעלה המת, כדי 'לסגור איתו חשבון': לספר לו שידעה תמיד על רומן שניהל לפני שלושים שנה ומה עשתה כדי לחבל בהצלחה של הרומן הזה, ובכלל מעלה זכרונות מתקופת חייהם ביחד.

התוצאה היא רומן מאוד מינימליסטי (יש מעט מאוד 'עלילה' ברומן – רובו ככולו מתרחש בדירה הקטנה של הזוג המבוגר ובמוחה הקודח של אליס) הכתוב בכל זאת באופן שמצליח 'להחזיק' את הקורא (כל 20-30 עמודים מתרחש איזשהו 'אירוע' השופך אור על חייהם של השניים ועל הפסיכולוגיה שלה: אליס  נזכרת בירח הדבש שלה עם ז'ול בפריס ובהפלה טבעית של ולד שאירעה לה שם; השכן האוטוסיט של אליס וז'ול מבקר את הזוג על מנת לשחק שח-מט עם ז'ול, המנוח.


***

איזו אמירה על הזיקנה ניתן לדלות מהקריאה בשלושת הספרים הנ"ל? שלושת העלילות מתרחשות ברובן במקום סגור, על פי רוב בביתו של הזקן, שנהפך עם השנים ולקראת סופה של הדרך למקום מסתור ומחסה בו מתייחד האדם עם עצמו, בוחן את עבור, תוהה בנוגע לערך חייו, וכיוצא בזה. 

שניים משלושת הגיבורים הם נשים (ג'ון לנון אמר שהאישה היא האדם השחור של העולם (Woman Is The Nigger Of The World), אך האין היא לעיתים גם הזקן של העולם?)

מעניין לציין גם ששלושת הספרים הנ"ל נכתבו ע"י נשים אירופאיות (על כך שאינני מרבה לקרוא ספרים שנכתבו ע"י נשים אכתוב בפעם אחרת. לעת עתה מספיק לומר ששניים משלושת הספרים הנ"ל קראתי כלקטורות שהוצעו לי לקריאה ע"י הוצאות ספרים מקומיות ואילו את השלישי אני הצעתי כלקטורה להוצאה.) אם אומר ששלושתן מביאות רגישות ייחודית ו'אימהית' לנושא בו הן באות 'לטפל', שמא אחשד בסטריאוטיפיות? (האם לא נדרש לכך כל סופר או אמן - לדלות מבין הבוץ והתבן את הנימים העדינים ביותר ממרקמם הגס של החיים - בין אם הוא גבר או אישה?)

יום ראשון, 12 ביוני 2011

האישה שלא היתה

בThe Loft (בגרמנית Die Mansarde, הסטודיו או עליית הגג), נתקלתי לראשונה בבלוג The Asylum של חביבי John Self (שם בדוי, המושאל מספרו של מרטין איימיס, Money, תת כותרת A Suicide Note).





כשאנו שומעים על סרט או ספר גרמני, או אוסטרי לצורך ענייננו, שמתרחש בשנות השישים, זמן קצר לאחר מלחה״ע השניה והשואה, ושעוסק בזיכרון ובהתמודדות עם העבר - אנו מייד מצפים ליצירה המתמודדת עם התקופה הנאצית, עמוסה בשאלות של מוסר ואחריות קולקטיבית.

ואולם, תהליך ההתמודדות בThe Loft היא עם זיכרון הרבה יותר אישי, באנאלי לפרקים.. 


***

במהלך חייה, פרסמה הסופרת האוסטרית מרלן האוסהופר כ13 רומנים ונובלות (חמישה מהם ראו מהם בצרפתית ושניים באנגלית; בעברית עוד לא זכתה הסופרת לתרגום), אולם The Loft פורסם רק ב1969, זמן קצר לפני מותה. 


The Loft הוא רומן קצר עם עלילה פנימית עשירה.
 
על אף שהוא די חומק מהגדרה, ניתן לסווג את הספר כרומן פסיכולוגי על גבול האקזיסטנציאליסטי.


עלילת הספר עוקבת אחר שמונה ימים בחייה של אישה שאיננו יודעים מה שמה, וששיגרת יומה שלווה ונטולת דרמה, ולולא מחשבותיה ונטייתה לתהות ולהעלות ספק בכל דבר, אף בבאנאלי ביותר, הרי שהעלילה שלפנינו הייתה משמימה להחריד ודפי הרומן הקצר הזה היו בלתי צליחים בעליל.. 





***


גיבורת הרומן ובעלה, הוברט, הם זוג נשוי עם שני ילדים, איזבל התיכוניסטית ופרדיננד הבכור הלומד באוניברסיטה. על אף שהוברט בן 52 ואשתו בת 48 בלבד, מתייחסת המספרת אל עצמה ואל בעלה כאל זוג זקנים שזמנם עומד לעבור והנה הם כמעט על ערש דווי..


ככלל, הספר אפוף באווירת נכאים המזכירה סרטים גרמניים או בריטיים של אחרי מלחה"ע השניה: כל הנפשות הפועלות עסוקות בהתנהלות יומיומית נטולת השראה, והחצנת רגשות או התלהבות מדבר מה הן בגדר טאבו.


מה נותר מלבד לחלום? לחמוק משאון (או השקט הרועש) של היומיום, ולהתחבא מן העולם בתוך עננה של מחשבות:


If dreaming were a job I could have made a great career out of  it. In fact all my gifts are pretty useless in this world where I am  obliged to live. I have to adapt myself, and when adapting becomes  too burdensome I read thrillers instead 

ואולם גם הקריאה איננה יכולה לשמש כמפלט, לבריחה, שכן:


These days I read less and less. Sometimes I feel that reading was only invented to draw people's attention away from things that are really important

הדמויות ברומן מתנהלות כל אחת במסלולים קבועים מראש וכמעט שאינן נפגשות: הוברט הולך כל יום למשרדו וכשהוא חוזר בערב הוא מתייחד עם ספרי המלחמה שלו, אשתו חייה את עולמה הפנימי כל היום, מורגלת לעובדת בדידותה:


It's so long since someone touched me that, if they did, I think I might splinter into a thousand little ice crystals.

השראה - כשהיא באה - חייבת לבוא לידי ביטוי הרחק מעיני כל, בהיחבא.. גיבורת הרומן מסתגרת בחדר עליית הגג שלה כל אימת שהיא יכולה, רחוק מעיני משפחתה, ומציירת חרקים וציפורים, תחילה לפרנסתה, ואח"כ מתוך הרגל, או שמא דחף? ואולם היצירה, והדחף שמוליד אותה, אינם מתוארים כתהליך מהנה, או אפילו תראפיוטי, אלא יותר כתהליך סיזיפי:


My aim is to draw a bird that is  not the only bird in the world. By this I mean that anyone looking  at it must grasp this fact straight away. To date I have never  achieved this and I doubt I ever shall. Sometimes I think I’m on  the right track, but the next day I look at the drawing again and  see that the bird in question hasn’t a clue there exist other  members of its species apart from itself; so then I take the drawing  and shut it away in a drawer 

***

כאמור, הספר מחולק לשמונה פרקים הנמסרים כמו יומן, כאשר כל פרק מייצג יום בשבוע.


המבנה המעגלי של הספר שמתחיל ונגמר ביום ראשון, ללא התרחשות פיזית של ממש אלא במחשבותיה ובעולמה הפנימי של הגיבורה, משרה אווירה של סטאגנציה, חולי ומוות בספר המתאר את אוסטריה הבורגנית של שנות השישים של המאה העשרים, מדינה שעדיין מתאושת ממלחמת העולם והשוק התרבותי, כלכלי ופוליטי שזו הביאה בעקבותיה.





התמורה בחייה של הגיבורה האנונימית מגיעה ביום השני, כשהיא מתחילה לקבל מכתבים ובהם קטעי יומן שניהלה חמש עשרה שנים לפני ההווה הנראטיבי. המכתבים מפרים באחת את השלווה היומיומית בה שקעה ומחזירים אותה אל עבר טעון ברגשות ממנו ניסתה להתעלם במשך שנים.

 
היומן מתאר בפרוטרוט ימים אחדים מתוך תקופה של כשנה וחצי בהן שהתה המספרת במקום מרוחק מביתה וממשפחתה ד-אז (בעלה הטרי, הוברט, ובנה העולל, פרדיננד), אליו הגלתה את עצמה כשלקתה לפתע וללא כל סיבה ברורה בחֵרְשׁוּת. המספרת מתארת בפרוטרוט את אירועי היומיום במקום מסתורה באופן דומה מאוד לטקסט העוטף את קטעי היומן הקצרים, כך שמתקבל פה אפקט של יומן בתוך יומן. מפגש מקרי עם אחד מתושבי המקום מוביל אותה לאיזושהי הארה חמקמקה לגבי חייה, אך גם זו נשכחת במהרה..

הקריאה בקטעי היומן מאיימת לשבש, כאמור, את שיגרת היומיום של חיי המספרת, אולם היא מסרבת להניח למכתבים לשנות את ההווה בו היא שקועה כולה כעקרת בית ואם מסורה ובתמורה מתפתח בינה ובין שולח המכתבים המסתורי מעין ריטואל: בכל יום היא מקבלת מעטפה ובה קטעי היומן ולאחר שהיא קוראת בהם היא מעלה אותם באש - אקט שמזרז את השיכחה ומוחק את אירועי העבר.