תחושה קלה של עמימות

ספרה זוכה פרס הפוליצר של ג׳ניפר איגן, A Visit from the Goon Squad, נע ונד בנבכי תודעתי פעמים רבות מאז ראה אור ב2010, עד שהחלטתי לבסוף לתת לו צ׳אנס והזמנתי אותו מאתר The Book Depository שהפך מזה חצי שנה לאחד ממקורות המהימנים ביותר שבאמתחתי לרכישת ספרים באנגלית (בעברית ראו אור עד שניים מספריה של איגן, תסתכלו עלי והצריח).

בפתח הספר, ציטוט מתוך האפוס בעקבות הזמן האבוד מאת מרסל פרוסט (איגן מסרה בריאיון שספרו של פרוסט היה אחד ממקורות ההשראה לספרה, יחד עם סדרת הטלוויזיה המצליחה, הסופרנוס).

 

ספרה של איגן נע בין כמה עלילות, באופן שגרם לביקורת האמריקאית להכתירו כאקסא 'פוסט-פוסט-מודרני', ויש אף כאלו שהסכינו והכריזו שמדובר בקובץ סיפורים ולא ברומן, עד כדי כך רופף הקשר בין העלילות השונות בספרה של איגן.

 

במרכז הרומן של איגן, שמתרחש רובו ככולו בניו-יורק, שתי דמויות: בני סלזר, מפיק מוזיקה בכיר שהנהיג בנעוריו להקת פאנק-רוק בשם The Flaming Dildos, וסאשה, האסיסטנטית הצעירה שלו.

 

שתי הדמויות מונעות ע"י יצרים מוסווים: בני ע"י ליבידו מפותח (It was sort of a relief not to be constantly wanting to fuck someone. The world was unquestionably a more peaceful place without the half hard-on that had been his constant companion since the age of thirteen, but did Bennie want to live in such a world?) וסלידה עמוקה מתהליכי הדיגיטליזציה שתעשיית המוזיקה עוברת; וסאשה היא קלפטומנית שמנסה להיגמל: 

She was good at this, made for it, she often thought, in the first drifty moments after lifting something

 

הנראטיב של איגן אינו מתמקד בדמויות אלו בלבד, שכן הן משמשות רק כעוגן לעלילה הפתלתלה. למעשה, כל פרק ברומן מסופר מנקודת מבט אחרת, פעם בגוף ראשון, פעם בשני ופעם בשלישי, ועוסק בכל פעם בדמויות אחרות, ובעלילה המעוגנת בזמן אחר, כאשר רק לעיתים נקשר קשר קל שבקלים בין העלילות. 

 

Americans had never been richer, despite the turmoil roiling the world 

התוצאה היא בליל של קולות, שבאמצעותם איגן מנסה לחלץ איזושהי אמירה על ארה״ב, אומה גדולה שההתפכחות (disillusionment) היא אולי אחת התופעות שמתארות אותה בעשור האחרון, מאז אירועי ה11 בספטמבר (ובבחינה זו, רומנים רבים שנכתב בארה״ב מאז, אם לא כולם, נכתבו בצל המגדלים שאיבדו את צלמם.)

כתיבתה של איגן מגוונת מאוד, כאמור, ומהדהדת באופן מפתיע את כתיבתם של דאגלאס קופלנד (דור ה-X), ברט איסטון אליס (חוקי המשיכה), ג׳ונתן פרנזן (התיקונים), מרישה פסל (פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות) ואפילו גארי שטיינגרט (סיפור אהבה עצוב במיוחד) - סופרים אמריקאים עכשוייים, מוכרים חלקם פחות חלקם יותר, שמציגים בספריהם, כ״א בדרכו-הוא, את פניה העכשוויים החברה האמריקאית (נו טוב, לפחות את החלקים הלבנים ואמידים יותר שלה).

כל זאת לא בא לרמוז שלאיגן אין קול משלה, חלילה, אלא שבשל הטכניקה הנראטיבית בה היא עושה שימוש, ועל אף יכולת הכתיבה שלה שבהחלט ראויה לשבח (יש בספרה רגעי יופי רבים) - ההרגשה בתום קריאת A Visit from the Goon Squad היא שהספר חסר עמוד שידרה ושאין בו אמירה אחידה. בקירבו של הקורא מתנחלת תחושה עמוקה של פספוס, כאילו צפה בסרט הוליוודי עתיר תקציב, שניכר שבהפקתו הושקעו מיטב המעות אולם מישהו שכח לספר לבמאי שיש לסרט גם תסריט..

רגע לפני הנפילה

יותר מהנה מקריאה שניה של ספר אהוב, חזרה אל ספר שנהנית ממנו אבל עזבת באמצע הקריאה, סימניה נעוצה בליבו.

את Union Atlantic של אדם האסלט התחלתי לקרוא לפני למעלה מחצי שנה, ואף כתבתי על הפרקים הראשונים של הרומן כאן. 

Union Atlantic הוא הרומן הראשון של האסלט. קדם לו 
קובץ סיפורים קצרים בשם You are not a Stranger Here, 
שעל אף הנושאים בהם עסק: הומוסקסואלים בארון, בני 
נוער שמגלים את מיניותם, וגברים שמעולם לא התמודדו 
עם מיניותם (רואים שמישהו קרא את דניס קופר..)

העלילה של Union Atlantic מתרחשת בין שתי נקודות משבר גדולות שהתרחשו בארה"ב מאז תחילת האף השני לספירה: פוסט-9/11 ומשבר אנרון, וטרום המפולת הכלכלית של ספטמבר 2008.  

הספר נפתח ב1988, במזרח התיכון. דאג פנינג אחראי על ביטחון האוויר בספינת המלחמה וינסן (USS Vincenne) כאשר הצוות שלו מזהה ומיירט מטוס נוסעים אירני ובו 290 אזרחים. נקודת הפתיחה הזו משרתת את הספר כ'נפילה', חטא ראשוני ממנו מתגלגלת העלילה אל עבר סופה העגום והצפוי.

קפיצה חדה לשנת 2002. דאג הוא אחד מראשי בנק בשם UNION ATLANTIC. כפיצוי על ילדות של מחסור (אמו האלכוהוליסטית התפרנסה מניקוי בתים, ודאג קם יום אחד והתגייס לצבא מבלי לומר לה מילה,) דאג בונה לעצמו בית מפואר (האסלט מכנה את המבנה, 'Greek Revival Château',) לא רחוק מביתה של אמו. במהלך הרומן, דאג מסתבך בפרשיית הונאה גדולה שגורמת לערעור מעמדו וחושפת את הקורא בפני ביקורתו של האסלט לגבי הגוורדיה הכלכלית האמריקאית שהתנהלה לאורך שנות האלפיים בחוסר אחריות וחשפה את הציבור בפני סכנות שלא היה מודע להן, ושרק המדינה הצליחה להתירן, באמצעות התערבות כלכלית מסיבית (הרומן נכתב לפני המשבר הכלכלי של ספטמבר 2008 אך פורסם רק בשנת 2010).

בשכנות לדאג גרה שרלוט גרייבס, מורה להיסטוריה שהוצאה לגמלאות מוקדם מן הצפוי בשל דעותיה הלא רווחות ועקשנותה לדבוק בהן בתכנית הלימודים שהעבירה לתלמידיה. שרלוט נחושה להילחם בדאג, שבנה את ביתו על קרקע שהייתה שייכת בעבר לסבה. גרייבס, שחיה בגפה יחד עם שני כלביה, ווילקי וסאם (גרייבס מדמיינת לעיתים קרובות שהכלבים, שלובשים את דמויותיהם של הכמרים מלקולםX  והכומר הפוריטני קוטון מאת'ר, ממובילי צייד המכשפות בסאלם) היא אחת הדמויות היותר מעניינות בספר, וסביבה נטווית רוב יכולת הכתיבה הייחודית של האסלט, שנוטה לעיתים קרובות לפיוטיות.

המאבק בין השניים, שממלא את רוב עלילת הספר, הוא מאבק בין ישן וחדש, בין אמריקה של האבות, חדורת הערכים, ובין זו החדשה, החמדנית, חסרת המעצורים. הנה כך מתאר האסלט את ביתו של דאג, שנראה בעיניה של גרייבס כחלק מתופעה רחבה וחסרת מעצורים של התפוררות הערכים:

Over the last year, as it was being built, she had often reminded herself that the house was merely the furthest and most galling advance of the much larger intrusion, the one that had begun decades ago, first at a distance, a sighting here or there, a fancy stroller in the library stacks, a concern for caloric totals voiced over the meat counter. More recently had come the giant cars, the ones that looked as if they should have gun turrets mounted on their roofs, manned by the children glaring from the backseat. For years the news had made so much of bombings in the Middle East, and of course in dear old New York now as well, and of the birds of prey we released in retaliation but they never mentioned the eyes of the wealthy young and the violence simmering numbly there. She had seen it at school, the way her students had grown pointed, turned into swords wielded by their masters. As soon as she began speaking of such things openly the principal had gone to the retirement board and they had got rid of her. Nearly forty years of teaching history to the children of this town and they had hustled her out for speaking the truth

דאג (ובני דורו) מייצגים בעיניה של שרלוט, אם כן, את כל מה שנורא ביותר עלי אדמות. בניגוד אליו מוצאת המורה המזדקנת נקודת אור קטנה בדמותו של נער צעיר בשם נייט פולר, תלמי תיכון בשנת הלימודים האחרונה ללימודיו, המגיע לתגבורים אצל שרלוט, ואט ואט מתחבר עימה:

He attended to her words as if it weren't only the content that mattered. Toward the end of her years at school, even her better students had become mere harvesters of fact, unwilling to be transformed by what they might learn. They were closed to that higher ambiguity that came only from observing at close range a person compelled by knowledge, someone who might show by example how one's first self, illiberally imposed, could be given up in favor of the chosen course. But not this young man, It wasn't that his few questions had been all that penetrating, and indeed his being impressed by the intruder's mansion had struck her nearly dumb. But he considered her arguments; he followed the rhythm of her words. A generosity of attention. That was the heart of it

כפי שנרמז לעיל, נוצר משולש של יחסים בלתי-אפשריים בין דאג, שרלוט וניק, כאשר כל אחד מנסה לקנות חזקה על הנער הצעיר והמבולבל. דאג וניק מתחילים לנהל קשר המבוסס בעיקר על יחסי מין (הצעיר מפתה את המבוגר, והמבוגר, בתורו, משתמש בצעיר ככלי ניגוח בשכנתו היריבה).

כמו בכל רומן טוב, אין כמובן מנצחים, ושני הצדדים יוצאים מופסדים מן המאבק, כאשר האמצעי (ניק) נדפק מכל הכיוונים.. הנה כך מתאר האסלט את שימושו של דאג בנייט כאינסטרומנט, באופן הגובל בפטישיזם ובסאדיזם:

This was the thing - why he kept him around. To tackle a male body, one like his own boyish self, to push it and get at it, his dick and this fucking just a means to the end, To fuck weakness, to pummel it

***

אם נדרשת השוואה, הכתיבה של האסלט היא שילוב בין נטייה לאמירות גדולות נוסח טום וולף וביקורת חברתית מגובה בעיסוק בפרטי הפרטים שמרכיבים את הקיום היומיומי, נוסח ג'ונתן פראנזן). ככלל, האסלט שולט היטב במדיום הרומן (סופרים שמתחילים את דרכם עם סיפורים קצרים מיטיבים בד"כ בכתיבה של אפוסים גדולים יותר).

עד שהספר יראה אור בעברית (אם אכן יראה אור בעברית..) אפשר ליהנות מכתיבתו של האסלט בשפת המקור, באנגלית. ספר מומלץ.

Let the Great World Spin

כשהייתי בן שמונה, לקחו אותי הוריי לירושלים, לצפות בפיליפ פטי, אמן ההליכה על חבל הצרפתי, חוצה את גיא בן הנום על גבי כבל שנמתח מסינמטק ירושלים להר ציון. למרות הסהרוריות שלוותה אותי בד"כ באירועים כאלה (לילות יפו, פסטיבל חוצות היוצר בירושלים, עשרות דוכנים עמוסי אטרקציות והופעות ג'אז אל תוך הלילה), נחרך האירוע הזה איכשהו בזיכרון שלי כאקט מכונן, ופיליפ פטי הצטייר כדמות החוצה מקום וזמן, אל-אנושית.

במרכז ספרו האחרון של קולום מקאן, Let the Great World Spin (או שמא בשוליו, עוטף את שלל העלילות המעטרות את הספר) ניצב פיליפ פטי, שמתח כבל בין שני בנייני התאומים בבוקר ה7 באוגוסט 1974 וחצה את החלל שביניהם מספר פעמים, תוך שהוא קופץ, נשכב, מדלג ומהתל בקהל שלרגליו ובשוטרים שעמדו בשולי גגות הבניינים.

האירוע הזה מתואר בספרו של מקאן כציר עלילתי סביבו נעות שאר העלילות.

פטי עצמו אינו מוזכר בשמו, אך האירוע שיזם, חציית החלל בין בנייני התאומים, מתוארת בפרטי פרטים.

ניו יורק של שנות השבעים היא מקום מתפורר, מעין מיקרוקוסמוס של אמריקה, השרויה למעלה מעשור במלחמות רבויות דם ושערוריות פוליטיות מבישות (ווטרגייט והתפטרותו של הנשיא ניקסון). העוני בכל מקום, הפשע פושה ברחובות ונרא שאין שום מוצא מכל זה.

Let the Great World Spin עוקב אחר תשע דמויות ומהלך חייהן סביב ה7 בוקטובר 1974. החבל שמותח פטי בין מגדלי התאומים כמו מחבר בין העלילות האלה.

זהו מסוג הספרים שהאמריקאים אוהבים לחלק לסופריהם פרסי פוליצר. מולטיפוקליות או רב תרבותיות הפכו מזמן לשם דבר בספרות האנגלית, בעיקר מסוג האינסטנט. שזור כמה סיפורים, קשר בין קצותיהם והרי לך רומן.

אלא שמקאן עושה זאת בחן, למרות הכבדות השוררת ברוב העלילות הקצרות המעטרות את הרומן. הכתיבה שלו לעיתים קרובות לירית, ויש לו גישה מיוחדת לתיאור נפשן של דמויותיו.

כל עיסוק במגדלי התאומים מאז ה11 בספטמבר הופך לעיסוק בטראומה, לחיטוט בפצע פתוח. אולם קשה לקטלג את Let the Great World Spin כרומן פוסט-9/11. בעיקר משום שכל האירועים המתוארים בו מתרחשים בשנות השבעים של המאה העשרים. אם בכל זאת נידרש להציב אותו ביחס לאירועי היום ההוא, הרי שזהו רומן פרה-9/11 מובהק, והאירועים המתוארים בו כולם כמו מקדימים את ההיום ההוא, פוערים תהום מתחת לאסון, צופים את בואו.

Mc Solar

רומנים גדולים (לפחות אלו הנכתבים בידי גברים), עוסקים לעיתים תכופות ב'נפילת האדם'.

לעיתים תכופות האדם הוא גבר, ולעיתים תכופות יותר, גבר בגיל העמידה.

כך ב"הזר" לאלבר קאמי, או ברומנים של סופרים אמריקאים כמו טום וולף, שספרו "גבר במלואו" (במקור, A man in Full) עוקב אחר נפילתו ועלייתו מחדש של טייקון נדלן, או סול בלו, שספרו 'תפוס את היום' (במקור Seize the Day או Carpe Diem בלטינית) עוסק ביום בחייו של שחקן כושל בשנות הארבעים לחייו. כך גם ברומנים של סופרים אנגליים, רציניים פחות אך עם כוונות דומות, כמו מרטין איימיס עם "כסף", וספרו החדש של איאן מקיואן, Solar.

מאז ה11 בספטמבר, נוסף נדבח חשוב לרומנים מן הז'אנר הזה, ועל כתפיו של ה'אדם' נח לעיתים קרובות גם גורל האנושות כולה.

סקירה ביבליוגרפית קצרה של הישגיו הספרותיים של מקיואן עד עצם היום הזה מעלה כי מאחורי הסופר הבריטי למעלה מעשרים שנות קריירה (מקיואן פרסם את ספרו הראשון, קובץ סיפורים,First Love, Last Rites , כבר ב1975) וכי מאחוריו 12 רומנים, 2 ספרי ילדים, 3 מחזות ואורטוריה אחת.

האם הוא במחצית דרכו? האם לקראת סופה? Time will tell...

הבלוג גילה את מקיואן, יחד עם רוב קוראיו מחוץ לתחומי ה'ממלכה המאוחדת', ב2001, נקודת מפנה בקריירה שלו, כשפרסם את כפרה, רומן 'היסטורי' ו'חברתי', שעקב אחר התגלגלותו של סיפור אהבה בלתי אפשרי בין נערה מן המעמד הגבוה ובחור מן המעמד הנמוך ערב מלחמת העולם השניה (הרומן זכה לאדפטציה הוליוודית למדי ב2007, בכיכובה של 'כוכבת הקאריביים', קיירה נייטלי).

כאמור לעיל, Solar הוא הרומן ה13 במספר של מקיואן, והרביעי מאז כפרה (בלט מאז "שבת", שעקב אחרי יום בחייו של הנרי פרון, מנתח עצבים, ערב הפלישה האמריקאית, בתמיכה בריטית מלאה, לעירק.

Solar עוקב אחר מעלליו של מייקל בירד, זוכה פרס נובל לפיזיקה, לאורך תשע שנים, מתחילת העשור השישי לחייו ועד לסופו.

מייקל, שזכה בפרס היוקרתי למעלה מעשרים שנים לפני תחילת ההווה הנראטיבי של הרומן, הוא Has been הנדרש להמציא את עצמו מחדש כדי להישאר רלוונטי.

ההראה מגיעה בדמות פיזיקאי צעיר, טום אלדוס, שפותח בפני מייקל המיושן צוהר לעולם של אפשרויות: אנרגיה סולרית, פוטוסינטיזה, פוטו-וולטאי. לרגע עתידו המקצועי והאינטלקטואלי של בירד נראה מובטח.

כמו רומנים נוספים העוסקים ב'משבר גיל המעבר', גם Solar הוא מעין גירסה נוספת ל'מעשיית חג המולד'. גיבורי הרומנים האלו מוצגים לעיתים תכופות כרודנים מבולבלים שזורעים הרס באשר יפנו, לא מודעים למעשיהם, עד שרוח אדיבה חושפת בפניהם את איוולתיהם ואלו משנים בתמורה את דרכיהם.

אולם מייקל בירד הוא מיזנטרופ. מגעיו עם בני אדם מוצגים כאירועים חד-צדדיים, כשתועלתו של בירד מהם תמיד על העלינה.

חסר תקנה, הוא מתנהל בגחמתיות, כובש פסגה אחר פסגה בדרכו אל העושר וההצלחה.

אלא שטבע הדברים תמיד להשתבש, וכל בא רודן על תיקונו.

עד כאן הספויילרים..

Solar הוגדר על ידי מקיואן כ'רומן קומי', אלא שמעבר לכתיבה משעשעת לעיתים ושנונה לעיתים תכופות יותר (ספרות בריטית טובה נוטה לעיתים תכופות לשנינות יתר), לא מדובר ברומן קומי במיוחד.

גם לא מדובר באחד הרומנים היותר טובים של מקיואן (לפחות לא מאלה שקראתי).

עם זאת מדובר בקריאה נעימה.

9/11 עדיין כאן

Outsize buildings cast the shadow of their own destruction before them, and are designed from the first with an eye to their later existence as ruins

Winfried Georg Sebald

לFalling Man, ספרו האחרון של ג'ון דלילו וניסיון ההתמודדות הספרותי שלו עם אירועי ה11 בספטמבר, הגעתי באיחור מה של כשנתיים. האיש הנופל יכול להיות גיבור הספר, קית' נוידקר. הוא יכול גם להיות האדם האלמוני שצנח אל מותו באותו בוקר, בשעה 9:41:15 ושהונצח ע"י הצלם ריצ'רד דרו, העיתונאי טום ג'ונו ומאוחר יותר בסרט תיעודי ע"י הנרי סינגר.

לאמריקאים יכולת התמודדות מוגבלת מאוד עם אסונות בקנה מידה לאומי, לפחות במישור הספרותי. 9 שנים אחרי אירועי ה11 בספטמבר, ניתן לספור על יד אחת את הספרים האמריקאים המתמודדים באופן ישיר עם אירועי היום ההוא. גם אלו שראו אור מעידים יותר על הבעייתיות הניכרת ביכולת ההתמודדות של האומה הגדולה עם האירועים מאשר על ניצנים של הבנה והתפכחות.

כך Extremely Loud and Incredibly Close ה'מתיילד' של ג'ונתן ספרן פויר, העוסק בהתמודדותו של ילד קטן, בן 9 לערך, עם אובדן אביו ששהה באחד המטוסים החטופים באותו בוקר.

גם הנובלה הגראפית של ארט שפיגלמן, In the Shadow of No Towers (אפשר לקרוא את 48 העמודים המעטרים את הספר גם כסיפור קצר), איננה מרחיקה לכת מניסיו התמודדותו של פויר, ומחווירה לעומת הכרך הכפול של מאוס, שעסק באירועי מלחמת העולם השניה והשואה מנקודת מבט מקורית ביותר, גם אם לכאורה אינפנטילית למדי.

גם במישור ה'רשמי' יותר הדברים אינם מעידים על התבגרות יתרה.

דו"ח הוועדה לחקר אירועי ה11 בספטמבר (שראה אורה כשנתיים וחצי אחרי 'אסון התאומים') יצא במהרה גם במהדורה גרפית (למעשה, ספר קומיקס לכל דבר), וכן כסרט DVD.

גם 'אסון הקטרינה' שפגע בניו אורלינס סוכם היטב ברומן הגראפי של דייויד אגרס, Zeitoun.

לאמריקאים פסינציה חסרת פרופורציה עם הקומיקס (עוד על כך בפוסט נפרד). נדמה שאם הדברים לא מוגשים בפורמט של קריקטורות וטקסט הניצבים בתוך ריבועים קטנטנים, הדימיון והשכל הישר נאטמים כליל והניסיון להבין כושל.

גם ספרים שנכתבו ברוח פוסט-9/11, כמו שבת לאיאן מקיואן, Netherland לג'וזף אוניל (שכבר סוקר בבלוג זה) או ספרו של קן קלפוס, לוקים בחסר ואינם מספקים את יצר ההבנה האנושי הטבעי העולה בעקבות אירועים כה מכריעים.

ואולי האמריקאים, במודע או לא במודע, פשוט מאמצים לחיקם את אמריתו של אדורנו, בפאראפראזה על יכולות ההתמודדות האנושית עם טראומה: "לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות".

ניתן לראות מן הכתוב לעיל כי אלו שבכל זאת שולחים ידם אל העט עושים זאת בזהירות ובמתינות, מבועתים מממעמד ההתמודדות עם מה שהפך לאחד הטאבואים הגדולים של המאה ה21.

ספרו של דלילו נע בזהירות בין ניסיונות ההתמודדות הנ"ל.

במהלך ראשוני (ובלא מעט פוליטיקלי-קורקטיות) הוא מספר את סיפורם של שני אנשים; התליין והקורבן; המפגע והנפגע; הזר שבא להרוס והמקומי שחייו נהרסים.

במהלך מעניין מאוד (אם כי די פסימי במהותו) דלילו מנסה לשרטט דיוקן של חיים אמריקאיים טיפוסיים (או לפחות ניו-יורקיים) לפני ואחרי האסון.

התוצאה: אין הבדל גדול.

כשם שהבניינים הגדולים הטילו את צל ההרס שלהם לפניהם, כך גיבורי הספר מסתובבים בעולם כשנפילתם צפויה מראש, אורבת בכל פינה.

התמודדותו של דון דלילו עם מאורעות ה9/11 אולי אינה תואמת את ממדי האסון וצריבתו בתת-מודע האמריקאי, אך היא נראית, לפחות לעת עתה, אחת ההתמודדויות היותר בוגרות של הספרות האמריקאית עם נפילתם של התאומים.

הפצע אמנם נותר פתוח, אך הוא מתחיל להחלים.