רחוק מהבית

את קובץ המאמרים של הסופר ה ניגרי-אמריקאי טג׳ו קול, Known and Strange Things, רכשתי כמעט לפני שנה, וגם הקדשתי לו כמה פוסטים, אך למען האמת קראתי רק מתי-מעט מ-54 המאמרים שפורסמו בספר. עד לאחרונה. 

במקרה, או לא, לקחתי עימי את קובץ המאמרים של טג׳ו קול לנסיעה לארץ לפני שבועיים. התעמקתי בכמה מאמרים והתקדמתי בתוך הספר עד שנתקלתי במאמר בשם Far Away From Here, שפורסם לראשונה בעיתון ה-New-York Times בספטמבר 2015.

המאמר הוזמן מקול ששהה אותה תקופה בציריך, אחרי שזכה במלגה מטעם ה-Literaturhaus השוויצרי, שכללה לינה וכלכלה לתקופה של שישה חודשים.

קול התכוון לנצל את התקופה לכתיבה על לאגוס שבניגריה, העִיר בה בילה את כל שנות ילדותו ורוב שנות נעוריו. אך הוא מצא את עצמו מתרחק משולחן הכתיבה. הנוף שנשקף מחלון דירתו החדשה זימן אותו והוא לא יכול אלא להיענות לקריאה:

I was familiar with the extremes of city life: the crowds, the traffic, the energy, the crime. But nature’s extremes, of violent weather or vertiginous terrain, were unknown to me. Those mountains, visible from my desk, were faint and blue in the distance, not particularly imposing. But already they beckoned

יחד עם המצלמה שלו (קול הוא צלם חובב. על כריכת הספר דברים מוכרים ומוזרים קובצו יחדיו כמה תמונות שצילם בשוויץ ובאפריקה. ואילו Blind Spot, ספר שכולל מעל למאה צילומים שלו, לצד טקסטים קצרים שכתב, ראה אור בחודש יולי בשנה שעברה) הוא החל לתור את שוויץ לאורכה ולרוחבה.

עבור הטַיָּל-קול, השיטוט הוא פעולה שכלתנית. הרגלים צועדות, לעיתים אתה נעזר בידים כדי לטפס או להיאחז במשהו. אך המוֹחַ לא מפסיק אף-פעם לעבוד. הוא כל הזמן מעבד נתונים, משער הַשְׁעָרָות, מנסח הצהרות.

I had a notion: If I could understand the mountains, I could understand the country

***

קול נושא עימו אישזהו מִטְעָן כשהוא עובר לגור בשוויץ. מטען שלא ניתן להתעלם ממנו: 

Switzerland: The place comes with an easy set of mental associations. But I suspected there was more to it than its reputation for calendar-pretty landscapes, secretive bankers and regular trains

ומאוחר יותר, בעת סיור בעיירת הספא לויקרבאד, הוא נזכר בסופר האפרו-אמריקאי ג׳יימס בולדווין, ששהה גם הוא בעיירה בשנות החמישים של המאה-העשרים:

James Baldwin wintered in Leukerbad in the 1950s. Later he would write, ‘‘From all available evidence no black man had ever set foot in this tiny Swiss village before I came’’

הנוף כמעט אף-פעם לא נֵיטְרָלִי. 

נקודת ההתחלה של קול בשוויץ היא של תחושה זָרוּת  אמריקאי ממוצא ניגרי, ושחור. הוא גר במקום זר, אך הוא מנסה לזהות בו משהו מֻכָּר. 

בעל-כרחו הוא מוצא את עצמו מתעמת עם שאלות של שייכות וגעגועים. געגועים במובן של כמיהה לשוב למקום מֻכָּר, לאזור של נוחות בו הגוף לא מרגיש זר.  

אך מהי אותה כמיהה? מה המשמעות של תחושת זרות וחוסר-שייכות במקום אחד, ומאידך הִתְאַוּוּת למקום אחר?

The German word for homesickness is heimweh. Legend has it that Swiss mercenaries from the 15th century onward, dispersed throughout Europe to fight foreign wars, were hardy soldiers susceptible to few weaknesses. But they missed home with a deranging intensity, longing for the high elevation of their cantons, their clear lakes, their protective peaks. This feeling they called, in their Swiss German, heimweh. The intense psychosomatic disorder was first treated in 1688 by the Swiss physician Johannes Hofer, who also gave it the Greek name ‘‘nostalgia.’’ It entered the English language in the late 18th century as ‘‘homesickness.’’ 

מעניין שקול מתייחס לתחושת הגעגועים-הביתה כהפרעה פסיכוסומטית חמורה, משהו שמפריע להתנהלות היומיומית. משבש את ההלך התקין של החיים. 

אך למה בעצם אנו מתגעגעים כשאנו ׳מתגעגים הביתה׳? 

The term ‘‘at home’’ describes both a location and a state of being. You can stay at home or feel at home, and often those two notions coincide. But what about when they don’t?  

I never felt Swiss. I never felt like moving to Switzerland. The appeal was all in the awayness of it, the estrangement that one could count on.

אני מזדהה מאוד עם ההצהרה הזו. לפני למעלה משנתיים עברתי עם משפחתי לגור בברלין. זה לא היה מעבר מתוכנן. לא תכננו אף-פעם לגור בבירה הגרמנית, או בכל עיר אחרת בגרמניה. אולם ממש כמו קול גם אני קיבלתי הצעה שהיתה טובה מידי כדי לסרב לה. ומשנעניתי לה, הייתי צריך ללמוד ולחיות עם המשמעות שלה. לאט לאט.

זהו תהליך מאוד שכלתני. פעמים רבות אני מסתכל סביבי ושואל את עצמי: ׳מה אני בעצם עושה פה?׳ או ׳מה לי ולמקום הזה?׳ 

מצד שני, כשאני מבקר בישראל עולות אצלי פעמים תכופות אותן שאלות בדיוק..

אני לא מתגעגע לישראל. אין בי טיפה אחת של ׳געגועים-הביתה׳. אני חי בגרמניה היום לֹא מֵאַהֲבַת מָרְדְּכַי, אֶלָּא מִשִּׂנְאַת הָמָן.

כנגד הגעגועים-הביתה מציב קול דַּחַף שני. הפוף. 

Heimweh, having been absorbed into standard German, acquired an antonym, fernweh. Fernweh is a longing to be away from home, a desire to be in faraway places. Fernweh is similar to wanderlust but, like heimweh, has a sickish, melancholy tinge. Wanderlust is rooted in the German Romantic tradition and is strongly tied to walking out in, nature. Think of Caspar David Friedrich’s paintings of a lone hiker in spectacular landscapes, communing with the overwhelming greatness and intricacy of nature. Fernweh is a bit more imprecise. One simply wishes to be far away. Fernweh: the syllables sigh 

Fernweh - אתה פשוט רוצה להיות רחוק. כל מקום אחר עדיף על הבית. כל מקום חדש עדיף על המקום המֻכָּר.

***

במקרה, או לא, לקחתי עימי את קובץ המאמרים של טג׳ו קול לנסיעה לארץ לפני שבועיים. אתה לוקח איתך ספר לנסיעה כדי למלא חלל ריק. כדי להרוג זמן. כדי להמשיך ולהאזין למישהו שהתרגלת לקולו. כדי שיהיה עימך משהו מֻכָּר במקום זר. 

כתיבה סביב הכתם העיוור

To look is to see only a fraction of what one is looking at. Even in the most vigilant eye, there is a blind spot. What is missing? 

המאמר האחרון בספרו של הסופר הניגרי-אמריקאי טג'ו קול, Known and Strange Things, נקרא Blind Spot וקול מספר בו כיצד התעורר בוקר אחד באפריל 2011, חודשיים אחרי פרסום ספרו Open City, במצב של עיוורון חלקי. במהלך אותה יממה הלכה ראייתו והידרדרה עד שהגיע למצב של אובדן ראייה כמעט מוחלט. ואולם, כשם שאבדה בבוקר, כך חזרה ראייתו לעת ערב.

It's called big blind spot syndrome. It's a young man's disease

מסביר לו רופא-העיניים אליו הוא פונה כדי לקבל חוות דעת.

קול משתמש בתופעה כדי להרחיב ולדבר על מגבלות הכתיבה:

When we write fiction, we write within what we know. But we also write in the hope that what we have written will somehow outdistance us. We hope, through the spooky art of writing, to trick ourselves into divulging truths that we do not know we know

אך מהו הכתם העיוור (blind spot) עליו כותב קול?

באזור הכתם העיוור שבעינינו לא קיימים תאים קולטי אור. כתוצאה מכך, המוח אינו מקבל מידע מחלק קטן משדה הראייה של כל עין והוא משלים מידע באמצעות העין השנייה. לכן, בתפיסה החזותית שלנו אנו כלל לא מבחינים בקיומו של הכתם העיוור. הוא מעין נוכח נפקד בחיינו.

גם ב-Open City מתאר גיבור הספר ג'וליוס, רופא במקצועו, את מגבלות הפסיכיאטריה כך:

Most of the work of psychiatry was a blind spot so broad that it had taken over most of the eye. What we knew [...] was so much less than what remained in darkness, and in this great limitation lay the appeal and frustration of the profession

מה אנו מחמיצים כשאיננו עוצרים להתבונן סביבנו, ממש להתבונן ולהפנים? והאם המבט החטוף במשהו שהוא במהותו רגעי, כלומר כזה שחולף בן-רגע, מספיק? הכתם העיוור הוא כל מה שאנו מחמיצים בחיינו, אומר טג'ו קול, כשאנו לא עוצרים וסופגים את הרגע.

***

I am a camera with its shutter open, quite passive, recording, not thinking. Recording the man shaving at the window opposite and the woman in the kimono washing her hair. Some day, all this will have to be developed, carefully printed, fixed

Christopher Isherwood

ממש בימים האחרונים ראה אור ספר חדש מאת טג'ו קול בשם Blind Spot, ספר מהודר בכריכה קשה שכולל כ-150 תמונות שקול צילם בעצמו, ולצדם טקסטים קצרים, פרי עטו של הסופר. כל תמונה והטקסט הקצר שמלווה אותה צולמו במקום אחר בעולם, משיקגו וניו-יורק בארה"ב, דרך פריס, לונדון, ציריך וברלין באירופה, ועד ללאגוס וניירובי שבאפריקה (ולמי שתוהה, אין תמונות מירושלים או תל-אביב, אך יש כמה תמונות מביירות שבלבנון.)

כסופר ומסאי שמפרסם בקביעות גם מאמרים ב-New York Times מבטו של קול ייחודי ואנליטי במיוחד. אולם הוא מעיד שהתמונות שהוא מצלם מאפשרות לו נקודת מבט נוספת על המציאות, מעין 'השלמת תמונה':

They are stilled moments, fragments from a much bigger experience, a film that could only have been captured with a camera attached to my head

התמונות והמחשבות שנלוות אליהן הן גם דרך לתעד ולקבע רגעים שהיו הולכים וודאי לאיבוד בים הזיכרונות שצבר בתקופה קצרה יחסית, במהלך מסעותיו ברחבי העולם, בעקבות אירועי יחצנות לספריו או כשהשתתף בכנסי ספרות בינלאומיים.

באופן אישי אני תמיד מתייחס אל המצלמות הכבדות שתלויות על צוואריהם של תיירים כסוג של עול (במיוחד בימינו, כשכל טלפון חכם מכיל גם מצלמה איכותית..) אולם קול מציג את המצלמה כתוספת הכרחית עבור איש הרוח, שמבקש לחקור את הנעשה סביבו, ולהבין את סביבתו:

In each place I have travelled, I have used my camera as an extension of my memory. The images are a tourist's pictures in this sense. But they also have an inquiring feeling to them and, in some cases, showed me more about the place than I might have seen otherwise

בו-בזמן, קול רואה במצלמה דווקא אמצעי הסוואה:

There is a way in which having the camera makes me more free. It is a kind of invisibility cloak, especially when you are on a strange street far from home

***

אחת הסיבות להצלחה של רשתות חברתיות כמו אינסטגרם, המאפשרות לחבריהן להעלות צילומים הישר מהטלפון הנייד, רגע אחרי ש׳נלקחו׳, הוא הניסיון, שנדמה עקר לפעמים, לעצור את שעון הזמן, לתעד את הרגע החולף.

מה שמחזיר אותי למונח הרגע המכריע (The Decisive Moment) שהזכרתי בפוסט הראשון שכתבתי על קול, לפני כמעט שש שנים. רגע זה מתאר את פעולתו של הצלם ככזו המתרכזת בנקודת זמן קריטית, בה משולבים יכולת הראייה וההתבוננות של הצלם עם האירועים וההיסטוריה במהלכם של החיים.

לצד תמונה שצילם בניו-יורק, קול כותב:

On Instagram, the ones who see what you saw are called your followers. The word has a disquieting air

***

All cities are places where traces remain of things that happened - Berlin is a compressed instance of the phenomenon, a synecdoche for organised and disorganised violence, a sign that reads "sign here"

מיד אחרי שרכשתי את הספר, מתוך סקרנות, דפדפתי בדפי הספר והתעכבתי על חמשת הצילומים שצילם קול בעיר ברלין, ושליווה בטקסטים קצרים, עגומים משהו ברובם.

בחלק מהטקסטים, קול מפרש את מה שנראה בתמונה הסמוכה ומוסיף ביאורים (כמו במקרה הנ"ל.) במקרים אחרים, תמונה אבסטרקטית יחסית משמשת לו כר למחשבה עמוקה יותר, אקזיסטנציאליסטית משהו, על מהות המקום בו היא צולמה, או ההיסטוריה שלו.

ובמקרים אחרים, נדמה שאין שום קשר בין התמונה לטקסט שנלווה אליה, חוץ אולי מאסוציאציה שחלפה במוחו של הסופר.

***

בטקסט קצר שמלווה התמונה שצולמה בעיירה קטנה בארה״ב בשם מקמינוויל אנו למדים, כבדרך אגב, שאביו של קול נאסר בעוון מספר עבירות קלות שביצע, ושבמשך כמה שנים במהלך שנות ילדותו נהגה אימו להסיע אותו ואת אחיו לבקר את אביהם בבית-הסוהר.

במידה רבה הספר הזה מספק הצצה לעולמו של סופר, שטון הכתיבה שלו כן וייחודי, ושמידה לא מבוטלת של ענווה משתקפת מכתיבתו. באחד מהטקסטים בספר קול מודה, באקט של ביטול-עצמי מובהק, כי:

What is seen is greater than what the camera can capture of it, what is known is finer than writing can touch

במשפט הזה לבד, יש מספיק להביא סופר או צלם, כל אמן למעשה, לכדי ייאוש מוחלט.