סיכום שנה... אחרת

הנה (עוד) שנה אזרחית מגיעה לסיומה, ובמקום שרוב אמצעי התקשורת הווירטואליים מקדישים את מרצם לסיכום ההישגים הספרותיים של השנה שהנה היא בשאריותיה האחרונות, אקדיש אני את היריעה, באקט מחאתי משהו כנגד שנה של קריאה שלא נשאה פירות רבים מידי, דווקא לספרים שלא קראתי השנה.

על מנת לפשט את העניין, וכדי לא לצאת טרחן מידי, כבשנים עברו, אחלק את שבעת הספרים הנבחרים לשתי קטגוריות.

בקטגוריה הראשונה, ספרים שרכשתי השנה ושסביר להניח שאקרא מתישהו במהלך השנה האזרחית הבאה:

1. Telegraph Avenue - מייקל שייבון

הרומן השביעי במספר של הסופר היהודי-אמריקאי הצעיר ומוכשר, אחד הקולות המקוריים יותר בארה״ב היום (הגם שנדמה לעיתים שהוא פוזל אל עבר המיינסטרים הספרותי) מוקדש, כשמו, לשדרת טלגרף, רחוב במדינת קליפורניה. 

כמו כל רומן אמריקאי גדול שמכבד את עצמו, תמצאו פה שלל דמויות, ואפילו הופעת אורח של סנטור צעיר ושאפתני בשם ברק אובמה, שבשנת 2004 סוחף את סיעת הדמוקרטים בנאום חוצב לבבות. 

העותק שלי, על 468 עמודיו, מחכה בסבלנות כבר קרוב לחודשיים, שאתפנה להקדיש לו קצת זמן. מי מכם שכבר קרא ספרים של שייבון (ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי, איגוד השוטרים היִידים) יסכים איתי בוודאי שכתיבתו מענגת ומעוררת לא פעם הערצה. מי שמתעצל לקרוא באנגלית יתנחם בכך ששדרת טלגרף הוא מועמד וודאי לתרגום לעברית, בוודאי ע״י הוצאת ע״ע.

2. Hitch-22 - כריסטופר היצ׳נס

הסופר ועיתונאי כריסטופר היצ׳נס הלך לעולמו בדצמבר 2011, ואף שתהליך גסיסתו תוקשר היטב עוד בחודשים האחרונים לחייו (היצ׳נס תיעד על גבי מיטב המגזינים האמריקאיים כל שעל ושעל בטיפולים הכימוטרפיים שנאלץ לעבור עקב מחלתו בסרטן הוושט, תוצאה ישירה של חיים רוויי סיגריות ואלכוהול..) נדמה שמותו הותיר חלל די גדול שהתקשורת הבריטית והאמריקאית ניסו למלא באמצעות אינסוף כתבות הומאג׳ לאיש הזה, שכתב במהלך חייו כמעט על כל דבר העולה על הדעת. 

Hitch-22 היא אוטוביוגרפיה של חיים רוויים בכתיבה ובניסיון. הספר ראה אמנם אור כבר במחצית השניה של 2010 אך הוא מעלה אבק על מדפי ספרייתי זה למעלה משנה ואין חודש חולף שאינני מרים אותו, מאבק אותו קלות ומבטיח לו במלוא הרשמיות שבוא יבוא היום, והנה הוא כבר קרב, בו אחל לקרוא בו. 

ספק רב אם הספר יראה אור בעברית, בעיקר בשל הפרקים העוסקים ביחסיו של היצ׳נס עם גדולי ספרות אנגליים כמו המשורר פיליפ לרקין או הסופר מרטין איימיס. אך לשם הרוח האוניברסליות אקדים ואומר שגם שועי עולם כמו מרגרט תאצ׳ר או ביל קלינטון שהזדמן להיצ׳נס להכיר באופן רשמי אינם נפקדים מהספר הזה..

3.The Yips - ניקולה בארקר

אין לי מושג איך עליי לתרגם את שם ספרה של ניקולה ברקר (אולי 'אובדן שליטה'?) שהיה אחד המועמדים הפבוריטיים לפרס הבוקר האנגלי השנה, ונכנע לבסוף לטובת ספרה של הילרי מנטל, שהרומן ההיסטורי פרי עטה, וולף הול זכה בפרס הבוקר ב-2009. 

הרומן רחב היריעה הזה (כ560 עמודים) עשה את דרכו מאנגליה אל ספרייתי לפני כמה חודשים ומאז הוא רובץ שם, כמו לווייתן שנזרק על החוף. מה כן יש שם? תמונת מצב (state-of-the-nation novel) של אנגליה בשנת 2006, פרה-טוויטר, פוסט הפיגועים בלונדון..

עשה מספיק רושם כדי שאזמין אותו מחו"ל בזמנו. נראה אם יצליח להותיר עליי רושם גם בשנה האזרחית הבאה..

***

בקטגוריה השניה, ארבעה ספרים שראו אור השנה ושסביר להניח שגם במהלך השנה הבאה לא אקרא..

1. בלשי הפרא - רוברטו בולניו (ע״ע)

מידי שנה רואים בארץ אור מאות ספרים מתורגמים. מעטים מהם עושים כ"כ הרבה רעש כמו הופעת ספרו של רוברטו בולניו. הופעת התרגום הראשון של רומן גדול ומחייב פרי עטו של הסופר הצ'יליאני היתה אולי ה-אירוע הספרותי של ביצתנו הקטנה (התרגום העברי ראה אמנם אור בסוף 2011, אך נתת את אותותיו ביתר שאת בתחילת 2012).

מפעת קוצר הזמן ואורך היריעה (התרגום העברי מונה כ661 עמודים..) אני בחרתי להתוודע אל בולניו דווקא דרך ספרון קטן, נובלה בשם Monsieur Pain עליה כתבתי כאן, מוקדם יותר השנה. 

סביר להניח שגם במהלך 2013 לא אמצא את הפנאי או את השקט הנפשי להקדיש את כל כולי במשך שבוע או עשרה ימים לבלשי הפרא של בולניו. אולי בחיים אחרים.. מי יודע

2. The Pale King - דייויד פוסטר וולאס

דייויד פוסטר וולאס הוא סופר נוסף שעשה לא מעט רעש בארצנו בשנה האחרונה. שני תרגומים של ספרים קצרים פרי עטו ראו אור בעברית בשנתיים האחרונות, באיחור קל לאחר מותו של הסופר בהתאבדות, בשנת 2008. 

המלך החיוור טרם ראה אור בעברית אך הוא היה ללא ספק אחד האירועים הספרותיים המשמעותיים בארה"ב בשנים האחרונות (אחרי חירות של ג'ונתן פראנזן, עליו ארחיב פה למטה, וחמישים גוונים של אפור, אולי). 

הספר לוקט מכמה מאות עמודים ששירבט וולאס ושנמצאו במחשבו לאחר מותו, לוכדו לידי יריעה אחת ע״י עורכו הספרותי הנלהב, והוגשו לקוראים לעיכול כרומן. 

קראתי לפני למעלה משנה פרק מתוך הספר. לא השתגעתי. לא שהכתיבה של וולאס איננה מעניינת, הוא (היה) ככל הנראה אחד הקולות היותר עשירים ומאתגרים שהסצינה הספרותית האמריקאית ראתה בעשרים השנים האחרונות. 

אלא ששטף המילים והברברת שוולאס מלעיט את הקורא שלו בהם נוטים להתיש אפילו את המתמיד והאמיץ שבקוראים. אני הסתפקתי כאמור בהתוודאות קלילה יותר ופחות מחייבת עם פוסטר וולאס. קראו כאן את רשמיי ממשהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם.

3. Freedom - ג׳ונתן פראנזן (ע״ע)

הרבה סופרים אמריקאיים לא הספקתי לקרוא השנה.. אחד מהם הוא ללא ספק ג׳ונתן פראנזן. אקדים ואומר שהתיקונים, הרומן הרביעי במספר של פראנזן, היה אחד הספרים האהובים עליי בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. 

הרבה ציפיה קדמה לצאתו לאור של FREEDOM, אי שם בסוף 2010, ועם גודל הציפיה, כן גודל האכזבה, לפחות מבחינתי. 

חירות, שראה אור בתרגומו העברי השנה, הוא ככל הנראה מקרה קלאסי של ׳בא מאוחר עדיף לא יבוא בכלל..׳ משני הפרקים של הספר שהצלחתי בכוח לקרוא עולה תמונה של סופר/מספר שמתעקש להלעיט את קוראיו באינסוף פרטים, ללעוס כל פיסת מידע עבורם ובסופו של דבר להקיא את הנראטיב אל תוך ידיהם. סילחו לי נא על התיאור הגראפי המבחיל. ניסיתי להעביר את תחושת הקריאה המאכזבת בספר המשמים הזה, שהוא ללא ספק גם אחד המועמדים הפבוריטיים שלי לרומן שלא אקרא גם במהלך השנה האזרחית הבאה.

4. Sweet Tooth - איאן מקיואן

בכל זאת, סופר בריטי אחד לרפואה ברשימת הלא-ולא.. 

את איאן מקיואן התחלתי לקרוא בשנת 2001, עם צאתו לאור של הרומן השמיני במספר שלו, כפרה (Atonement). 

על אף שאהבתי בעיקר את החלק הראשון של הרומן ומצאתי ששאר הספר אינו אלא גיבוב של שמאלץ היסטורי (נו טוב, גם החלק האחרון של הספר לא רע..) התמדתי בקריאת ספריו הבאים של מקיואן, ואכן שבת ועל חוף צ׳זיל היו שווים כל רגע של קריאה. 

הדעיכה מבחינתי החלה עם סולאר (Solar,) שראה אור ב2010 והציג לטעמי יכולת כתיבה פחותה בהרבה מזו לה הייתי רגיל אצל הסופר הבריטי (את הביקורת שלי על כלבים שחורים, שקראתי מוקדם יותר השנה, אתם יכולים לקרוא כאן.) 

לפני מספר חודשים ראה אור רומן חדש של מקיואן, Sweet Tooth שמו. עוד רומן היסטורי המתרחש ברובו בשנות השבעים של המאה העשרים ועוקב אחר מעלליה של סוכנת של הMI5 המסתננת אל בין שורות האליטה האינטלקטואלית כדי לטרפד את תמיכתה של זו במשטר הקומוניסטי. ג׳ון לה קארה לגוורדיה הפסוודו-ספרותית, אם תרצו..

נראה שאין ברירה. אצטרך לחכות לספר הבא של מקיואן, בתקווה שהוא יחליט להביא לעולם עוד נובלה חדת הבחנה על פני רומן היסטורי מגובב..

*** 

יש כל כך הרבה ספרים שמתחשק לי לקרוא בשנה הבאה (או לפחות לרכוש ולהעביר כמה חודשים במחיצתם, עד שאחליט אם לקרוא אותם או לא..)

רשימת החשקים (wish list) שלי רק הולכת ומתארכת כל הזמן, על אף הכמות הלא מבוטלת של ספרים שאני רוכש כל שנה. 

השנה האחרונה עברה חלפה לה ביעף והותירה הרבה אבק על הספרים בספרייתי. הנה תקווה שהשנה הבאה עימה קריאות יותר מענגות ובשורות ספרותיות אמיתיות.

מר כאב

 !You are entering a world of pain

ביצירתו של הסופר ומשורר הצ׳יליאני רוברטו בולניו נתקלתי לראשונה לפני כמה שנים, במאמר ביקורת שקראתי על ספרו 2666 במהדורה האנגלית של עיתון ההראלד טריביון הבינלאומי. 

הייתי חולה באותו יום וניסיתי להסיח את דעתי מן החום והלאות שפקדוני באמצעות הקריאה בעיתון. 

לא בכדי, נקשרו הרומן הדיסטופי הזה, עמוס הסמלים המיסטיים והדימויים הייחודיים לבולניו, ודמותו של הסופר יחד איתו, עם מצב רוחי ההזוי באותו יום (חמקמקותה של תפישת המציאות ניכרת במיוחד בימים טרופי דעת אלו, כשהגוף והדַּעַת [אני מעדיף לא לדבר על נֶפֶשׁ] מאחדים כוחות נגד בעליהם).

רוברטו בולניו פירסם בחייו 12 רומנים, וכן מבחר גדול של סיפורים קצרים וספרי שירה (למעשה החל לכתוב ולפרסם יצירות פרוזה רק בעשור החמישי של חייו.) בעברית ראו אור עד כה שלושה מספריו: נוקטורנו בצ'ילה, כוכב רחוק ובלשי הפרא, כולם בהוצאת עם-עובד.


בעשור האחרון, זכו הרומנים של בולניו לעדנה מיוחדת בעולם המערבי. בזה אחר זה, תורגמו יצירותיו המאתגרות לאנגלית החל משנת 2003, שנת פטירתו של בולניו, וביתר שאת משנת 2007.

There are explanations for everything...except the inexplicable

אל הנובלה הקצרה Monsieur Pain (מסייה פיין, או מר כאב, אם תרצו..) התוודעתי רק לאחרונה..

הנובלה ממוקמת בפריס, בשנת 1938, ונמסרת מנקודת מבטו של פייר פיין, מטפל באמצעות מזמריזם, שיטת טיפול שרווחה במהלך המאה התשע-עשרה ושסברה שניתן לטפל בטראומות ולהשיב את האיזון לגוף באמצעות שליטה במערכת הנוזלים בעלי משיכה מגנטית.

הנה כך שוטח בולניו בפני קוראיו הסבר ממצה למדי של רזי תורת המזמריזם:

Illnesses, all of them, are produced by nervous disorders. Disorders that have been engineered, coolly planned in advance, but by whom? By the patient, the environment, god or Destiny, what does it matter?... Hypnotism should reverse the process and bring about a cure. Should make it possible to forget, in other words 

בתחילת הנובלה, נקרא מר פיין לסייע בריפויו של סזאר ולחו, משורר פרואני שלקה בתסמונת תמוהה: הוא איננו מפסיק לשהק. קול פנימי מזהיר אותו מלחדור לעולמו של הפציאנט שלו, אולם הוא אינו נענה לתחושה מוקדמת זו:

An extraordinary malaise was lurking in the most trivial details. I believe I sensed the danger, but had no notion of its nature

 
לא רק האינסטינקט הבריא של מר פיין עומד לרשותו. כמה גורמים נוספים מונעים ממנו לבצע את מלאכתו: שני ספרדים גבוהי קומה מציעים לו שוחד בתמורה לכך שיסיר את ידיו מהטיפול בחולה, ובמהרה מוצא עצמו גיבורנו משוקע בתוך עולם סיוטי, אבסורדי, הזוי ונטול היגיון.

***

Human nature is unfathomable

מההיכרות המועטה שהספקתי עד כה לערוך עם קורפוס הספרות העשיר שהצליח הסופר להעמיד בחמישים שנות חייו, ניתן לומר כי יצירתו (כמו יצירותיהם של סופרים גדולים שקדמו לו, אדגר-אלן-פו, קפקא ובורחס למשל,) על אף שהיא עוסקת בפינות היותר נידחות ואפלוליות של החיים - מצליחה להאיר, גם אם באופן מְרֻמָּז, על החיים ככלל ועל העולם בו אנו מתנהלים בפרט. 

העולם המתואר בספריו של בולניו הוא לעיתים קרובות קפקאי.. תחושה חזקה של אי-מציאות, או לפחות של מציאות חמקמקה, רווחת בכל אחד ואחד מעמודי יצירותיו.

על אף שמסייה פיין מוגדר רשמית כמותחן נואר או רומן-מסתורין, חשוב לציין שבולנו משתמש בהגדרות אלו כמסגרת לסיפורו בלבד: אם יש 'מסתורין' במסייה פיין, הרי שהוא מלווה את העלילה כמסך עשן ואיננו בא לידי פיתרון בסופה של העלילה. למעשה, הדמות הראשית, והקורא הנאמן יחד עימה, אינם נעשים 'חכמים יותר' בסוף הנובלה משהיו בתחילתה.

מבחינה זו, ניתן לומר שהנובלה שלפנינו פועלת במישרין כנגד הז'אנר, חותרת תחתיו או מעמידה כנגדו מראה מסמאת (האין זה תפקידה של כל 'ספרות גדולה', לערער על יסודות האמנות עצמה?)