יום חמישי, 26 בספטמבר 2013

צליחת האוקיינוס


עם צאתו לאור של התרגום העברי לספרו של הסופר האירי קולום מקאן, יסתובב לו העולם הגדול (עם-עובד), עליו כתבתי בבלוג זה לפני למעלה משלוש שנים, חשבתי שאחלוק כמה רשמים על ספרו האחרון של מקאן, Transatlantic, שראה אור באנגלית לפני מספר חודשים, והספיק אף להופיע למשך זמן קצר בלבד ברשימת המתמודדים לפרס הבוקר היוקרתי.

טראנסאטלנטיק הוא רומן בשישה חלקים הנשזרים זה בתוך זה, וכולם מבוססים על דמויות היסטוריות.

בחלק הראשון, סיפור הטיסה הטראנסאטלנטית הראשונה, שבוצעה ביוני 1919 ע״י צמד בריטי: הטייס ג׳ון אלקוק והנווט ארתור וויטן בראון. השניים המריאו מסנט ג׳ונס שבחבל ניופאונדלנד שבקנדה, ונחתו 16 שעות מאוחר יותר, בחבל גאלוויי שבצפון אירלנד. את השניים ליוו על הקרקע אם וביתה, עיתונאית אירית בשם אמילי ארליך וביתה הצלמת.
  
החלק השני קופץ אחורה בזמן לשנת 1845 ומתאר את תקופת שהותו של הסופר ולוחם זכויות האדם האפרו-אמריקאי פרדריק דאגלס באירלנד, עת ערך שם סיור בעקבות פרסום ספרו. דאגלס מתארח בביתו של העורך האירי שלו, מר ווב. החלק הזה מתמקד גם בדמותו של דאגלס ובפועלו כפעיל זכויות אדם וסופר, והן במצבה הקשה של אירלנד באותה תקופה, כשהיתה בפתחה של רעב תפוחי האדמה הגדול. אחת הדמויות המשניות בחלק זה, משרתת בשם לילי, זוכה בחלק הרביעי של הרומן לעדנה. 

החלק השלישי קופץ לשנת 1998 ומתמקד בפועלו של הסנאטור האמריקאי ג׳ורג׳ מיטשל, ששימש כמתווך בין האירים בהסכם השלום של אלו עם הכובשים הבריטים ובין האירים לבין עצמם.

החלקים הרביעי והחמישי מתמקדים בשתי דמויות, של אם ובת, תחילה בדמותה של המשרתת לילי הנזכרת לעיל, שהיגרה לארה״ב בזמן הרעב הגדול וכשפרצה מלחמת האזרחים שימשה כאחות וגם איבדה את בנה בן ה17. אחרי המלחמה היא מתחתנת עם אדם בשם ג׳ון ארליך ובין ילדיהם, אותה אמילי ארליך, העיתונאית ששבה בחלק החמישי של הספר, בשנת 1929, לבקר את הנווט ארתור וויטן בראון, ולראיין אותו שוב, כעשור לאחר אותה צליחה היסטורית של האוקיינוס האטלנטי.

את החלק השישי לא קראתי..

הכתיבה של קולום מקאן עדינה, ואנושית מאוד. לאורך הרומן האחרון שלו היא נותרת עקבית ואחידה, אם כי מצאתי כי מלבד החלק הראשון(חציית האוקיינוס ע״י בראון ואלקוק) שהוא קצר וענייני יחסית, כ״א מהחלקים האחרים של הספר קצת נטול פואנטה ורק כאשר מחברים את החלקים יחדיו, באמצעות הדמויות החופפות, מגלים תמונה כוללת, שעוסקת ברובה בזהותו של העם האירי כיום ובעבר, דרך סיפורן של ארבע דורות של נשים.

מלבד לשמו הבומבסטי, אין פה רומן גדול או חד-פעמי שלא ניתן לוותר עליו או שהקורא הישראלי יימצא בו המון עניין. כתיבה טובה יש פה בהחלט אך דווקא ההתפזרות למספר סיפורים לא מחזיקה לגמרי את כל הספר, לטעמי.

יום שלישי, 2 באפריל 2013

הארה

an unexamined life is not worth living
- Socrates

יום חמישי, 7 בפברואר 2013

רומן ראשון


על אף שראה אור לפני כחודש ימים בלבד, רומן ראשון (First Novel) מאת ניקולס רויל (Nicholas Royle) הספיק להכות גלים רבים ברחבי הממלכה המאוחדת (טוב נו, לפחות בחוגים האינטלקטואליים שאני עוקב אחריהם..) לפני שהגלים יכו במחוזותינו, הנה סקירה קצרה של רשמיי הקריאה מן הרומן המעניין הזה, פרי עטו של עבדיכם הנאמן.

ניקולס רויל הוא סופר אנגלי ומנחה סדנאות לכתיבה יוצרת, שבמהלכן סטודנטים חסרי ביטחון אמורים לפתח כלים שיסייעו בידיהם לפרסם יצירות פרי עטםהקבלה המתבקשת לטיפול תרפיוטי כמו באה מעצמה.. האין השניים אלא דוגמאות מובהקות של עיסוק זעיר-בורגני? תולדה של שיעמום כרוני או השתקפותו המכוערת, תופעת אין האונות?) 

נניח לזה.. סדנאות הכתיבה היוצרת זכו כבר להתייחסות על מרקע הכסף בסרט אדפטיישן, שיתוף הפעולה הגאוני בין צ'רלי קאופמן וספייק ג'ונז, שעסק, בין השאר, בהשראה ובמחסום כתיבה. על אף שמו המתעתע, רומן ראשון הוא ספרו השביעי במספר של רויל, והוא ככל הנראה הרומן הראשון שעוסק בסדנאות כתיבה יוצרת כקטליזטור לעלילה.

ברומן שלפנינו שתי עלילות שמתקדמות במקביל, מתחרות זו בזו, עד שהן משתלבות יחדיו, כמובן, לקראת סוף הרומן.

ממש כמו הסופר ניקולס רויל, הדמות הראשית ברומן ראשון, פול, הוא סופר ומנחה של קבוצת כתיבה יוצרת באוניברסיטה במנצ'סטר. סיפור חייו נמסר בעצלתיים: הוא חי לבדו, איננו מנהל חיי חברה סוערים במיוחד, אך דבר אחד מעסיק אותו במיוחד: כסופר שפרסם רומן אחד בלבד (רומן שלא הצליח ונעלם כלעומת שהופיע..) הוא מפתח עיסוק אובססיבי ברומנים ראשונים של סופרים (אנגליים בעיקר). הרבה ניים דרופינג יש פה, ואפשר בהחלט לקרוא חלקים ניכרים מרומן ראשון כמחווה לסופרים בריטים (באחרית הדבר שהוסיף רויל לספר הוא אף חולק כבוד רשמי לסופרים ששימשו לו לאורך השנים השארה לכתיבה..)

פול מנסה לחלוק את העניין שיש לו ברומנים ראשונים עם תלמידיו, אך לאלו יש אג'נדות משלהם..

ניקולס רויל
אחת מתלמידותיו, גרייס, כותבת רומן משלה. במרכז הרומן של גרייס, אדם בשם ריי שבשנות השישים נעשה אלמן אחרי שאשתו הביאה לעולם את בנם המשותף, ניקולס (שוב מוצא את דרכו שמו של הסופר לתוך הרומן..) ריי מחליט להשאיר את בנו להשגחת הוריו והוא נוסע לזנזיבר לשרת בבסיס חיל האוויר של הRAF. אחרי זמן מה הוא עוזב את זנזיבר בעקבות תאונה קטלנית שבמהלכה נהרג אחד מחבריו לשירות. הוא חוזר ללונדון ומחליט להיות משורר. במשך השנים הבאות הוא מטפח קריירה צנועה כמשורר ובמקביל מנהל קשרים הומוסקסואליים שגם גורמים להידבקותו באיידס ולמותו, אי שם בשנות התשעים של המאה העשרים, לא לפני שהוא מתקרב מחדש לבנו ניקולס ומוריש לו ולאשתו, ליז, את דירתו בקמדן טאון.

הרומן של גרייס נמסר לסירוגין בתוך רומן ראשון, חוצה את הנראטיב המרכזי ולא ברור מה הקשר בינו לבין העלילה המרכזית, חייו של פול, עד לנקודה מאוחרת למדי בעלילה, כאשר שני הנראטיבים מתחברים והקורא זוכה לקתרזיס.

נחזור רגע לתחילת הרומן.. בעמודים הראשונים מתאר המספר של רויל בפרוטרוט, כיצד הוא מפרק מכשיר קינדל של אמזון אל גורמיו הראשוניים. המספר מתאר את חוויית הדקונסטרוקציה הזו כחוויה משחררת, אך עם הפורקן גם האכזבה: אין במכשיר הדיגיטלי נשמה. ניתן במידת מה להכיל את האמירה הזו גם על הרומן של רויל: כל החלקים מונחים היטב במקומם אך ההרגשה הכללית היא של עלילה שרוח החיים נלקחה ממנה ושהיא מתנהלת כמו במכניות, ללא רוח חיים.

כתיבתו של ניקולס רויל איננה אחידה לאורך הרומן והטון המורבידי שמלווה את רוב הנראטיב שנמסר ע"י פול איננו מקל על הקריאה ברומן. למרות זאת, העלילה המורכבת שרויל מצליח לטוות מסקרנת למדי ורק לקראת סוף הרומן מתברר לקורא שהרומן שמונח בין ידיו איננו אלא רומן מסתורין, בעוד שרוב הזמן היה וודאי סבור שרומן ראשון הוא עוד פמפלט אקזיסטנציאליסטי שעושה שימוש מתוחכם במגוון נראטיבים, ריאליסטיים יותר או פחות.

על אף כל האמור פה למעלה, רומן ראשון הוא ספר מומלץ בהחלט לקריאה. הנראטיב שרויל העמיד פה הזכיר לי קצת את ג'ונתן קו (מועדון האידיוטים) או את לי רורק (THE CANAL, עליו כתבתי פה.)

יום שני, 7 בינואר 2013

End Times


אומרים שבסלילי הדי אן איי של כל אדם ואדם רשומים מספר ימי חייו, ושניתן לנבא מראש את סופו, כלומר מתי יבוא יומו האחרון, ע"י קריאה בקוד הביולוגי המורכב הזה.

כך גם כל תקופה היסטורית, אם תרצו, מכילה בסלילי הזמן בהם נטוותה גם את סיפור סופה, ותפקיד ההיסטוריונים, אך לא רק הם אלא גם האמנים, וביניהם הסופרים והמשוררים, להדהד את השבר הזה טרם בואו, כנביאי זעם המתריאים מפני סופה גדולה.

כל תקופה בהיסטוריה האנושית מכילה אם כן את הסימנים לסופה הצפוי מראש, ויצירות האמנות הנכתבות לאורכה של כל תקופה משמשות כעדות להתפתחות ההרסנית הזו.

במבט לאחור על מאה ומשהו השנים האחרונות, נדמה שעל אף ההתפתחות העצומה בתחום הספרות, על שלל הז׳אנרים שנולדו וגוועו לאורכן, המסר הכללי היה ונותר זהה. במרכז אינספור רומנים ונובלות עמד אירוע מרכזי אחד: נפילת האדם (גבר לבן, מערבי, על פי רוב, אם כי היו גם כמה נסיונות להציג אלטרנטיבה לתרחיש הפלוצנטרי הזה, כמו גברת דאלווי של וירג׳יניה וולף, פעמון הזכוכית של סילביה פלאת או אפילו יומניה של סוזאן סונטאג..)

בנפילת האדם כוונתי למגוון רחב של נושאים, כמובן, ביניהם נמצא את מותן של האידיליות, את קץ האינדיבידואליזם, את התפוררות החברה (שוב, בעיקר המערבית, אך גם ה׳מזרחית׳, לעיתים קרובות בעקבות השפעתה ל החברה המערבית..). נמצא שם גם את אובדן האמונה, את ההתבדות מהאהבה וכיוצא בזה..

הקדישו כמה רגעי מחשבה ליצירותיהם של סופרים כגון ו.ג. סבאלד, ג.מ. קוטזי, ריימונד קארבר, תומאס ברנהרד או אפילו הרוקו מורקמי - סופרים שסגנון כתיבתם שונה בתכלית - ובטוחני שתרדו לסוף כוונתי.

פעמים רבות אני תוהה, ביני ובין עצמי, מדוע אני נמשך שוב ושוב לספרות כזו, המוקדשת כל כולה לקעקוע המציאות, להרס ולאבדון.. אני חושב שהתשובה מצויה יותר בזמנים בהם אנו חיים, זמני קצה (End Times) מאשר בנו עצמנו.. שהרי גם אנו הקוראים, בדיוק כמו הסופרים שמחברים את הספרים שאנו קוראים, לעיתים בסבל רב ולעיתים כבדרך אגב, איננו אלא יצירי התקופה בה אנו חיים.

מסקנה קצת עגומה, אולי, לאור אמירתו המפורסמת של וולטר (׳כל אדם הוא יציר התקופה שבה הוא חי, רק מעטים מסוגלים להתרומם מעל לרעיונות של תקופתם,׳) אך יש בה גם לא מעט פיכחון, כמדומני, ובעתות טרופות דעה אלו גם זה משהו..

אסיים עם קליפ קצר של הצלופחים (The Eels) ממנו שאלתי את כותרת הפוסט הזה.